מה דמי לה. ומה הוא דמצינו עוד שהוא דומה לדין אתרוג שנטעו למצותו ולחייבו בערלה אף בשנטעו לשם מצוה וקאמר דה''נ אשכחן בזית שנטעו להדליק בשמן שלו בנר חנוכה וקאמר ר' יוסי בר' בון ומה דמיון הוא זה הרי זה האתרוג דבר תורה ונר חנוכה הוא מדבריהם ואת אמר הכין בתמיה פשיטא הוא דהיכי ס''ד דמצוה דרבנן תפטור לערלה שהיא דבר תורה ודאיצטריך לדמויי לדין דאתרוג אלא מה דמי לה אם אתה רוצה לדמות להא דאתרוג זה הוא בזית שנטעו להדליק בשמן שלו את המנורה במקדש דזה וזה ד''ת הוא וחייב בערלה כמו דאמרינן באתרוג:

ועוד מן הדא דאמר ר' חנינא. עלה. פרי אם אומר עצו אין אדם יוצא בה ידי חובתו בחג. כצ''ל ותיבת בפסח שבא בכאן בספרים בטעות הוא דמה שייך פסח לכאן כלומר דר' חנינא פירש בה בהדיא דלפרי עיקר כוונתו לזה שנטעו שאם אומר אתה לעצו הלא אין אדם יוצא בה י''ח בחג בהעץ של אילן אתרוג וא''כ הדין בו לענין ערלה ככל אילנות שנוטען בשביל הפרי שלהן וחייבין בערלה:

אתרוג שנטעו. מתחילה שיהא למצוה מהו שחייב בערלה. וחזר רב הונא ופשט לנפשיה שחייב בערלה דלא אימעוט נטיעה למצוה מן הכתוב ופריך ולא כן תנינן ומייתי לה לקמן בריש לולב הגזול דדריש ולקחתם לכם ולא מן דבר שהוא למצוה כגון של מעשר שני וכיוצא בו ומשני דתמן שפיר הוא דדרשינן ולקחתם לכם בדמים ולא מדבר שהוא כבר למצותו אבל הכא דינו כמה דתימר בשופר של מצוה שאם תקע בו יצא דדרשינן יום תרועה יהיה לכם מכל מקום וכן הכא דכתיב שלש שנים יהיה לכם ערלים לכם מכל מקום ואפי' בנטוע בתחילתו למצוה:

מה בינו למשמר פירותיו לעצים דפליגי לעיל בהא לענין מעשרות ואימא הכא נמי לענין ערלה דזה נטעו בתחילה שיהא משמרו לשם מצוה וקאמר דלא דמי דהתם כשם שהוא רוצה בפריו כך הוא רוצה בעצו דהא עיקר הנטיעה לעצים היא וכדפרישית לעיל אלא שהוא משמר גם להפירות שעלו בו ואינו מפקיר אותם אבל הכא מה שהוא משמרו משום הפרי הוא ובפריו הוא שרוצה ולא איכפת ליה בעצו:

ר' זעירא כדעתיה. כלומר מה שהוקשה לו זה משום דלטעמיה הוא דאזיל דאמר לעיל בפ''ה דכלאים בצל של כלאי הכרם שעקרו ממקום האסור ושתלו במקום אחר אפי' מוסיף כמה במקום ההיתר נשאר אסור שאין גידולי איסור מעלין את האיסור כלומר שהגידולין הבאין מחמת האיסור אע''פ שהגידולין עצמן היתר הן שהרי שתלו במקום אחר אע''פ כן אין מעלין ומבטלין את עיקר האיסור ונשאר באיסורו וה''נ מכיון שהעליון גדל הוא מכח התחתון שהוא אסור הוו להו גידולי איסור ואסור ואע''פ שהעליון גדל ג''כ מצד עצמו והוא היתר אין גידולי היתר שבו מעלין את האיסור שבו:

ר' זעירא בעי. עלה דהניחא אם צד התחתון לסייג והעליון למאכל דאין גידולי העליון מתגדלין מן האיסור דהצד התחתון מותר הוא אלא אם צד התחתון הוא למאכל והעליון לסייג הרי העליון גדל מן האיסור של צד התחתון ואת אמר הכין בתמיה דאף בזה פטור הוא את של סייג מן הערלה ואמאי הרי גדל הוא מן האיסור:

מביא חוט אחד. ומודד את האילן עד חציו ומסיים המקום עד כאן לסייג מכאן ואילך למאכל:

כיצד הוא יודע. לכוין מה שהוא אסור ומה שהוא מותר:

א''ל. ר' יוחנן הוא הדא הוא הדא הוא צד התחתון וכו'. כלומר דין אחד להם דבין כך ובין כך מה שהוא למאכל חייב ומה שהוא לסייג פטור:

נטעו. שיהא צד התחתון שלו לסייג והעליון שלו למאכל א''נ איפכא צד התחתון למאכל וכו' מהו:

הדא דתימר. דפטורין דוקא בשאינה עושה כדי טפילת' אם רוצה להטפל בפירותיה ולהביאן למקום היישוב אבל אם הוא עושה כל כך שיש בה כדי טיפולה להביאן למקום היישוב חייבת בערלה דהויא כאלו בתחילה עומדת במקום היישוב היא:

א''ר יוסי. לאו דוקא שעלתה מעצמה אלא אפי' נטעה במקום שאינו יישוב פטורה דלא חשיבא עליה. והתנינן. במתני' דלקמן והעולה מאליו חייב בערלה ומשני דתמן שנטען במקום יישוב כלומר דכל הני דקחשיב במתני' דלקמן בשנטען במקום יישוב והתם הוא דאמרינן דהעולה מאליו ג''כ חייב בערלה ברם הכא במקום חורשין ואינו מקום יישוב ואפי' בשנטען שם פטורין:

במקום חורשין. בתוך היער של עצים ואינו מקום יישוב פטור מן הערלה:

נעשה כטבל ומעושר. כלומר אליבא דר' קאמר משום שנעשה כטבל וחולין מעורבין זה בזה ולענין זה הוא כאלו כולו בארץ שמה שהוא יונק מצד ח''ל הוא חולין וכמעושר הוא ומצד של א''י הוא טבל:

כאלו כולו בארץ. דהשרשים יונקין זה מזה וכדמפרש ר' יוחנן לקמיה:

תני. בתוספתא והובאה לעיל בפיאה פ''ד ובדמאי:

א''ר יוחנן דברי ר' ישמעאל וכו'. כלומר תנינן בחדא ברייתא דס''ל לר' ישמעאל דכל שאין לו ערלה אין לו רבעי והשתא מיבעי ליה לר' יוחנן היכי דמי האי דר' ישמעאל אם עד שיהא לו שלש שנים ערלה קאמר דאז יש לו דין רבעי או אפי' אם אין לו אלא שנה אחת מערלה או שתים וכגון שנטעו שנה אחת או שתים שיהא לסייג ומכאן ואילך למאכל דבכה''ג יש לו מיהת דין ערלה בשנה אחת או שתים משלש שנים יש לו דין רבעי ומשום דר' יוחנן סתם דבריו בהבעי' דיליה ואיכא לפרושי להכי ולהכי פליגי בהא תלמידיו ר' יונה ור' יוסי דר' יונה מפרש דעיקר ערלה צריכה לי' לר' יוחנן כלומר בעיקר דין ערלה נסתפק כאן אם השנה או השתים שהן למאכל נוהגת בו דין ערלה או לא לפי שאין עיקר ערלה פחות שנים כלומר השנים של ערלה והן שלש שנים ולפיכך נסתפק לו דהואיל וכאן אין בהאילן הזה שלש שנים שלמים של חיוב ערלה איכא למימר דשוב אין בו דין ערלה כלל ואפי' באותה שנה או שתים שהן של מאכל ור' יוסי מפרש לה להבעי' של ר' יוחנן דעיקר דין רבעי הוא דצריכה ליה אם דוקא שלש שנים חיוב ערלה בעינן לדין רבעי או לאו דוקא ג' שנים אלא שיהא בו מיהת דין ערלה ואפי' בשנה אחת נוהגת בו אח''כ דין רבעי ור' ישמעאל ה''ק כל שאין לו ערלה כלל אין לו רבעי ולאפוקי אם היה לו ערלה אפי' שנה אחת מג' שנים הראשונים יש לו דין רבעי וכדפרישית מעיקרא אבל לענין דין ערלה באילן הזה לא מספקא ליה לר' יוחנן דמסתברא דאותה שנה מהג' שנים שהוא למאכל נוהג בו דין ערלה ועד שיעברו עליו ג' שני ערלה עם אותה שנה:

והכא עיקרו פטור ותוספתו חייב. בתמיה וסיומא דמילתיה דר' יוסי הוא וכלומר דמכל מקום ניחא היא ולא קשיא על הא דר' ירמיה דשאני התם שהרי התוס' מיהת בחיוב היא שניתוסף ביד הישראל ואין אתה פוטרו בשביל שליש הראשון שיש בו מהפטור דהגדל בחיוב חייב הוא ותורם ומעשר לפי חשבון כדאמרינן לעיל בפ''ה דמעשרות בהל''ד אבל הכא הרי עיקרו פטור הוא לגמרי מן הערלה שכבר עברו עליו שלש שנים הראשונים בפטור והיאך יהא התוספת חייב שניתוסף בו אח''כ מהעיקר שאין בו צד חיוב כלל אלא ודאי בדין הוא שהתוספת פטור כר' ירמיה:

דתני. בתוספתא והובאה לעיל בפ''ה דפאה ובכמה מקומות שדה שהביא שליש לפני הגוי וחזר ולקחה ישראל ממנו ר''ע אומר התוספת שגדלה ברשות ישראל פטור מן המעשרות לפי שכבר הביאה שליש ביד הגוי והגיעה התבואה לעונת המעשרות בעודה ברשות הפטור וחכמים אומרים התוספת שהוסיפה ביד ישראל חייבת וזהו דנראה דקשיא על ר' ירמיה דהא חכמים מחייבי כאן בתוספת ואע''פ שהביאה שליש ביד הגוי:

א''ר יוסי הדא דר' ירמיה מתחמי קשיא. כלומר לפום ריהטא נראה דקשיא על דברי ר' ירמיה מחכמים דברייתא דלקמיה ואפ''ה לית היא אלא ניחא ולא קשיא מידי כדמפרש ואזיל:

נטעו. שיהו כל שלש שנים הראשונים לסייג ומכאן ואילך חישב עליו שיהא למאכל והוסיף האילן אח''כ בגידולו פליגי אמוראי בתוספתו דאלו לא הוסיף הרי כל ג' שנים של ערלה לא היה בו צד חיוב וכן דין רבעי ג''כ אין לו כדלקמן דכל שאין לו ערלה אין לו רבעי אלא בתוספת שלו ס''ל לר' ירמיה דנמי פטור מן הערלה כדמפרש טעמיה לקמן ור' בא ס''ל דהתוספת חייב דהוי כנטיעה בתחילה:

והתנינן ר' יוסי וכו'. ואמאי צד החיצון פטור הרי גם כאן נתחייב בו מחשבת חיוב של צד הפנימי ומשני דלא דמייא להך דר' יוסי במתני' דתמן הצד הפנימי שהוא למאכל לעולם הוא למאכל ומה שהוא לסייג לעולם הוא לסייג ואין כאן עירוב מחשבת חיוב אבל הכא מכיון שנתערב בו בכולו מחשבת חיוב בדין הוא שיהא חייב:

נטע. שיהא שנה ראשונה לסייג ומכאן ואילך חישב עליו שיהא למאכל מכיון שחישב עליו מחשבת חיוב ג''כ בדין הוא שיהא חייב דהיינו קמייתא:

למאכל וחישב עליו. אח''כ לסייג לא כל הימנו להפקיע חיובו שבתחילה נטעו למאכל:

נטעו לסייג. בתחילה ואח''כ חישב עליו למאכל בא במחשבה כלומר בא לחיוב במחשבה זו והכי תני בת''כ פ' קדושים בהדיא נטעו לעצים וחישב עליו מנין ת''ל כל עץ מאימתי מונה הוא לו משעת נטיעתו והכי תני לה נמי בתוספתא דמכלתין: