הָיָה אוֹכֵל וַחֲשֵׁיכָה לֵילֵי שַׁבָּת אוֹ שֶׁנְּתָנוֹ לְאָדָם אַחֵר לֹא נִטְבְּלוֹ. רִבִּי יִרְמְיָה סָבַר מֵימַר בְּנָתוּן בַּחֲמִיטָה וּבְתַמְחוּי אֲבָל בְּנָתוּן בִּצְלוֹחִית נִטְבָּל. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי אֲפִילוּ נָתוּן בִּצְלוֹחִית לֹא נִטְבָּל. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יִרְמְיָה וְאֵין שַׁבָּת טוֹבֶלֶת. אָמַר לֵיהּ וְאֵין מֶקַח טוֹבֵל. אָמַר לֵיהּ כְּהַהִיא דְאָמַר רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי זְעִירָא רִבִּי יוֹנָה רִבִּי זְעִירָא בְשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר אַף מַה שֶׁבְּלָגֵין לֹא נִטְבָּל מִפְּנֵי שֶׁהוּא עָתִיד לְהַחֲזִירוֹ בִּדְבַר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ. חֵייְלֵיהּ דְּרִבִּי יִרְמְיָה מִן הָדָא. וְעוֹד אָמַר רִבִּי לִיעֶזֶר עוֹמֵד אָדָם הוּא עַל הַמּוּקְצֶה עֶרֶב שַׁבָּת בַּשְּׁבִיעִית וְאֹמֵר מִכָּן אֲנִי אוֹכֵל לְמָחָר. לֹא אָמַר אֶלָּא בַּשְּׁבִיעִית הָא שְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ לֹא. מָה עָבַד לֵיהּ רִבִּי יִרְמְיָה לְהַחֲזִירוֹ לִמְקוֹמוֹ אֵי אַתְּ יָכוֹל שֶׁהוּא עוֹשֶׂה מוּקְצֶה לְפִיכָךְ נִטְבָּל. מַתְנִיתָא פְלִיגָא עַל רִבִּי יִרְמְיָה אֵין עֲרַאי לְשַׁבָּת. פָּתַר לָהּ וּבִלְבַד דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מוּקְצֶה. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יִרְמְיָה לֹא שַׁנְיָא הִיא דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מוּקְצֶה הִיא דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ מוּקְצֶה.
Pnei Moshe (non traduit)
על דעתיה דר' ירמיה לא שניא הוא וכו'. וכלומר ולר' ירמיה ס''ל דאין חילוק דלעולם שבת קובעת ואפי' בדבר שיש לו מוקצה ולא נגמר מלאכתו כדאמר לעיל:
פתר לה ובלבד דבר שאין לו מוקצה. כצ''ל כלומר דר' יוסי מפרש לה דכל מקום ששנינו דשבת קובעת למעשר היינו בדבר שכבר נגמרה מלאכתו למעשר ואין לו מוקצה ונפקא מינה דשבת קובעת אפי' עד שלא הכניסו לבית דאילו בחול אפי' נגמר מלאכתו למעשר אוכל ממנו עראי עד שיכניסנו לבית:
מתניתא פליגא על ר' יוסי. כצ''ל דהא תנינן אין עראי לשבת כלומר לא הותרה אכילת עראי בשבת בשאינו מעושר מפני שהיא קובעת למעשר וכדתנינן בפ' דלקמן עד שהוא מגיע למקום השביתה וכן בכמה מקומות במכלתין שמעינן דשבת קובעת למעשר. וקשיא לר' יוסי:
ומשני אליבא דר' יוסי דהיינו טעמא דלא מצי נקט בשאר שני שבוע דלהחזירו את המותר למקומו אי אתה יכול שהרי הוא עושה מוקצה דהא במוקצה איירינן ולפיכך נטבל למעשר דלא אמר ר' יוסי דשבת אינה טובלת למעשר בדבר שלא נגמר מלאכתו אלא היכא שיכול להחזיר את המותר וכאן דא''א להחזיר להמוקצה בשבת מודה הוא דטובלת:
מה עביד לה ר' יוסי. כצ''ל דהא לר' ירמיה ניחא כדמדייק מהכא אלא דלר' יוסי דפליג עלי' וס''ל דאינה קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו וכדקאמר טעמא לעיל מפני שהוא עתיד להחזיר את המותר ולדידיה קשיא מאי שנא שביעית דנקט התם:
ערב שבת בשביעית. דאין מעשר נוהג בשביעית אלא משום דמוקצה הוא צריך הזמנה ובהזמנה כזו דאומר מכאן אני אוכל למחר סגי ומדלא אמר אלא בשביעית דאין בה מעשר הא בשאר שני שבוע לא משום דאין ראוי לו דלאו מעושר הוא ושבת קובעת למעשר אלמא דאף בדבר שלא נגמר מלאכתו שבת קובעת:
עומד אדם על המוקצה. סתם מוקצה לא נגמרה מלאכתה למעשר כמו גרוגרות וצימוקין שמניחן לייבשן:
חייליה דר' ירמיה. דס''ל דשבת קובעת למעשר אף בדבר שלא. נגמרה מלאכתו סייעתי' מן הדא דתנינן בסוף פ''ד דביצה:
אמר ליה. סיומא דמילתא דר' יוסי הוא וכלומר דהדר א''ל דאלא מהכא לא תפרוך מידי דמיירי כהאי דאמר וכו' דאף מה שבלגין לא נטבל מפני שהוא עתיד לחזור את המותר וס''ל דכל מה שמחזיר את המותר אינו נטבל למעשר דדמיא דיני' כמו בדבר שלא נגמרה מלאכתו כדתנן לקמן בפ''ג:
אמר ר' יוסי אפי' נתון בצלוחית לא נטבל. והקשה לו ר' ירמיה וכי אין שבת טובלת למעשר:
אמר ליה. ר' יוסי מאי חזית דפרכת משבת ואמאי לא תפרוך נמי מסיפא דקתני או שנתנו לאדם אחר לא נטבל וכי אין מקח טובל למעשר וכהאי מ''ד דמתנה כמכר הויא לענין קביעות מעשר:
היה אוכל וחשכה לילי שבת. כך הוא שנוי בתוספתא סוף פ''ק היה אוכל והותיר וחשיכה בלילי שבת מותר ולקמן מדייק עלה:
ר' ירמיה סבר מימר. לפרש דהא דקאמר שאם חשכה לילי שבת לא נטבל דווקא בנתון בחמיטה ובתמחוי כלומר דווקא בדבר מועט וכעין ששנינו במתני' ונותן לחמיטה ולתוך התמחוי אבל בנתון בצלוחית נטבל למעשר דהא קיי''ל שבת קובעת למעשר:
תְּנָן אֲבָל קוֹלֵט הוּא מִתַּחַת הַכְּבָרָה וְאוֹכֵל. רַב חִסְדָּא אָמַר שֶׁהֵן מְחוּסָּרִין לָרוּחַ. רִבִּי אִילָא בְשֵׁם רִבִּי יָסָא שֶׁהֵן מְחוּסָּרִין 5b נִיחָה. וְהָתַנִּינָן הַיַּיִן מִשֶּׁיְּקַפֶּה. מָאן דְּאָמַר שֶׁהֵן מְחוּסָּרִין נִיחָא. מָאן דְּאָמַר שֶׁהֵן מְחוּסָּרִין לְרוּחַ מְחוּסָּר הוּא בִשְׁמָרָיו. הָתִיב רִבִּי בִנְיָמִין בַּר גִּידוּל וְהָא תַנִּינָן הַשֶׁמֶן מִשֶּׁיֵּרֵד לָעוּקָה. מָאן דְּאָמַר שֶׁהֵן מְחוּסָּרִין נִיחָא. מָאן דְּאָמַר שֶׁהֵן מְחוּסָּרִין לְרוּחַ מְחוּסָּר הוּא לְהַצִּיל.
Pnei Moshe (non traduit)
תני. בתוספתא פ''ק הקטנית משיכבור ונוטל הוא מתחת הכברה ואוכל כלומר דבשעה שכובר אין מה שתחת הכברה בכלל קבוע למעשר ואוכל ממנו אכילת עראי:
רב חסדא אמר שהן מחוסרין לרוח אמאי דקתני במתני' דאוכל מה שבתוך התבן קאי ומפרש רב חסדא הטעם מפני שמה שבתוך התבן לא נזרה ברוח הוא והן כמחוסרין לרוח ולא נגמרה מלאכתן:
ר' אילא בשם ר' יסא שהן מחוסרין. כצ''ל ול''ג כאן ניחה וטעות הדפוס אגב שיטפא דלקמן הוא. כלומר ר' אילא מפרש דלאו משום שמחוסרין לרוח הוא אלא מפני שהן מחוסרין מחמת עצמן דמסתמא מה שנשאר בתוך התבן פסולת הוא ונ''מ אם אח''כ נזרה ברוח ויצאו מה שבתוך התבן דלרב חסדא עכשיו אין מחוסרין הן ואלו לר' אילא מכל מקום מחוסרין מחמת עצמן הן הואיל ונשארו בתחילה בתוך התבן ואוכל מהן:
והתנינן היין משיקפה. ומסיפא דמילתא פריך דקתני אע''פ שקפה קולט מהגת העליונה ומן הצינור ושותה ובשלמא למ''ד שהן מחוסרין מחמת עצמן ניחא דה''נ זה שנשאר בגת העליונה ובצינור פסולת היא ומשום הכי שותה ואין בכך כלום אלא למ''ד לפי שהן מחוסרין לרוח ולא נגמרה מלאכתן מאי איכא למימר הכא שלא נגמר מלאכתן ומשני מחוסר הוא בשמריו כלומר דהתם מ''מ מחוסר הוא ע''י השמריר שלו שמה שנשאר למעלה ובצינור מעורב הוא בשמריו ובהא מודינא שמחוסר בעצמו הוא:
והא תנינן השמן וכו'. אע''פ שירד נוטל מן העקל וכו' ולמ''ד שהן מחוסרין מחמת עצמן ניחא כדלעיל ולאידך מאי איכא למימר ומשני מחוסר הוא להציל כלומר התם נמי מחוסר צלילה הוא דמה שנשאר שם ולא ירד לעוקה אינו צלול כמו השמן שלמטה וג''כ מחוסר בעצמו הוא:
רִבִּי מָנָא בָּעֵי הָֽיְתָה צְלוֹחִית מְלֵיאָה וּנְתוּנָה בֵּין פַּצִּים לַחֲבֵירוֹ נִטְבְּלָה אוֹ מֵאַחַר שֶׁהִיא נְתוּנָה בְמָקוֹם שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ לֹא נִטְבְּלָה.
Pnei Moshe (non traduit)
ר' מנא בעי. אליבא דר' ירמיה דאמר לעיל דוקא בנוטל מן העקל וכו' ומבין הפצים ונותן לחמיטה ולתמחוי אבל בנותן בצלוחית נטבל למעשר והשתא בעי אם היתה צלוחית מלאה והיא נתונה בין פצים לחבירו אם בכה''ג ג''כ נטבלה או דילמא דמאחר שהיא נתונה במקום שלא נגמרה מלאכתו דמה שהוא בין הפצים לא נגמר הוא וא''כ אף צלוחית לא נטבלה למעשר. ולא אפשיטא:
הלכה: חֲנַנְיָה בְּרֵיהּ דְּרִבִּי יָסָא אָמַר מַה פְלִיגִין רִבִּי יוּדָה וְרַבָּנִין בְּטֵבֵל שֶׁנִּטְבַּל מִדִּבְרֵיהֶן. אֲבָל טֵבֵל שֶׁנִּטְבַּל דְּבַר תּוֹרָה אוּף רַבָּנִין מוֹדֵיי.
Pnei Moshe (non traduit)
גמ' מה פליגין ר' יודה ורבנן. במחליק בתאנים וענבים של טבל דוקא בטבל שנטבל מדבריהן כגון שנקבע ע''פ ששה דברים דקחשיב להו לקמן בפ''ד שקובעין להיות טבול למעשר ואינם אלא מדבריהן וכן כיוצא בהן אבל בטבל שנטבל דבר תורה שהכניסו להבית ודרך שער שאותו הטבל הוא מן התורה אוף רבנן מודים דאסור להפסידו:
משנה: הַעִיגוּל מִשֶּׁיַּחֲלִיקֶינּוּ. מַחֲלִיקִין בִּתְאֵינִים וּבָעֲנָבִים שֶׁל טֵבֵל. רִבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר. הַמַּחֲלִיק בָּעֲנָבִים לֹא הוּכְשַׁר. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר הוּכְשַׁר. וּגְרוֹגְרוֹת מִשֶּׁיִּדּוֹשׁ וּמְגוֹרָה מִשֶּׁיְעַגֵּל. הָיָה דָשׁ בֶּחָבִית וּמְעַגֵּל בַּמְּגוֹרָה נִשְׁבְּרָה הֶחָבִית וְנִפְתְּחָה הַמְּגוֹרָה לֹא יֹאכַל מִמֶּנּוּ צֲרַאי. רִבִּי יוֹסֵי מַתִּיר.
Pnei Moshe (non traduit)
מתני' העיגול. של דבילה משיחליקנו שרגילין להחליק פני העיגול במשקין והוא גמר מלאכתו למעשר:
מחליקין בתאנים וענבים של טבל. משקין של תאנים וענבים של טבל מותר להחליק בהן העיגול ואין בזה משום מפסיד טבל ור' יהודה אוסר דהפסד הוא ואסור להפסיד את הטבל ואין הלכה כר' יהודה בכולה מתני':
המחליק בענבים לא הוכשר. בבבלי פ' חבית דף קמ''ה מסיק דפליגי במשקה העומד לצחצח דת''ק לא חשיב לי' משקה ור' יהודה חשיב לי' משקה:
הגרוגרות משידוש. שהתאנים מייבשין אותם ואח''כ דשים אותם במקלות לתוך החבית או שמכניסין אותן למגורה והוא אוצר ומעגלין אותן בידים והוא גמר מלאכתן:
לא יאכל מהן עראי. בגמרא מפרש דהאי תנא ס''ל דלא העליון צריך לתחתון ולא התחתון צריך לעליון וא''כ נגמרה מלאכתן ולא יאכל מהם עראי ור' יוסי מתיר דס''ל דצריך התחתון לעליון ואין הלכה כר' יוסי:
עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יְהוּדָה מֶלַח כַּצִּיר יַיִן כַּחוֹמֶץ.
Pnei Moshe (non traduit)
על דעתיה דר' יודה. אר' יהודה דמתני' קאי דקאמר לכל הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר לאו דווקא חומץ וציר קאמר אלא מלוח כציר הוא ויין כחומץ דג''כ חריפותן מסייע לבשל:
מַהוּ לְהַעֲרוֹת עִם הַקִּילוּחַ. אָמַר רִבִּי חֲנִינָה בְּרֵיהּ דְּרִבִּי הִילֵּל מַחְלוֹקֶת רִבִּי יוֹנָה וְרִבִּי יוֹסֵי. רִבִּי יִצְחָק בַּר גּוּפְתָּה בָּעֵי קוֹמֵי רִבִּי מָנָא עָשָׂה כֵן בַּשַּׁבָּת חַייָב מִשּׁוּם מְבַשֵּׁל. עָשָׂה כֵן בְּבָשָׂר בְּחָלָב חַייָב מִשּׁוּם מְבַשֵּׁל. אָמַר לֵיהּ כַּיי דָּמַר רִבִּי זְעִירָא אֵי זֶהוּ חָלוּט בָּרוּר כָּל שֶׁהָאוֹר מְהַלֵּךְ תַּחְתָּיו. וָכָא אֵי זֶהוּ תַּבְשִׁיל בָּרוּר כָּל שֶׁהָאוֹר מְהַלֵּךְ תַּחְתָּיו.
Pnei Moshe (non traduit)
מהו להערות עם הקילוח. הקילוח שיורד מן הקדירה מהו חשיב אי ככלי ראשון או לא וקאמר ר' חנינה דתליא בפלוגתא דר' יונה ור' יוסי דלעיל דלמר דחשיב עירוי ככלי ראשון הקילוח ג''כ ככלי ראשון ולמר לא חשיב ככלי ראשון:
עשה כן בשבת חייב משום מבשל. כלומר דבעי למאן דס''ל עירוי ככלי ראשון אם לענין חיוב נמי אמרינן הכי דאם עשה כן בשבת כבישול גמור הוא וחייב משום מבשל וכן בבשר וחלב או דילמא דלענין איסור גרידא אמרו דאסור לעשות כן אבל אין בו משום חיוב בשול:
א''ל כהאי דאמר ר''ז איזהו חלוט ברור. לענין חיוב חלה כדאמרי' לקמן בפ''ק דחלה דכל שהאור מהלך תחתיו זהו שחייב בחלה ואומרים עליו המוציא וה''ה הכא דאיזהו תבשיל ברור שהוא חייב משום מבשל בשבת או בבשר בחלב כל שהאור מהלך תחתיו ולענין איסור גרידא הוא דאמרינן עירוי ככלי ראשון:
מַהוּ לִיתֵּן תַּבְלִין מִלְּמַטָּן וְלַעֲרוֹת עֲלֵיהֶן מִלְּמַעֲלָן. רִבִּי יוֹנָה אָמַר אָסוּר וְעִירוּי כִּכְלִי רִאשׁוֹן הוּא. חֵילֵיהּ דְּרִבִּי יוֹנָה מִן הָדָא אֶחָד שֶׁבִּישֵּׁל בּוֹ וְאֶחָד שֶׁעִירֶה עָלָיו רוֹתֵחַ. וְכָא אַתְּ אָמַר הָכֵין. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי תַּמָּן כְּלִי חֶרֶס בּוֹלֵעַ. תַּבְלִין אֵינָן מִתְבַּשְּׁלִין. הָתִיב רִבִּי יוֹסֵי בֵּי רִבִּי בּוּן וְהָתַנֵּי אַף בִּכְלֵי נְחוֹשֶׁת כֵּן. אִית מֵימַר כְּלִי נְחוֹשֶׁת בּוֹלֵעַ.
Pnei Moshe (non traduit)
חייליה. סייעתיה דר' יונה מן הדא דתנינן בפי''א דזבחים גבי מריקה ושטיפה בקדירה שבישל בה קדשים דקתני א' שבישל בו ואחד שעירה לתוכו רותח:
והכא הוא אמר הכין. בתמיה ומסקנת דברי ר' יונה הן וכלומר והיאך תאמר כאן שמותר לערות עליהן רותת הא תנינן בהדיא דעירוי ככלי ראשון הוא:
א''ר יוסי. מהתם לאו ראיה דבכלי חרס מיירי והוא בולע הרבה ולפיכך החמירו בו דטעון מריקה ושטיפה אף מעירוי דכלי ראשון אבל הכא גבי תבלין אינן מתבשלין מעירוי רותח ואיכא למימר דמותר:
התיב. עלה ר' יוסי בר' בון והתנינן התם דאף בכלי נחושת כן דטעון מריקה ושטיפה וכי אית מימר כלי נחושת בולע הרבה הוא בתמיה אלא ודאי דטעמא הויא משום דעירוי רותח ככלי ראשון הוא:
אסור. דס''ל עירוי ככלי ראשון הוא:
מהו ליתן תבלין. בשבת מלמטה ולערות עליהן מלמעלה מכלי ראשון שהועבר מעל האש:
עַד הֵיכָן רִבִּי יוּדָה בַּר פָּזִי רִבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רִבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָה עַד כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נְתוּן יָדוֹ לְתוֹכָהּ וְהִיא נִכְוֵית. הַכֹּל מוֹדִין 6a בְּכֶלִי שֵׁנִי שֶׁהוּא מוּתָּר. מַה בֵין כֶּלִי רִאשׁוֹן מַה בֵין כֶּלִי שֵׁנִי. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּי רִבִּי בּוּן כָּאן הַיָּד שׁוֹלֶטֶת. כָּאן אֵין הַיָּד שׁוֹלֶטֶת. אָמַר רִבִּי יוֹנָה כָּאן וְכָאן אֵין הַיָּד שׁוֹלֶטֶת אֶלָּא עָשׂוֹ הַרְחֵק לְכֶלִי רִאשׁוֹן וְלֹא עָשׂוֹ הַרְחֵק לְכֶלִי שֵׁנִי. אָמַר רִבִּי מָנָא הָהֵן פִּינְכָּא דְאוֹרִיזָא מְסַייֵעַ לְאַבָּא הָהֵן פִּינְכָּא דִגְלוֹסָא מְסַייֵעַ לְאַבָּא דְּאַתְּ מְפַנֵּי לֵיהּ מִן אָתָר לְאָתָר וְעוֹד כְּדוֹן הוּא רָתַח.
Pnei Moshe (non traduit)
אמר ר' מנא הדין פינכא דאורזא מסייע לאבא. וכך הוא בשבת שם וכן לקמיה הדין פינכא דגרוסא מסייע לאבא ר' מנא בריה דר' יונה הוה כדאשכחן בפ' אין מעמידין בהלכה ב' א''ר מנא אלו הוה ר' יונה אבא ידע מאן הוון לא הוה שתי וכן מצינו בכמה מקומות וקאמר הקערה זו של אורז ושל גריסין מסייע לאבא ר' יונה דאף כשהן נתונין בקערה ואת מפני אותה מאתר לאתר ואעפ''כ הוא רותח וא''כ חזינן דאף כלי שני הוא רותח כל כך אלא דטעמא הויא דלא גזרו בכלי שני:
ר' יונה פליג דאפי' תימא דגם בכלי שני שאין היד שולטת בו מיירי אלא היינו טעמא דהתירו בכלי שני שהרי עיקר הדבר אין בו אלא משום הרחק דהא אינו מבשל ממש ע''ג האור ועשו הרחק לכלי ראשון שלא יבא ליתן לתוכו בעודו ע''ג האור ולא עשו הרחק לכלי שני ואפי' היד נכוית בו דכולי האי לא גזרו:
מה בין כלי ראשון וכו'. כלומר אע''ג דבידוע הוא שיש חילוק בין כלי ראשון לכלי שני מ''מ קאמר בהי גוונא הוא דאיירי דמחלקינן בהו וטעמא מאי ופליגי בה אמוראי. ר' יוסי בר' בון ס''ל דבכלי שני שהתירו בגוונא שאין היד נכוית בה איירי וזהו טעמא דמחלקינן בהו דכאן בכלי שני היד שולטת בו שיכול הוא להושיט ידו לתוכו וכאן בכלי ראשון אין היד שולטת בו:
הכל מודים בכלי שני שהוא מותר. כלומר דמפרש שלא תטעה לומר דר' יהודה ארישא קאי ולחומרא פליג להכי קאמר הכל מודים ברישא דכלי שני הוא שמותר ולא פליג ר' יהודה אלא אסיפא ללפס ולקדירה ולקולא הוא דפליג דס''ל לכל הוא נותן וכו'. וכן קאמר נמי התם דארישא דהתם הוא דפליג:
עד כדי שהוא נותן ידו לתוכה והיא נכוית. וגרסי' להא ג''כ לקמן בפ' כירה גבי פלוגתא דר''י ורבנן האילפס והקדירה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין וכו' וקאמר התם אהא דקתני נותן לתוך הכוס כדי להפשירן. מותר להפשיר במקום שהיד שולטת. כלומר במקום שיכול להושיט ידו לתוכו. ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת. אפי' במקום שאין היד שולטת עד היכן ר' יודה בר פזי ר' סימון וכו' עד שהוא נותן ידו לתוכה והיא נכוית דזהו נקרא אין היד שולטת. וכן גרסי' להא דלקמן שם:
עד היכן. הא דקתני במתני' אבל לא יתן ללפס ולקדירה כשהן מרותחים ועד היכן נקרא רותח:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source