ע''ג זמורה היא מתניתא. הא דקתני ע''ג גפן ואוסר ואינו מקדש כגון שזרע ע''ג זמורה שהרכיב אותה בארץ ואין עפר על גבה ג''ט כדתנן בר''פ וקסבר ר''א בר' צדוק דאם זרע אינו מקדש:

לאויר עשרה היא מתניתא. לא כדקאמרת ע''ג זמורה דבהא אף ר''א בר' צדוק מודה דמקדש אלא הכא לענין אויר עשרה קאמר וכגון שזרע בעציץ נקוב שע''ג יתידות והעמיד אותו ע''ג הגפן ועד עשרה אויר הכרם ככרם דמי וקסבר דלכתחילה היא דאסור לזריע באויר עשרה אבל אם זרע אינו מקדש וכן אם העביר עציץ נקוב זרוע ע''ג הגפן כדתנן בסוף פרקין:

היינן סברין. למימר דדוקא כרם יש לו אויר לאסור עד עשרה אבל לא גפן יחידית אבל מן מה דא''ר בין לפרש להא דר''א בר''נ דבגפן יחידית מיירי שמעינן דאף גפן יחידית יש לה אויר עד עשרה ואסור לזרוע לכתחילה על גבה:

גמ' מותר מחול הכרם ארבע אמות וכו'. כלומר דמפרש מהו זה שנקרא מותר בכל הני דמני במתני' וקאמר ד''א והיינו מד''א ולהלן דהא בד''א הסמוכות לכרם קתני בהדיא בסיפא דמתקדשות אלא אחר שהרחיק ד''א הוא דתנן וכן בחרבן הכרם ובפסקי עריס ואפיפירות שאינן נחשבין כרם ועבודתן ששה טפחים המותר היא מששה טפחים ולהלן שבכל זה המותר לא יביא זרע לכתחילה ואם הביא לא קידש ומשום האי פלוגתא דלקמיה באפיפירות נקט לה לכולהו דקחשיב במתני' דהמותר נקרא אחר שהרחיק כדי עבודה הצריך לכאו''א לפי מה שהוא:

ניחא בסיתוא. דאסור לכתחילה לזרוע בצד גפן שיבשה לפי שנראה כיבשה אבל אינה יבשה שמחמת הקור היא שנושרין העלין אבל בקייטא מאי איכא למימר וקאמר דה''ט מפני דאית אתרין שנושרים הגפנים העלין שלהן אפי' בקיץ ואעפ''כ אינם יבשים הם:

אין אדם מקדש דבר שאינו שלו. בכלאים משום דכרמך כתיב ולא דמי לשאר איסורין שבתורה שיכול לאסור אף שאינו שלו כגון שבישל בשר בחלב של חבירו וכיוצא בו אבל הכא לא קידש אלא את הגפן שלו והלכה כר' יוסי ור''ש וכמעשה דר''ע שזה זרע כרמו בשביעית ואינו שלו שהרי בשביעית הכל הפקר הוא ולפיכך פסק דלא קידש:

ה''ז קידש. הגפן שלו והתבואה של חבירו וחייב באחריותו וצריך לשלם לחבירו בעד התבואה שאסרה לפי שעשה מעשה בידים:

מתני' המסכך את גפנו. שהמשיך השריגין והעלין מגפנו ע''ג תבואתו של חבירו:

א''ר יוסי אין לוקין אלא על עיקר כלאי הכרם. מילתא באנפי נפשה היא דקמ''ל דאע''ג דשנינו בכל הני דלעיל דאיכא דאוסרין ואיכא דגם מקדשין מ''מ אין לוקין מד''ת אלא אם זרע בכרם גופיה דזהו עיקר כלאי הכרם שהזהירה התורה אבל הני אע''פ דיש שמקדשין וסמכו על קרא דפן תקדש פן תוקד אש מיהו אין לוקין עליהן:

תוכו אסור ומקדש חוצה לו לכ''ש. כלומר דתו לא מצי נמי למיתני מותר מחול הכרם והאי נמי כדא''ר זעירא גופיה בפ''ד שם על הא דקאמר התם ר''א החמירו בכרם בתוכו יותר מחוצה לו וקא''ר זעירא דאנא קיימנתה דאשכחן דלפעמים החמירו בחוצה לו יותר מתוכו והיינו במחול הכרם דתוכו שמנה וחוצה לו ט''ז דהרי בתוך הכרם בין השורות עד שמנה הוא דלא יביא זרע לשם ואם יש שמנה ביניהן מותר ואנו חוצה לו והיינו בין כרם לגדר אסור עד ט''ז וכדפרישית התם דהא דנקט ט''ז וזהו כב''ש לרבותא הוא דנקט דמצינו לחד תנא והיינו ב''ש דאוסרין חוצה לו עד ט''ז ובתוכו לו אינו אסור אלא עד ח' דלא אשכחן דפליגי ב''ש בהא ומיהו אף לב''ה חמיר חוצה לו מתוכו במחול הכרם דחוצה לו י''ב ותוכו שמנה ושמעינן מיהת דבמחול הכרם חמיר חוצה לו וא''כ לא מצינן לאוקמי למתני' כהאי תנא דאמרן דאם תוכו אסור ומקדש חוצה לו לכ''ש ואמאי קתני מותר מחול הכרם אוסר ולא מקדש אלא ע''כ כאוקימתא דלעיל שנטעו על מטע כרם קטן:

אין תימר מטע שש עשרה על שש עשרה. וכלומר וכ''ת דאכתי הוה מצי לאוקמי מתני' בכרם גדול שהוא נטוע על ט''ז ט''ז וכהאי תנא דס''ל היו ג' שורות אם אין בין שורה לחברתה ט''ז אמה לא יביא זרע לשם כדתנן לעיל בפ''ד בהלכה ד' ואמרינן עלה שם דעד שמנה אסור ומקדש מח' ועד ט''ז אסור ואינו מקדש וא''כ תו לא מצי למיתני במתני' ולמיחשב במטעתו בתתלה דהא אוסר ומקדש עד שמנה והשתא הדרן לקושיין דאמאי דחיק נפשיה לאוקמי מתני' בכרם גדול שנטעו על מטע כרם קטן דטפי הו''ל לאוקמי שנטעו על מטע ט''ז וכהאי תנא דאמרן הא נמי לא מצית אמרת הכי דקשיא:

הדא אמרה כרם גדול שנטעו על מטע שמנה שמנה אין לו מחול כלומר דר' זעירא דייק מדדחיק לאוקמי מתני' בכרם גדול שנטעו על מטע כרם קטן כדי לשנויי קושיין דמאי אריא בחרבנו הא אפי' במטעתו בתחלה הדין הוא דמותר הזרע ואסור לזרוע לכתחילה ולא משני דלעולם מתני' בכרם גדול שנטעו כמטע כרם גדול מיתוקמא והיינו על מטע שמנה שמנה ומתני' אתיא כהאי מ''ד דפליג לעיל שם על ר' יונה בשם רב והוא ר' יוסי בשם רב דקאמר דהלכתא מותר לזרוע ביניהן אפי' לכתחילה כשיש ח' אמות בין השורות והלכך הוא דקתני כמתני' בחרבנו דאילו במטעתו בתחילה לא משכחת לה שיהא אסור לזרוע לכתחילה ואם זרע לא קידש ומדלא משני הכי ש''מ דכרם שהוא נטוע על שמנה אמות אין לו דין מחול הכרם ולפיכך בלאו הכי לא מצית לאוקמי מתני' במטע על שמנה דהא קתני נמי מותר מחול הכרם ומטע על שמנה אין לו דין מחול הכרם:

אלא כי אנן קיימין בכרם גדול שנטעו על מטע כרם קטן. כלומר שנטעו על ארבע ארבע אמות כדרך שנוטעין לסתם כרם קטן והלכך לא משכחת לה דינא דמתני' במטעתו בתחילה דהרי בד''א אסור ומקדש הוא ודוקא בחרבנו הוא דמשכחת להא דאמרו שלא יביא זרע לכתחילה עד שיהא שם ט''ז אמה ואם הביא אחר שהרחיק ד' אמות מעיקרי הגפנים לא קידש:

