לא שנו אלא לזרע. הא דקתני במתני' בעוקר לפת וצנונות ליטע במקום אחר לזרע חייב דוקא אם נתכוין לזרע הא אם נתכוין לאכול ממה שיוסיפו בהגידולין פטור מפני שזה כלא נגמר מלאכתן הויא:

לא שנייא. אין חילוק דבין נתכוין לאכול חייב דמפני שהוא גורנן קתני דעקירתן הוא גורנן ונגמר מלאכתן:

מפני שהוא מכניסן וכו'. כלומר דר' חנינה מוסיף עוד בטעמא ולפרש מפני שהוא גורנן דקתני שאם שנת השנייה ונכנסת לשלישית היא מפניסן הוא מן מע''ש למעשר עני ואם שלישית ונכנסת לרביעית מכניסן מן מעשר עני למעשר שני והואיל ועכשיו הגורן שלהן להתחייב במעשר שני או במעשר עני לפי אותה השנה חייב להפריש כפי החיוב של אותה שנה העומד בה:

על דעתיה דר''ש בן לקיש דהוא אמר טבל בטל ברוב ניחא. פלוגתא דר' יוחנן ור''ללעיל בריש פ''ד דתרומות גבי כרי שמקצתו נתקן ומקצתו לא נתקן דר''ל בשם חזקיה קאמר התם דאותו הטבל בטל ברוב הוא דאע''ג דקיי''ל הטבל אוסר בכל שהוא היינו בטבל ברור שנפל למקום אחר אבל הכא מכיון שהטבל אינו ידוע ומעורב הוא בדבר המתוקן ס''ל דבטל ברוב הוא ור' יוחנן ס''ל דאפי' בטבל בכה''ג אינו בטל ברוב ומתקן את כל הכרי והשתא קאמר הכא דבשלמא לר''ל ניחא הוא דמחייבינן ליה בשנוטען להפקיר הגידולין דמכיון דבתר הכי לא מצית למחייביה להפריש מן הפירות שגדלו בתחלה קודם שעקרן דהרי מעורבין יהיו עם הגידולין שהן פטורין ויבטלו ברוב וכיון שכן מוציא הוא מה שגדלו בהעיקר מידי חיוב מעשרות ולפיכך חייב הוא להפריש עכשיו מהן מקודם שיהא נוטע אותן אלא לר' יוחנן דהוא אמר אין הטבל אפי' דכה''ג בטל ברוב וצריך לתקנו א''כ ימתין עד שיגדיל ויעשר לפי כולו ואף הגידולין דאותו הטבל של העיקר אוסר את הכל וצריך לעשר על הכל כדהתם גבי כרי ואמאי מחייבת ליה להפריש עכשיו ממה שגדל בהעיקר:

או נימר מה פליגי וכו'. כלומר או דילמא דנימא דאף לר' יוחנן לק''מ דעד כאן לא פליג התם אלא בטבל שנטבל מד''ת דהרי נגמר מלאכתו ונתמרח בכרי אבל הכא הרי לא נגמר מלאכתו שעוקר את השתלים על מנת ליטען שיתגדלו ביותר ואין הטבל הזה אלא מדבריהם שגזרו חכמים עליו להפריש מהם הואיל ומוציאן ע''י כך מחיוב מעשרות ואיכא למימר דאף ר' יוחנן מודה שהטבל בטל ברוב הגידולין של פטור אם לא יפריש עכשיו ולפיכך חייבו אותו חכמים להפריש קודם שיטע אותן:

והא תנינן. לקמן בפ''ג דחלה כיוצא בו זיתי מסיק של הבעל הבית המלקט ואותן חייבות במעשרות שנתערבו עם זיתי ניקף והן של עניים שהן נוקפין אותן ומלשון כנוקף זית שנים ושלשה גרגרים ואותן פטורין מן המעשרות וכן ענבי בציר של הבעה''ב שנתערבו עם ענבי עוללות של עניים וקתני התם אם יש לו פרנסה. ממקום אחר שיש לו איזה טבל כדי להפריש עליהן מוציא הוא ממנו לפי חשבון שיש כאן להפריש מאותן שחייבין במעשרות ואם לאו רואין את המעורב כאלו כולו טבל ומוציא ממנו תרומה ותרומת מעשר על הכל וכי לא טבל שנטבל מדבריהן הוא דהא סתם זיתים להוציא מהן השמן הן עומדים וכן הענבים להוציא מהן היין ומתני' סתמא קתני דמשמע דאף בזיתים וענבים כגון אלו הדין כן והרי עדיין לא נגמר מלאכתן וא''כ אין הטבל אלא מדבריהן ואפ''ה קתני דרואין אותן כאלו כולן טבל:

א''ר מנא קיימתיה. להאי מתני' דבשמן זיתי מסיק שנתערב עם שמן זיתי ניקף מיירי וכן בענבים שנתערב היין של זה עם היין של זה וכבר נגמר מלאכתן והטבל נטבל מדבר תורה הוא:

ר' שמעון בן לקיש אמר חייב. לטעמיה הוא דאזיל כדפריך לעיל לר' יוחנן מאי איכפלה שבת גבי מעשרות וס''ל דאם השרישו התולש מהן בשבת חייב:

דלא צורכה דלא מותר. מסקנת הקושיא הוא כלומר דאלא כך היה צריך למיתני. אלא מותר וכלומר למי שסובר. דמותר לא הי' צריך לשנות אלא למילתא באנפי נפשיה מותר לתלוש מהן ואפי' לכתחילה כדקתני במתני' דכלאים וניטלין בשבת אבל השתא דתני על עבר ותלש לא שייך לישנא דמותר ובנסחת התוספתא אשר לפנינו כך היא שנויה בהסיפא ואסור לתלוש מהן בשבת ואם תלש פטור:

עבר ותלש אית תניי תני חייב ואית תניי תני מותר. ומתמה הש''ס מ''ד אסור מתיר ומ''ד חייב פטור ניחא כלומר דלהני תרוייהו קשיא דלמי שאומר דבדיעבד מותר קשיא מ''ד אסור מתיר בתמיה דאם אתה אומר לכתחילה אסור הוא לא שייך לישנא דמתיר על דיעבד. וכן למ''ד חייב פשיטא דקשיא דפטור מבעי ליה דכך הוא ניחא למיתני לא יתלוש לכתחילה ואם עבר ותלש פטור:

תני. בתוספתא שם ואסור לתלוש מהן בשבת אם השרישו בקרקע עליה:

השרישו בעליה. בזה יש חילוק דלענין מעשרות ושביעית הרי הן בחזקתן ולענין טומאה עלו הן מטומאתן ופריך בחזקתן ואת אמר עלו בתמיה כלומר מאי שנא דלענין מעשרות ושביעית בחזקתן הן ולא מחשבת להו כהשרישו בקרקע ולענין טומאה את אמר עלו דכהשרישו בקרקע הן ומשני ר' יוסי בשם ר' אילא דשאני לענין טומאה דמצינו דהתורה רבתה טהרה בזרעים ומ''ט כדכתיב כי יפול וגו' ומדכתיב על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא למדין אנו דהתורה רבתה לטהר בזרעים ואפי' בכל דהו דאיכא למיתלי תלינן לטהרן:

השרישו בקופה. תוספתא הוא בפ''ג ולדינא דמתני' מהדר דאם השרישו בקופה הרי הן בחזקתן לחיוב מעשרות ולשביעית ואם היו טמאין לא עלו מטומאתן דאין זו השרשה בקרקע:

ודא הוא דרובה בתמיה. כלומר וכי זה רבותא היא ומאי איצטריך לך להשמיענו דבערימה אין חשש משום ספיחין דאלו תנא בצל יד יחידי יאות היה לך להשמיענו דבבצל מלא יד בלבד אפשר דניחא ליה ושפיר הוה איצטריך למימר דאפ''ה כל זמן שאין אנו יודעין בודאי דהוא רוצה בהשרשתן אין בהן משום ספיחין אבל מכיון דקאמר ערימה פשיטא דלא ניחא ליה בהשרשת כל הערימה ואין כאן משום ספיחין:

חמי מה אמר. ראה לדקדק בדברי רשב''ל במאי דאמר שלא אמר אלא מאי איכפלה שבת גבי מעשרות דאין לנו ללמוד שבת דחמירא דאית בה חיוב מיתה ממעשרות ולהקל גם בשבת אם אינו רוצה בהשרשתן כמו דמקילינין גבי מעשרות וא''כ דוק מדבריו הא שביעית איכפלה כלומר לענין שביעית דתנינן נמי התם איכפלה היא לגבי דין דמעשרות דאיירינן כאן ושפיר למדין אנו שביעית ממעשרות ואע''ג דשביעית חמירא היא ממעשרות דהיא נוהגת גם במאכל בהמה משא''כ במעשרות מ''מ לענין זה למדין אנו דגם בשביעית אם השרישו ורוצה הוא בהשרשתן אז מה שהוסיפו אסורין משום ספיחי שביעית אבל אם אינו רוצה בהשרשתן מותרין הן משום ספיחין דלא ניחא ליה בכך:

לא תנינן אלא אינו חושש וכו'. כלומר דאע''ג דמצינו בהאי מתני' דסוף פ''ק דכלאים גבי הטומן לפת וצנונות תחת הגפן וכו' דמשוה דין שבת לדין דמעשרות לא תני אלא הכי אינו חושש בטומן אותם לא משום כלאים ולא משום שביעית ולא משום מעשרות אם הוסיפו וכן ניטלין הן בשבת אבל אם השרישו לא מיירי התם במתני' כלל וא''כ איכא למימר דאע''ג דלענין מעשרות פטורין אפי' בשהשרישו משום שאינו רוצה בהשרשתן לגבי שבת (הוא) מיהת הוא חייב התולש מהן דהא השרישו בארץ ומאי איכפת לן לענין חיובא דשבת אם ניחא ליה בהשרשתן או לא:

מאי איכפלה שבת גבי מעשרות. וכי אתה למד חיוב שבת מענין חיוב מעשרות דנתלי ברוצה בהשרשתן או לא לענין שבת כמו דתלינן לענין מעשרות:

ערימה. כרי או אגודה של בצלים שטמנה בארץ והשרישה התולש מהן בשבת פטור כדמפרש טעמא שאינו רוצה בהשרשתן והואיל דלא ניחא ליה אין השרשה זו עושה אותה כמחובר בארץ וזהו נלמד מהמתני' דקתני בצלים שהשרישו בעלייה וכו' ומדקתני בסיפא הרי אלו כנטועים בשדה אלמא דגבי השרישו בעליה לאו כנטועים בשדה נינהו ופטורין מן המעשרות אלא דלענין טומאה הוא דטהרו דבהשרשה בעלמא כמחובר הוא לענין טומאה אבל לענין מעשרות פטורין וטעמא מפני שאינו רוצה בהשרשתן ולפיכך מחמת מה שהוסיפו בהשרשה זו פטורין וה''ה לענין שבת דהתולש מהן פטור והיינו דאקשי ליה ר''ל לר' יוחנן: