הלכה: הָעוֹקֵר שְׁתָלִים מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ כו'. רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ רִבִּי עֲקִיבָה הִיא. דְּתַנִּינָן תַּמָּן נוֹטֵל מִן הַגּוֹרֶן וְזוֹרֵעַ וּפָטוּר מִן הַמַּעְשְׂרוֹת עַד שֶׁיִּמְרַח דִּבְרֵי רִבִּי עֲקִיבָה. רִבִּי חִייָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא. מוֹדִין חֲכָמִים לְרִבִּי עֲקִיבָה בִּשְׁתָלִים. מַה בֵּין חִטִּים מַה בֵּין שְׁתָלִים. חִטִּין גְּמַר מְלָאכָה שְׁתָלִים אֵינָן גְּמַר מְלָאכָה. מוֹדֵי רִבִּי עֲקִיבָה לַחֲכָמִים בְּלֶפֶת וּצְנוֹנוֹת שֶׁהֵן פְּסֵידִין. וְחִטִּין אֵינָן פְּסֵידִין. חִטִּין יֵשׁ לָהֶן גּוֹרֶן אֲחֶרֶת. אֵילּוּ אֵין לוֹ גּוֹרֶן אֲחֶרֶת.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
וחיטין אינן פסידין. בתמיה וכי החטין שנזרעין בקרקע אינן נפסדין ואפ''ה פליג ר''ע ופוטר ומשני דשאני חטין דיש להן גורן אחרת שהוא המירוח הקובען למעשר ולפיכך ס''ל לר''ע דנוטל וזורע קודם המירות אבל אילין לפת וצנונות אין להן גורן אחרת ועקירתן הוא גורנן ונגמר מלאכתן והלכך מודה ר''ע שחייב לעשרן:
מודה ר''ע לחכמים בלפת וצנונות. שעקרן ונטען במקום אחר שיתגדל הזרע שלהן כדתנן במתני' דלקמן שהוא חייב לעשר מפני שהן בעצמן פסידין הן כשנוטען לזרע לפי שהן מתקשין עד שיגדל הזרע בהן:
ר' חייה בשם ר' יוחנן. קאמר דלא היא דהכא ד''ה הוא דמודים חכמים לר''ע בשתלים כדמפרש טעמא מה בין חטים וכו' מפני שחטים גמר מלאכה כלומר שהחטים בעצמן כבר נגמר מלאכה שלהן שחצרן ואע''פ שעדיין לא נקבעו למעשר עד שימרח מ''מ מדרבנן אסור הוא לזרוע עד שיעשר אבל שתלים אינן גמר מלאכה בעצמן והוא לא לקט הפירות מהן ונטען והרי זה לא נגמר מלאכתן:
גמ' ר' עקיבא היא. מתני' דקתני העוקר שתלים ליטע אותן במקום אחר פטור כדר''ע אתיא דתנינן תמן בפ''ק דפאה בהלכה ה' דקסבר ר''ע דמותר ליטול מן הגורן ולזרוע ופטור מן המעשרות אף מדבריהם:
משנה: הָעוֹקֵר שְׁתָלִים מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ וְנוֹטֵעַ מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ פָּטוּר. לָקַח בִּמְחוּבָּר לְקַרְקַע פָּטוּר. לָקַט לְשַׁלַּח לַחֲבֵירוֹ פָּטוּר. רִבִּי לָֽעְזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר 21a אִם יֵשׁ כְּיוֹצֵא מֵהֶן נִמְכָּרִין בַּשּׁוּק הֲרֵי אֵלּוּ חַייָבִין. הָעוֹקֵר לֶפֶת וּצְנוֹנוֹת מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ וְנוֹטֵעַ לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ לְזֶרַע חַייָב מִפְּנֵי שֶׁהוּא גּוֹרְנָן. בְּצָלִים שֶׁהִשְׁרִישׁוּ בָּעֲלִיָּה טִהֲרוּ מִלְּטַמֵּא. נָֽפְלָה עֲלֵיהֶן מַפּוֹלֶת וְהֵן מְגוּלִּין הֲרֵי אֵילּוּ כִּנְטוּעִין בַּשָּׂדֶה.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
נפלה עליהן מפולת והן מגולין. שנגלו אח''כ הרי אלו כנטועין בשדה וחייבין במעשרות:
בצלים שהשרישו בעליה. אפי' בהשרישו בקרקע עליה. טהרו מלטמא אם היו טמאין ומשהשרישו נפסדין הן וטהרו וה''ה שפטורין מן המעשרות אם השרישו זה בצד זה דהוי כטומן אגודה של לפת וצנונות דתנן בסוף פ''ק דכלאים דפטור מן המעשרות:
מתני' העוקר לפת וצנונות וכו' לזרע חייב. כלומר עד שיתגדל בהן הזרע וזהו אחר שיתקשו חיוב לעשר מפני שהוא גורנן כשעקרן ואין להן גורן אחר והרי נטבלו למעשר והוי כזורע טבל ודוקא לזרע אבל אם נטען להוסיף בגופן הרי דינן כשתלים ופטור:
אם יש כיוצא בהן. מאותן הפירות נמכרין בשוק הרי אלו חייבין דכיון דשכיחי לקנות מהן בשוק מסתמא נגמר מלאכתן וחייב זה שנשתלחו לו לעשרן וכדמפרש בגמרא טעמיה דר''א בן עזריה שכן דרך בני אדם משלחין טבלים לחביריהן בדברים כאלו ואין הלכה כרבי אלעזר בן טזריה:
לקט לשלוח לחבירו. על כרחך האי לקט שקנה הפירות בתלוש ולקט אותן כדי לשלוח לחבירו וכדאשכחן לשון לקט בתלוש בלשון הכתוב וכן בלשון המשנה ולפיכך הוא פטור ואוכל מהן עראי דאי בשלקט פירות משלו לשלוח לחבירו אמאי הוא פטור הא נגמר מלאכתו ונקבע למעשר אלא בשקנה אותן בתלוש מיירי ואם היה קונה לצורך עצמו מתחייב במעשר דהמקח טובל למעשר אבל לצורך חבירו פטור הוא דלא נקבע לו ואוכל מהן עראי:
לקח פירות מחבירו. בעודן מחובר לקרקע פטור שאין המקח קובע למעשר אלא בתלוש אבל לא במחובר כדתנן לעיל בפ''ב בהלכה ה':
מתני' העוקר שתלים מתוך שלו. דרך לעקור שתילי נטיעות וליטע אותן במקום אחר כדי שיתגדלו ויתעבו ביותר וקמ''ל הכא שאע''פ שיש כאן פירות באותן שתלים אינו כזורע טבל במה שנוטען במקום אחר ופטורין אותן הפירות ממעשר וטעמא מפרש בגמרא מפני שאותן השתלים לא נגמרה מלאכתן הן והוא לא ליקט את הפירות מהן אלא נטען במקום אחר עם הפירות שבהן לפיכך פטור מלעשר:
לֹא שַׁנְייָא בֵּין לְזֶרַע בֵּין לְהֶבְקֵר בֵּין לְחוּצָה לָאָרֶץ. תַּמָּן תַּנִּינָן לְעוֹלָם הוּא נוֹתֵן מִשּׁוּם פֵּיאָה וּפָטוּר מִן הַמַּעְשְׂרוֹת עַד שֶׁיִּמְרַח. וָכָא אַתְּ אָמַר הָכֵין. תַּמָּן הוּא מַבְקִיר עַל הַכֹּל בְּרַם הָכָא הוּא מַבְקִיר עַל הַגִּידּוּלִין. וְהָא תַנִּינָן חוּץ לָאָרֶץ. שַׁנְייָה הִיא חוּץ לָאָרֶץ בֵּין לְעִיקָּר בֵּין לְגִידּוּלִין. כָּה לֹא שַׁנְייָא בֵּין לְעִיקָּר בֵּין לְגִידּוּלִין.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
בה לא שנייא בין לעיקר בין לגידולין. כלומר אין הכי נמי דבח''ל לא שייך האי טעמא דאמרן דהרי אין חילוק בה בין העיקר ובין הגידולין שלאחר מכאן דאת הכל הוא מוציא מידי חיוב המעשרות וטעמא אחרינא איכא בח''ל דמשום קנסא הוא וכן בנוטען למוכרן לגוי וכי אמרינן לחלק בין היכא דאיכא צד חיובא משום העיקר או לא בהפקר הוא דאמרינן דלא שייך ביה טעמא דקנסא כי היכי דלא תיקשי על האי ברייתא ממתני' דפאה:
והא תנינן. בהאי ברייתא חוץ לארץ וכי שנייא היא ח''ל בין לעיקר ובין לגידולין הרי אם נוטען בח''ל הכל פטור הוא דאף הפירות שגדלו בחיוב בא''י פטורין הן כשיצאו לח''ל כדתנן לקמן ריש פ''ב דחלה לר''ע. ואפ''ה קתני הכא בברייתא דחייב:
תמן תנינן. בפ''ק דפאה לעולם הוא נותן משום פאה וכו' ונותן משום הפקר ופטור מן המעשרות עד שימרח והכא את אמר הכין בתמיה דאם עקרן ליטען על מנת להפקיר חייב ומשני תמן הוא מפקיר על הכל כלומר את הכל הוא מפקיר ואין בו מהחיוב למעשרות אבל הכא שנוטען להפקיר את הגידולין שלאחר מכאן ולא הפקיר השתלים עצמן וא''כ יש בהן חיוב מעשרות ולפיכך חייב הוא מפני שמוציא אותן אח''כ מידי חיוב דלא ידיע כמה הוא מהחיוב וכמה הוא מהגידולין הפטורין:
גמ' ולא שנייא בין לזרע וכו'. בתוספתא פ''ג תני הכי העוקר שתלים מתוך שלו ליטען בח''ל ולזרע ולהפקיר ולמכרן לגוי הרי זה חייב מפני שמוציאן מידי מעשרות והיינו דקאמר הכא דאין חילוק בין כל אלו ובכולן חייב במעשרות ומייתי לה כדי למירמי עלה ממתני' דפאה:
לָקַט לְשַׁלַּח לַחֲבֵירוֹ פָּטוּר. רַב אָמַר הוּא אָסוּר לוֹכַל. רִבִּי שַׁמַּי אָמַר קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי אָחָא מַה דְאָמַר רַב בְּשֶׁהִכְנִיסוֹ לַחֲצַר בֵּית שְׁמִירָה כְרִבִּי מֵאִיר. אָמַר רִבִּי מָנָא מַתְנִיתָא אָֽמְרָה כֵן לָקַח בִּמְחוּבָּר לְקַרְקַע פָּטוּר. הָא בְּתָלוּשׁ חַייָב. מָאן אִית לֵיהּ מִקַּח טוֹבֵל בְּפֵירוֹת שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן לֹא רִבִּי מֵאִיר. 21b רִבִּי חִייָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן דְּרִבִּי יוּדָה הִיא. וְתַנִּי כֵן רִבִּי יוּדָה אוֹמֵר בְּשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר בֶּן עֲזַרְיָה אַף הַשּׁוֹלֵחַ לַחֲבֵירוֹ עֲטָנִין וּשְׁתָלִין וַחֲבִילֵי תִּלְתָּן לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר. שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם מְשַׁלְּחֵי לַחֲבֵירֵיהֶן טְבָלִים בִּדְבָרִין הַלָּלוּ. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר אֲפִילוּ חָבֵר שֶׁשִּׁילַּח לְחָבֵר צָרִיךְ לְעַשֵּׂר. חֲבֵרַייָא בָּעֵי נִיחָא עַם הָאָרֶץ חָשׁוּד. חָבֵר חָשׁוּד. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי וְכִי עַם הָאָרֶץ גַּבֵּי תְרוּמָה לָאו כְּחָבֵר הוּא. אֶלָּא כֵינִי נָהֲגוּ בְּנֵי אָדָם לִהְיוֹת מְשַׁלְּחִין לַחֲבֵירֵיהֶן טְבָלִים בִּדְבָרִים הַלָּלוּ.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
אלא כיני. כלומר אלא דהכא היינו טעמא לפי שנהגו בני אדם להיות משלחין לחביריהן טבלים בדברים הללו ולפיכך לא מחלק בין ע''ה לחבר:
אמר ר' יוסי וכי ע''ה לגבי תרומה לאו כחבר הוא. דהא לא נחשדו עמי הארץ על התרומה גדולה ואפ''ה כשמשלח לו להחבר צריך החבר לתקן הכל ואף לתרומה גדולה דהא מעשרן ודאי קאמר:
חבר חשוד. בתמיה וכי זה ישלח לו דבר שאינו מתוקן:
ניחא עם הארץ ששילח לחבר. שצריך החבר לעשר מפני שהעם הארץ חשוד הוא:
אפילו חבר ששילח לחבר צריך לעשר. זה שנשתלח לו ואינו סומך על החבר ששילח לו:
ותני כן. בתוספתא פ''ג דגריס התם ר' יהודה אומר משם ר''א בן עזריה המשלח לחבירו שתלים ואטונין והוצני פשתן מעשרן ודאי מפני שנחשדו רוב אדם עליהן וחכמים אומרים הרי הן ככל הפירות ואין מעשרן אלא דמאי ושמעינן דר' יהודה וחכמים פליגי אליבא דראב''ע אם מעשרן ודאי או דמאי וא''כ הא דראב''ע דמתני' דקאמר סתם הרי אלו חייבין כר' יהודה דתוספתא אליביה הוא:
ר' חייא בשם ר' יוחנן דר' יודא היא. מילתא באנפי נפשה היא ואדברי ר''א בן עזריה דמתני' קאי וכלומר דהא דקתני אליביה הרי אלו חייבין ומשמע לעשרן ודאי קאמר ההיא כר' יהודה דהתוספתא ואליבא דר''א בן עזריה:
א''ר מנא מתניתא אמרה כן. מרישא דההיא שמעינן נמי דאליבא דר''מ הוא דאתיא דקתני לקח במחובר לקרקע פטור הא בתלוש חייב וכלומר דדייקינן הא בכיוצא בו בתלוש והיינו קודם שנגמר מלאכתו חייב הוא דהמקח קובע ומאן אית ליה דהמקח טובל למעשר אף בפירות שלא נגמר מלאכתן לא ר''מ הוא דאית ליה הכי כדאמר לעיל סוף פ''ב גבי המחליף עם חבירו זה לקצות וזה לקצות חייב ומוקי לה התם כר''מ:
מה דאמר רב בשהכניסו לחצר בית שמירה כר''מ. כלומר לא מצית לאוקמיה מילתיה דרב דאוסר לו לעצמו לאכול אלא היכא שהכניס את הפירות בחצר בית שמירה וכר''מ דס''ל אף בדבר שלא נגמר מלאכתו למעשר כשהכניסו בחצר החצר היא קובעת למעשר כדאמרינן לעיל בפ''ב בהלכה ה' גבי פלוגתא דר''מ ור' יהודה במתני' שם דכשם שהן חלוקין במקח כאן כך חלוקין בחצר בית שמירה דשוין הן וא''כ לר''מ דס''ל דהמקח קובע אף בדבר שלא נגמר מלאכתו כדאמר לעיל בסוף פ''ב ה''נ ס''ל דאף החצר קובעת בדבר שלא נגמר מלאכתו והלכך הכא אע''פ שלא הוקבע למעשר לחבירו לגבי דידיה הוקבעו כשהכניסן לחצר ואע''ג כמי שלא נגמר מלאכתן דהרי לא הכניסן לחצר שיאכל הוא מהן אלא כדי לשלוח לחבירו מ''מ אם רוצה הוא לאכול מהן אסור עד שיעשר דלר''מ החצר קובעת אף בכה''ג:
רב אמר הוא אסור לוכל. הא דקתני פטור דוקא חבירו הוא דפטור אבל הוא עצמו אסור לאכול מהן עד שיעשר וכדמפרש רב שימי לקמיה:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source