כרם קטן הוא. ואי דמיירי הכא בכרם קטן שאין לו אלא שתי שורות וסתמו נטוע על ארבע אמות קשיא הא אין לו מחול כדאמרינן שם לעיל דבכרם קטן אין לו דין מחול הכרם ובמתני' תנן נמי מותר מחול הכרם וה''ה דהוה מצי נמי למיפרך דאין לו קרחת הכרם דלא משכחת לה כלל בכרם קטן כדלעיל שם אלא דעדיפא מינה פריך דאפי' במחול דמשכחת לה אין לו לכרם קטן:

אי כרם גדול הוא ל''ל חרבני אפי' מטעתו. כלומר מאי אריא דקתני מותר חרבן הכרם אסור לזרוע לכתחילה ובדיעבד לא קידש והא אשכחן דאף במטעתו בתתילה כן הוא דאם נטעו על ח' אמות אסור לזרוע בין השורות לכתחילה ואם זרע מותר הזרע ואפי' דקאמר משום דאנן קיי''ל דחרבן הכרם חמיר יותר ממטעו בתחילה כדאמרינן שם בריש הפרק ואף לב''ה הוא כן וא''כ לא מיתוקמא הכא בכרם גדול שסתם כרם גדול על מטע שמנה אמות הוא:

כרם גדול הוא. אי בכרם גדול מיירי שיש בו ג' שורות או יותר דזהו נקרא כרם גדול וכל שאין בו אלא שתי שורות זהו נקרא כרם קטן כדאמרינן לעיל בפ''ד בהל''ג וכרם גדול דרכו להיות נטוע יותר על ארבע ארבע בין השורות עד ח' אמות בין שורה לשורה וכשיש ח' אמות ביניהן תנינן התם בסוף הפרק הנוטע את כרמו על ח' אמות מותר ופליגי שם אמוראי אליבא דרב בהאי פירושא דמותר דר' יונה בשם רב קאמר מותר הזרע בדיעבד ואסור לזרוע לכתחילה והשתא פריך הכא אליבא דהאי מ''ד בשם רב:

מה נפשך. השתא מהדר הש''ס לפרש להא דקתני מותר חרבן הכרם ומותר מחול הכרם ופריך דמה נפשך באיזה כרם איירי:

ר' יוחנן אמר אסור ומקדש. שאע''פ שהוא חוץ לעבודה מ''מ הואיל והלך החדש של העלין והשריגין שם אסור ומקדש הוא ור''ל קאמר אסור ואינו מקדש ובזרע שנזרע שם קודם שהלך עליו החדש הוא דפליגי דלר''י מקדש הוא וצריך לעקור הזרע ולר''ל אינו מקדש הואיל ובשעת הזרע לא היה החדש עליו אבל לזרוע אחר שהלך שם החדש ודאי אף לר''ל מקדש דאל''כ מה הפרש יש בין הלך החדש אי לא:

בינתים מהו. אמותר אפיפירות קאי דכל הני דלעיל מאי בינתים שייך בהו הא בתוך עבודתן ודאי אוסר ומקדש וחוץ לעבודתן זהו הנקרא מותר והדין מפורש בהם דאוסרין ולא מקדשין אלא באפיפירות שייכא שפיר פליגתייהו דר''י ור''ל וכהאי דתנינן בפרק דלעיל גבי האי דינא המדלה את הגפן על מקצת אפיפירות לא יביא זרע אל תחת המותר ואם הביא לא קידש ואם הלך החדש אסור ובהלך החדש הוא דפליגי מה אסור דקתני אם לכתחילה דייקא אסור לזרוע תחת החדש שנמשכו השריגין והעלין שם או אפי' בדיעבד מקדש וקרי ליה בינתים לפי שהיא חוץ לששה טפחים מעיקרי הגפנים אלא שנתפשטו השריגין והעלין שם וזהו בינתים בין מקום העבודה ובין מקום שהוא חוץ מתחת השריגין והעלין דאותו הוא הנקרא מותר האפיפירות: