הלכה: רִבִּי אָבִין בְּשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן לֵית כָּאן עֲלֵי קָנִים אֶלָּא עֲלֵי גְפָנִים. עֲלֵי קָנִים אֵין לָהֶן בִּיעוּר. וְתַנֵּי כֵן עֲלֵי קָנִים וְעֲלֵי הָאוֹג וַעֲלֵי חָרוּבִין אֵין לָהֶן בִּיעוּר מִפּנֵי שֶׁאֵין מִינָן כָּלָה.
Pnei Moshe (non traduit)
גמ' לית כאן עלי קנים. סמי מכאן עלי קנים ותני עלי גפנים בלחוד דלעלי קניס אין להן ביעור ותני בתוספתא (פ''ה) כן עלי קנים וכו' לפי שהן קשות ואינן נובלות וכלות וכל דבר המתקיים אין לו ביעור:
משנה: 26b הַמְּלַקֵּט עֲשָׂבִים לַחִים עַד שֶׁיָּבֵשׁ הַמָּתוֹק. וְהַמְגַּבֵּב בְּיָבֵשׁ עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִייָה. עֲלֵי קָנִים וַעֲלֵי גְפָנִים עַד שֶׁיִישְּׁרוּ מֵאֲבִיהֶן. וְהַמְגַּבֵּב יָבֵשׁ עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִייָה. וְרִבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר בְּכוּלָּם עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִייָה. כְּיוֹצֵא בוֹ הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵירוֹ עַד הַגְּשָׁמִים עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִייָה. הַמּוֹדֵר הֲנָייָה מֵחֲבֵירוֹ עַד הַגְּשָׁמִים עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִייָה. עַד אֵימָתַי נִכְנָסִין עֲנִייִם לְפַרְדֵיסוֹת עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִייָה. עַד אֵימָתַי נֶהֱנִין וְשׂוֹרְפִין בַּתֶּבֶן וּבְקַשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִייָה.
Pnei Moshe (non traduit)
והמגבב ביבש. לקיטה ביבש נקרא מגבב על שם שהיבש נקרא גבבא:
מתני' המלקט עשבים לחים. יכול הוא ללקטן ולאוכלן עד שייבש המתוק וזהו כדפרישית לעיל (ריש פ''ג) דקאמר בגמרא מתוק פקועה והן הסדקין שבבקעה וכשהמטר יורד מתמלאין מים ואינן מתייבשין אלא לאחר זמן וע''ד מתקו לו רגבי נחל:
עד אימתי נהנין ושורפין וכו'. לפי שבשביעית אסור לשרוף תבן וקש שלה מפני שהוא ראוי למאכל בהמה ובמוצאי שביעית משתרד רביעה שניה נהנין ושורפין בתבן וקש של שביעית:
מתני' עד אימתי נכנסים עניים לפרדיסות. במוצאי שביעית כדי לאסוף פירות שביעית:
ור''ע אומר בכולן. בין לחים בין יבישים זמנן עד שתרד רביעה שניה ואין הלכה כר''ע:
עד שתרד רביעה שניה. במוצאי שביעית והיא בשנה בינונית בכ''ג במרחשוון ומכאן ואילך חייב לבער. עד שיישרו מאביהן. עד שינשרו ויפלו מהענפים שהן אביהן:
רִבִּי זְעִירָא בָּעֵי אָמַר עַד הַגֶּשֶׁם עַד שֶׁיֵּרֵד גֶּשֶׁם אֶחָד.
Pnei Moshe (non traduit)
גמ' ר' זעירא בעי. גרסי' להא בנדרים (פ''ח בהל' ה') על המתני' דקתני נמי התם האומר עד הגשמים או עד שיהו הגשמים מסתמא דעתו עד הרביעה השניה שאינה מוקדמת כל כך כמו הראשונה ולא מאוחרת כמו השלישית ובעי ר''ז אם אמר עד הגשם מהו לאיזה זמן גשם נתכוין ופשיט לה שאסור עד שירד הגשם אחר כלומר גשם האחרון והיינו רביעה שלישית:
תַּמָּן תַּנִּינָן הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי עֵצִים לֹא יִפְחוֹת מִשְּׁנֵי גְּזִירִן. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּי רִבִּי בּוּן אָמַר רִבִי בָּא בַר מָמָל בָּעֵי אָמַר הֲרֵי עָלַי עֵץ מֵבִיא גִיזֶר אֶחָד. אָמַר רִבִּי לִיעֶזֶר מַתְנִיתָא אָמַר כֵּן שֶׁזֶּה קָרְבָּן בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְזֶה קָרְבָּן בִּפְנֵי עַצְמוֹ. דְּתַנִּינָן שְׁנַיִם בְּיָדָן שְׁנִֵי גְזִירֵי עֵצִים.
Pnei Moshe (non traduit)
מתני' אמרה כן. דמביא גיזר אחד שכל אחד קרבן בפני עצמו הוא דתנן (בפ''ב דיומא) תמיד קרב בתשעה וכו' בין הערבים באחד עשר הוא עצמו בתשעה ושנים בידם שני גיזרי עצים לפי שבין הערבים צריך להוסיף שני גיזרין ומדבעי שני כהנים אלמא כל גיזר קרבן בפני עצמו הוא:
תמן תנינן. (בפ''ו דשקלים) ואיידי דבעי לקמיה כגוונא דבעיא דר''ז מייתי לה הכא:
אמר הרי עלי עץ. אם מביא גיזר אחד או שני גיזרי עצים דחדא מילתא היא:
תַּנֵּי רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר כָּל דָּבָר שֶׁהוּא תָלוּי בִּרְבִיעָה עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִייָה וּשֶׁאֵינוֹ תָלוּי בִּרְבִיעָה עַד שֶׁיַּגִּיעַ זְמַנָּהּ שֶׁל רְבִיעָה. תַּנֵּי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר שִׁבְעַת יָמִים שֶׁיָּֽרְדוּ בָּהֶן גְּשָׁמִים וְלֹא פָֽסְקוּ יֵשׁ בָּהֶן כְּדֵי רְבִיעָה שְׁנִייָה. תַּנֵּי רִבִּי חִייָא בְשֵׁם רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ רְבִיעָה שֶׁהִיא רוֹבַעַת אֶת הָאָרֶץ.
Pnei Moshe (non traduit)
כל דבר שתלוי ברביעה. אם הדבר הנדור ממנו תלוי בגשמים עד שתרד רביעה שנייה ואם אינו תלוי בגשמים מסתמא לא נתכוון אלא עד שיגיע זמנה של רביעה ואע''פ שלא ירדו גשמים:
תני בתוספתא (סוף פ''ז):
יש בהן כדי רביעה שניה. כלומר יש בהן נמי כדי רביעה שניה דס''ל כר' יוסי דאמר התם רביעה ראשונה י''ז במרחשוון ושנייה בכ''ג ושלישית בר''ח כסלו ומי''ז עד כ''ג ז' ימים ובהן ב' רביעיות:
ולמה נקרא שמה רביעה על שהגשם רובע את הארץ:
אָמַר רִבִּי חֲנִינָה מִכֵּיוָן שֶׁתִּסְרַח מַה שֶׁבְּשָׂדֶה הוּתָּר מַה שֶׁבַּבַּיִת. תַּנֵי רִבִּי הוֹשַׁעְיָה אֲפִילוּ אַחַר שָׁלֹשׁ שָׁנִים אָסוּר עַד שֶׁיִּסְרַח.
Pnei Moshe (non traduit)
מכיון שתסרח. על תבן וקש דמתני' קאי דמכיון שתסרח מה שבשדה והיינו משתרד רביעה שנייה הותר מה שבבית:
תני ר' הושעיא. ופליג אמתני' שאפילו לאחר ג' שנים אסור עד שיסרח ממש:
תֶּבֶן שֶׁל שְׁבִיעִית אֵין שׁוֹרִין אוֹתוֹ בְּטִיט. שָׁרִייָן בְּטִיט בָּטֵל וְהוּא שֶׁגְּבָלוֹ. תֶּבֶן שֶׁל שְׁבִיעִית אֵין נוֹתְנִין אוֹתוֹ בְכָר. נְתָנוֹ בְכָר בָּטֵל וְהוּא שֶׁיָּשַׁן עָלָיו.
Pnei Moshe (non traduit)
שריו בטיט בטל והוא שגבלו. כצ''ל כלומר ואם שרה אותו בטל והוא שגבלו. ואינו נראה וניכר:
אין שורין אותו בטיט. לפי שאינו בטל ומ''מ נפסד הוא:
תבן של שביעית אין נותנין אותו בכר. מפני שלא ניתן ליהנות כך ואם נתנו בכר בטל הוא והרי הוא כמבוער והוא שיישן עליו דמתוך כך נתקלקל הוא ואינו ראוי למאכל בהמה:
תֶּבֶן שֶׁל שְׁבִיעִית מַהוּ שֶׁיְּהֵא אָסוּר מִשּׁוּם סְפִחִין. רִבִּי לֵוִי צֶנַּבָּרָיָא שְׁאַל לְרִבִּי בָּא בַּר זַבְדָּא וְשָׁרָא. אָמַר רִבִּי זְעִירָא וַאֲנָא דְלָא סָֽמְכִית עָלַי אִשְׁתְּאֵלִת לְאִילֵּין דְּבֵית כַּרְסָנָה וְאָֽמְרִין נָהֲגִין הֲוֵינָא כְּנַשִּׁין תֶּבֵן מִן עֲרוּבָת שְׁמִיטְּתָא. וְכַד מְחַסְּרִין מַייתֵי מִן שׁוּרַיָּא. אָמַר רִבִּי יִרְמְיָה מִתְנִיתָא אָמַר שֶׁהוּא מוּתָּר. דְּתַנֵּי הַצַּבָּעִין וְהַפַּטָּמִין לוֹקְחִין מוּרְסָן מִכֵּל מָקוֹם וְאֵינָן חוֹשְׁשִׁין. רִבִּי יִרְמְיָה סָבַר מֵימוֹר אֲפִילוּ מִן הֶחָשׁוּד. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹסֵי לֹא אָֽמְרוּ אֶלָּא כְּשֶׁאֵינוּ יוֹדֵעַ אִם חָשׁוּד הוּא. אִם אֵינוֹ חָשׁוּד הָא דָבָר בָּרִיא שֶׁהוּא חָשׁוּד אָסוּר. אָמַר רִבִּי שַׁמַּאי מַתְנִיתָא אָמַר שֶׁהוּא אָסוּר. דְּתַנִּינָן תַּמָּן וּבַשְּׁבִיעִית וּבְכִלְאֵי הַכֶּרֶם וְהֶקְדֵּשׁ אִם יֵשׁ בַּזֶּרַע וּבָעֵץ כְּדֵי לִיתֵּן טַעַם.
Pnei Moshe (non traduit)
מהו שיהא אסור משום ספיחין. אם גזרו עליו משום ספיחין כמו בשארי ספיחין או דילמא דלא נחשדו עוברי עבירה על התבן:
ואנא דלא סמכית עלי. להתיר ושאלתי לאלו דבית ברסנא ואמרו שהיו נוהגין להחמיר על עצמן והיו אוספין תבן מערב שביעית לצורכן ואם היה חסר להן היו מביאין ממה שנדבק בחומה של טיט ולא היו נהנין מתבן של שביעית משום גזירת ספיחין:
מתניתא. מהברייתא דהתוספתא שמענו שהוא מותר ולא גזרו עליו דתני בתוספתא (פ''ה) הצבעין והפטמין לוקחין מורסן מ''מ דלא נחשדו על הפסולת וה''ה על התבן:
ר' ירמיה וכו'. כדאמר לעיל בפ' דלעיל (בהלכה ב') ושם מפורש:
א''ר שמאי הא ממתני' דתרומות שמענו שהוא אסור דתני תמן (בפ''י) ובשביעית וכו' אלמא קדושת שביעית חלה גם על העץ וה''ה לתבן דנחשב כמו התבואה עצמה:
לֹא נִמְצָא מְאַבֵּד אוֹכְלֵי בְהֵמָה. תִּיפְתָּר בְּאוֹכְלֵי בְהֵמָה לָאָדָם. אָמַר רִבִּי מָנָא תִּיפְתָּר בִּקְדוּשַׁת שְׁבִיעִית בְּבִיעוּר וְלֵית אַתְּ שְׁמַע מִינָּהּ כְּלוּם.
Pnei Moshe (non traduit)
לא נמצא מאבד אוכלי בהמה. אמתני' פריך מאימתי נהנין ושורפין וכו' הא מאבד אוכלי בהמה ומשני תיפתר באוכלי בהמה לאדם כלומר דמיירי לצורך האדם והותר ליהנות באוכלי בהמה לאדם:
א''ר מנא. דלא היא דתיפתר שהוא נוהג בו קדושת שביעית וכן בביעור ומשתרד רביעה שניה במוצאי שביעית זמן ביעורו של תבן הוא ולית ש''מ כלום דהותר לאבד אוכלי בהמה בשביל צורך האדם:
רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר בְּפֵירוֹת הֵתֵר הִיא מַתְנִיתִין. כְּהָדָא תַּנִּינָן רִבִּי לִיעֶזֶר אוֹמֵר יִנָֽתְנוּ לָאוֹכֵל. רִבִּי לִיעֶזֶר דְּהוּא שַׁמּוּתִי. דְּתַנִּינָן אוֹכְלִין פֵּירוֹת שְׁבִיעִית בְּטוֹבָה וּשֶׁלֹּא בְּטוֹבָה כְדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. כְּהָדָא רַבָּנִין מְתִיבִין לֵיהּ שֶׁאֵין הַחוֹטֵא נִשְׂכָּר. בְּשִׁיטָּתוֹ הֵשִׁיבוּהוּ בְּשִׁיטָּתָךְ שֶׁאַתְּ אוֹמֵר יִנָּֽתְנוּ לְאוֹכְלֵיהֶן שֶׁאֵין הַחוֹטֵא נִשְׂכָּר.
Pnei Moshe (non traduit)
בהדא. פריך בהדא רבנן משיבין לו שאין החוטא נשכר בתמי' ומאי חטא הוא ומשני בשיטתו השיבוהו וכו' כדפרישית במתניתין והחוטא קאי על אלו אוכליהן שדרכן לאכול שאר פירות שביעית ואף של איסור ומ''מ על כרחך דבעי ר' יוחנן לפרש דבשיטתו השיבוהו דאי לאו הכי אכתי הוה קשה למאי דאמרו חכמים ימכרו דאם פירות היתר הן יאכל הוא בעצמו ולפיכך צריך הוא לומר דבשיטתו השיבוהו והכל כמפורש במתני':
בהדא תנינן רא''א ינתנו לאוכליהן. בתמיה ואמאי לא יאכל הוא בעצמו. וקאמר משום דר''א שמותי הוא. מתלמידי ב''ש דתנינן אין אוכלין פירות שביעית כדברי ב''ש. כצ''ל ולגי' הכתובה בספרים כמו וכו' הוא דר''י הוא דקאמר הכי לעיל (בפ''ד) דב''ש מקילי וב''ה מחמירי ומציין הש''ס בדברי ר' יהודא אוכלין פירות שביעית בטובה וכו' וכלומר דלת''ק דהתם ב''ש מחמירין ואין אוכלין פירות שביעית בטובה:
ר''י אמר בפירות היתר היא מתני'. משום דקשיא ליה דאי בפירות איסור א''כ מה לי הן מה לי דמיהן ולחכמים דאמרי דמיהן מתחלקין אמאי לא יתחלקו הפירות בעצמן אלא ודאי דהואיל ושל איסור הן אין לחלקן לכל אדם לא הן ולא דמיהן הלכך מוקי לה דבפירות היתר מיירי וכדמסיק לקמיה במאי פליגי ר''א וחכמים:
רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר בְּפֵירוֹת עֲבֵירָה הִיא מַתְנִיתִין וְהָתַנֵּי הַמּוֹצִיא פֵּירוֹת עֲבֵירָה אָסוּר לִיגַּע בָּהֶן. שַׁנְייָא הִיא מְצִיאָה שַׁנְייָא הִיא שֶׁנָּֽפְלוּ לוֹ עַל כָּרְחוֹ.
Pnei Moshe (non traduit)
שנייא היא מציאה. דמכיון שידע שהן פירות עבירה אסיר ליגע וליטפל בהן אבל הכא שאני הוא שנפלו לו על כרחו או שניתנו לו במתנה וכיון שכבר הגיעו לידו פליגי בה ר''א וחכמים מה יעשה בהן:
גמ' בפירות עבירה היא מתני'. שנלקטו באיסור ולריש לקיש מיתפרשא המתני' כפשטא דרבי אליעזר סבירא ליה דינתנו לאוכליהן שהן רגילין לאכול פירות שביעית באיסור וחכמים אומרים אין החוטא נשכר אלא ימכרו להן ולדמיהן שהן דמי פירות שביעית של איסור יתחלקו לכל אדם לפי שצריך להפקירן:
הלכה: מַה טַעֲמָא דְרִבִּי יוּדָה וְאָֽכְלוּ אֶבְיוֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם. מַה טַעֲמָא דְרִבִּי יוֹסֵי וְאָֽכְלוּ אֶבְיוֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם. תַּנֵי רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר עֲשִׁירִין אוֹכְלִין מִן הָאוֹצָר אַחַר הַבִּיעוּר. מַה טַעֲמָא דְרִבִּי שִׁמְעוֹן וְאָֽכְלוּ אֶבְיוֹנֵי עַמֶּךָ עַד יִתְרָם.
משנה: 27a מִי שֶׁהָיוּ לוֹ פֵּירוֹת שְׁבִיעִית וְהִגִּיעָה שְׁעַת הַבִּיעוּר מְחַלְּקָן מָזוֹן שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד וְהָעֲנִיִים אוֹכְלִין אַחַר הַבִּיעוּר אֲבָל לֹא עֲשִׁירִים דִּבְרִי רִבִּי יְהוּדָה. רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר אֶחָד עֲנִיִים וְאֶחָד עֲשִׁירִים אוֹכְלִין אַחַר הַבִּיעוּר. מִי שֶׁהָיוּ לוֹ פֵּירוֹת שְׁבִיעִית שֶׁנָּֽפְלוּ לוֹ לִירוּשָּׁה אוֹ שֶׁנִּיתְּנוּ לוֹ מַתָּנָה. רִבִּי לִיעֶזֶר אוֹמֵר יִינָֽתְנוּ לְאוֹכְלֵיהֶן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵין הַחוֹטֵא נִשְׂכָּר אֶלָּא יִמָּֽכְרוּ לְאוֹכְלֵיהֶן וּדְמֵיהֶן יִתְחַלְּקוּ לְכָל אָדָם. הָאוֹכֵל מֵעִיסַּת שְׁבִיעִית עַד שֶׁלֹּא הוּרְמָה חַלָּתָהּ חַייָב מִיתָה.
Pnei Moshe (non traduit)
עד שלא הורמה חלתה חייב מיתה. דמהו דתימא דאין חלה נוהגת בשביעית מפני שאם אירע טומאה בחלה טעונה שריפה ובשביעית לאכלה כתיב ולא לשריפה קמ''ל דראשית עריסותיכם אמרה תורה מאיזו עיסה שתהיה חלה תרימו:
מתני' מי שהיו לו פירות שביעי' שנפלו לו וכו'. בגמרא פליגי בפירושא דמתני' ולר' יוחנן דמוקי לה בפירות היתר הכי פירושא דר''א ס''ל כב''ש דאמרי לעיל (בפ''ד) דאין אוכלין פירות שביעית בטובה שלא יחזיק טובה למי שנתן לו דהפקירא דמלכא היא שביעית והלכך קסבר ר''א דהוא עצמו לא יאכל מפני שהוא יאכל בטובה אלא ינחנו לאוכליהן כלומר לאותן הרגילין לאכול פירות שביעית ואין מדקדקין אם הן של היתר או של איסור והן יאכלו אותן ואמרו לו חכמים לדבריו ולשיטתו דלדידן הוא בעצמו יכול לאוכלן וכב''ה סבירא לן דאוכלין פירות שביעית של היתר בטובה ושלא בטובה אלא לדידך דאמרת דינתנו לאוכליהן והן שאין מדקדקין בפירות שביעית ונמצא החוטא נשכר וכך היה לך לומר ימכרו לאוכליהן שהן ישלמו הדמים ובשביל שלא יהנה זה המוכר מן הדמים שקיבל בעד הפירות של טובה יתחלקו הדמים לכל אדם:
ואכלו אביוני עמך עד יתרם. כלומר דר''ש דייק ליה אביוני עמך כדדייק ר' יהודה ודריש ליתורא דויתרם אבל לא כר' יוסי אלא דה''ק ואכלו אביוני עמך ולא עשירים וזה שאמרתי לך אביוני עמך דוקא עד ויתרם הוא והיינו מכל שאר המקומות אשר ימצאו שם אבל מויתרם וזהו מה שנתותר אחר שתאכל חית השדה וכבר כלה אלא שניתותר באוצר שהכניסו מקודם אוכלין מזה אף העשירים אחר הביעור כדאמרן:
תני. בתוספתא (פ''ח) והבאתי לעיל (בהלכה ה') דקתני התם דכל הפירות משנגמרו מכניסין אותן לאוצר שבעיר ומחלקין מזון ג' סעודות לכאו''א ובערבי שבתות כאו''א לפי ביתו עד שעת הביעור הגיע שעת הביעור פליגי התם ר' יודא ור' יוסי כדגריס במתני' רש''א עשירים אוכלין מן האוצר אחר הביעור כדפרישית לעיל דס''ל דמכיון שהתחיל באוצר כמבוער הוא והיינו לאחר שהכניסו לאוצר ה''ז כמבוער ובהא פליג אדר' יוסי דס''ל דעשירים אוכלין אחר הביעור מכל מה שימצאו ור''ש קאמר דאוכלין הן ממה שהוכנס לאוצר שבעיר דבהכי כבר נתקיים מצות ביעור מקודם שהגיע זמנו ולפיכך אוכלין משם אף לאחר שהגיע שעת הביעור ומפרש הכא לטעמא דר''ש בדרשה דהאי קרא:
מ''ט דר' יוסי ואכלו אביוני עמך ויתרם. כלומר דר' יוסי לא דריש להאי ויתרם אדלמטה דא''כ מיותר הוא דלא הו''ל למיכתב אלא ואכלו אביוני עמך וחית השדה תאכל ועוד דכל זמן שהוא מצוי לחית השדה עדיין לא הגיע זמן הביעור כדדרשינן לעיל מקרא דולבהמתך כלה לחיה מן השדה וכו' והלכך דריש דה''ק קרא ואכלו אביוני עמך ויתרם כלומר וגם יתר העם והאי תאכל חית השדה ה''ק שזהו שאמרתי לך ואכלו וגו' אחר שתאכל חית השדה הוא וכשיכלה אז ואכלו אביוני עמך וגם יתרם:
גמ' ואכלו אביוני עמך ויתרם. תאכל חית השדה כתיב ודריש ר' יהודה ואכלו אביוני עמך דוקא והאי ויתרם אדלמטה קאי והיותר תאכל חית השדה כל זמן שהוא מצוי להן:
ועניים אוכלין אחר הביעור וכו'. טעם פלוגתייהו מפרש בגמ':
מתני' והגיע שעת הביעור. זמן הביעור הוא מפורש לעיל (בהלכה ב') במתני' דג' ארצו' ושנינו עוד בפ' מקום שנהגו אוכלין בתמרים עד שיכלה האחרון שבצוער ואימתי הוא כלה עד הפורי' ובענבים עד הפסח ובזיתים עד העצרת ובגרוגרות עד החנוכה והובא זה לעיל (בפ''ז סוף הלכה ב'):
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source