מי מודע. מי מודיע לנו שהשטר מוקדם הוא:

החתומין בשטר. עדים החתומין בשטר הן מודיעין שזמנו מוקדם וכגון שאומרין שבתחלה כשחתמו שלא בכוונה היה שלא השגיחו על הזמן שכתוב בו וחתמו על עיקר המלוה ועכשיו כשרואין הזמן מעידין הן שהמלוה לא נעשית בו ביום אלא מוקדם הוא דאי לאו הכי ודאי פסולין הן להעיד שהרי חתמו שקר ופריך לא כן אמר ר''ל בפ''ד דגיטין (בהלכה ב') ובכמה מקומות שעשו דברי החתומין בשטר כמי שנחקרה עדותן בב''ד ואין יכולין לחזור ולהעיד בענין אחר:

תמן. מיירי אותן בשאמרו לא חתמנו כל עיקר ורוצין להכחיש עדותן בזה אין נאמנין הן דחתימתן כמו שנחקרה עדותן בב''ד וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ברם הכא שאומרין ע''ז חתמנו על עיקר המלוה ועל זה הזמן לא חתמנו שלא השגחנו עליו נאמנין הן:

גמ' פרוזבול המוקדם כשר מפני שהוא מורע כחו וכו'. כדפרישית במתני':

ר' יוחנן אמר פסולין ממש. על שט''ח המוקדמין דקתני פסולין שפסולין הן לגמרי ואפי' מזמן כתיבת השטר ואילך אינו יכול לטרוף מהלקוחות דקנס קנסו חכמים בזה מפני שהקדים זמנו:

ר''ל אמר לאו פסולין ממש קתני אלא אינו מונה כ''א משעת הכתב של השטר שהוא יום המלוה ואינו יכול לטרוף מזמן הקדימה:

והתני. בברייתא פרוזבול בין מוקדם ובין מאוחר כשר ואינו מונה אלא משעת הכתב כלומר דהברייתא מפרש דהא דקתני במתני' המאוחר פסול לענין זה הוא פסול שאינו גובה בו מזמן המאוחר הכתוב בו אבל כשר הוא למנות מזמן כתיבת הפרוזבול וכל החובות שנעשו מקודם יום הכתיבה אינו משמט והשתא קשיא לר''ל דאם אומר את כן בשטרות המוקדמין א''כ מה בין פרוזבול ומה בין שטר ואמאי קתני לה בברייתא בפרוזבול הא גם בשטר הדין כן ועוד דהא מסתברא לן להחמיר טפי בשטר שנתכוין לגזול את הלקוחות מזמן הקדימה והוא גזל ממש מן התורה מבפרוזבול דלא נתכוין לעבור אלא על מידי דרבנן דהא עיקר תקנת פרוזבול לא נתקן אלא בזמן דהשמטת כספים אינה אלא מדבריהם כדאמרינן לעיל (בהלכה ג') ולר''ל דאף בשטר לא קנסו אלא שאינה מונה כ''א משעת הכתיבה א''כ מה בין פרוזבול ומה בין שטר:

אלא מ''ד פסול משום זיוף. הש''ס הוא דמסיק לה על הא דהוון בעי מימר וקאמר דלא היא דלכ''ע יש לתלות להכשיר ולומר דמאוחר אלא מ''ט דמ''ד פסול משום זיוף הוא כלומר דלא פסיל אלא היכא שאין השטר מקויים וחיישינן שמא מזויף הוא מכיון שכתוב בו זמן שאין כותבין בו אבל אם השטר מקוים הוא מודה הוא דתולין לומר שמאוחר הוא וכשר:

אני לא הכשרתי. לא זכור אני שהכשרתי ואם הכשרתי הכשרתי כלומר מאחר שיצא הדבר בהכשר יצא שאף אני לא אמרתי אלא לחוש בו לכתחילה כדמסיק טעמיה לקמן:

הוון בני הישיבה בעי מימר דבהא פליגי. מ''ד פסול משום מוקדם ומ''ד כשר משום מאוחר. כצ''ל ונתחלפו התיבות כלומר דמר חושש שמא מוקדם הוא הואיל ובודאי לא נכתב בשבת וביוה''כ ומר לא חשיש להא ותולין אנו שטעו ואיחרו הזמן:

שטר שזמנו כתוב בשבת. תוספתא היא (בפ''ק דמכות):

גמ' רב אמר. הא דקתני על הקרקע והוא שיש קרקע למלוה וללוה וטעמיה דכי אין לו קרקע להמלוה לא סמיך אקרקע של הלוה דשמא ימכור אותה אבל אם יש קרקע גם להמלוה סמיך עלה ואם ימכרנה יזכה לו בתוך שדהו כל שהוא:

ור' יוחנן אמר אם יש למלוה או ללוה כותבין כדמשמע מסתמא דמתני':

אין לו קרקע ולחייבין לו יש קרקע כותבין. כדקאמר טעמא לעיל (בהלכה ד'):

אלא קלח א'. שמכר כל השדה ושייר לו קלח א' כותבין:

והתני וכו' אין להן פרוזבול. אין כותבין על מה שיש להן משל שותפוח או באריסות לפי שאין הכל שלו ואמאי לא יהא כמי שאין לו אלא קלח א':

ומשני תמן כל קלח וקלח של שותפות (הכא) ואין מבורר לו אפי' קלח א' אבל הכא זה הקלח מבורר שהוא שלו:

נשמעינה מן הדא. דתנן כותבין לאיש על נכסי אשתו והרי הבעל אינו אלא כאפטרופוס על נכסי מלוג שלה וה''נ כותבין:

מהו לכתוב לאפטרופין. שלוו לצורך עצמן ואין להם קרקע אם כותבין להן על נכסי יתומים שיש להם קרקע:

מהו לכתוב לאשה. שלותה לצורך עצמה אם כותבין לה על נכסי בעלה:

נישמעינה מן הדא. דקתני וכן ליתומין וכו' ולמאי דמחשבינן להבעל כאפטרופוס לאשתו אם היו לה נכסים א''נ שיש לה מטלטלין לנכסי מלוג ולא מכרן הבעל ליקח בהן קרקע והרי הוא כאפטרופס עליהן וכותבין לה על נכסי בעלה:

גמ' טעמא דר''א מדכתיב ויבא העם אל היער וגו' ופריך על הא דר' אבהו ומה את שמע מינה מהכתוב הזה דהאי נוכל לומר כדא''ר מנא חורשא מפיק דבש היער הוא הוליך ומוציא הדבש ועדיין לא שמענו דהדבש עצמו נקרא יער:

ואילו אמר וכו'. כלומר ניחא אם היה אומר דיליף מהפסוק דלמטה דכתיב ויטבול אותה ביערת הדבש שפיר הוא דמצי למילף דהדבש הוא כיער אבל מהמקרא דקאמר ר' אבהו בשם ריש לקיש לא שמעיני מידי:

ר' יוסי בר בון קאמר בשם ר''ל דבאמת שמעה אותה כן מזה המקרא ויטבול אותה ביערת הדבש:

מה אנן קיימין. לפלוגתייהו דר''א ורבנן אם במחוברת הכוורת בטיט להקרקע כולי עלמא מודיי שהיא כקרקע ואם בנתונה באויר ועל גבי יתדו' כ''ע מודיי דאינה נחשבת כקרקע אלא כי אנן קיימין במונחת ע''ג קרקע ואינה מחוברת בטיט ובכה''ג הוא דפליגי:

ואתיא ההיא דר''א כהאי דאמר ר''ז וכו'. על מקומו של תנור וכירה שהן של הלוה והשאיל לו אחד מקום להעמיד עליו וה''נ בכוורת אליבא דר''א כן:

אף על מקומו של נר. המנורה של הלוה והשאיל לו אחד מקום להעמיד עליו:

הנותן עירבון טבעת לחבירו. שנתן לו טבעת אחת בשביל עירבון על מקחו לאו כלום הוא ואם בקש לחזור חוזר בו:

ר' זעירא בעא קומי ר' אבהו זהוב. אם נתן לו דינר זהוב לערבון מהו אם דינו כטבעת:

א''ל טבעת. דוקא כדמפרש ואזיל. מה בין זהוב ומה בין טבעת לפי שהזהוב דרכו להשתנות כלומר דרכו להוציאו ולשנות ליתן לו זהוב אחר כשיביא לו מעות כסף ביד מקחו והוי ליה כמי שנתן מקצת הדמים אבל טבעת נשארת בעינ' שהרי זה אינו יכול להוציא ומתחילה לא לקחה אלא לסימן בעלמא ולא הקנה לזה המקח בשביל הטבעת שאין לו בה הנאה של כלום:

הנושא והנותן בדברים זימנין דאת אמר אין רוח חכמים נוחה הימנו. בלבד כשאינו מקיים דיבורו וזהו בשאין כאן נתינת מעות:

וזימנין דאת אמר וכו'. והיינו ביש כאן נתינת מעות ולא משך דלחזור יכול הוא אבל מוסרין אותו למי שפרע כדאמרי' בפ''ד דב''מ ומקצת מן הסוגיא דלקמן שנויה שם (בהלכה ב'):

הגוזל שעשה תשובה. תוספתא היא בסוף מכילתין:

אין רוח חכמים נוחה הימנו שלא ינעול דלת להשבים שיש אחד שאין לו להחזיר את הגזילה:

גמ' ובלבד לבניו. הא דקתני ואם החזיר רוח חכמים נוחה הימנו ובלבד שיחזיר לבניו כדמפרש לה לקמיה:

ר' יוסי בעי מהו ובלבד לבניו ולאפוקי מאי וקאמר הש''ס דה''ק אם יש לו בנים זכרים יחזיר להם ולא להבנות ואם אין לו בנים אז יחזיר לבנותיו:

שלא תאמר וכו'. כלומר וכ''ת מאי קמ''ל הא לעולם הבנים קודמים להבנות הא קמ''ל שלא תאמר הואיל ואין ירושת הגר לאביו דבר תורה יחזיר לבניו וכלומר לכל בניו בכלל הבנים והבנות דסד''א דוקא בירושת התורה הבן קודם להבת כדכתיב ואם אין לו בן וגו' אבל הכא כיון שאין ירושת תורה כולן שוין הן להכי קמ''ל דאף כאן יחזיר להבנים ואם אין בנים יחזיר להבנות:

כיוצא בו במי שמת סוף משפחתו. מן האב ואין לו יורש כלל מן התורה אלא אמו והאם אינה יורשת את בנה והיה אחד חייב לזה המת אינו מחויב להחזיר לאמו ואם החזיר רוח חכמים נוחה הימנו וזהו כיוצא בו לדינא דמתני':

הלוה מן הגר שנתגיירו בניו עמו. ומת הגר לא יחזיר לבניו ואם החזיר רוח חכמים נוחה הימנו:

כל המטלטלין נקנין במשיכה וכל זמן שלא משך אע''פ שנתן המעות יכול כל אחד מהן לחזור בו מן המקח אלא דקאי במי שפרע:

וכל המקיים את דברו. שרואה להיות משאו ומתנו באמונה אע''פ שאין שם משיכה ולא נתינת מעות מקיים דיבורו רוח חכמים נוחה הימנו דכך סמכו חכמים על הכתוב איפת צדק והין צדק שיהא הן שלך צדק כשתדבר דבר השלימהו לטוב:

מתני' המחזיר חוב בשביעית. שעברה עליו שביעית רוח חכמים נוחה הימנו שיש להן נחת ממעשיו ודוקא שאמר לו המלוה משמט אני ואומר לו אעפ''כ אני נותן לך במתנה כמפורש בהלכה דלעיל:

הדא אמרה. ממתני' דצריך הרוצח להודיע להם דשמא אינם יודעים ולפיכך רוצים לכבדו ומכאן לבר נש דתני חדא מיכלא מכילתא ומסכתא אחת ובא לעיר אחת ואינון מכבדין ליה כמו בשביל דתני תרתי מסכתא צריך שיאמר להן אנא חדא מיכלא בלחוד אנא חכם. וגרסינן להא (בפ''ב דמכות) על האי מתניתין כיוצא בו:

רב הונא אמר אומר משמט אני בשפה רפה והימין פשוטה לקבל ומסבב עמו בדברים עד שיאמר לו אעפ''כ ובמתנה אני נותן לך:

גמ' המחזיר חוב בשביעית וכו'. וכלומר והא דתנן לקמן המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו היינו בשאומר לו המלוה משמט אני והוא אומר אעפ''כ וכו' כדפרישית במתני' וסמיך התנא במתני' דלקמן על הא דשנה כאן:

וקאמר הש''ס דלא דמיא דדבש גידולי כוורת הוא והו''ל כעוקר דבר מגידולו אבל פת אינה גידולי תנור ואף ר''א מודה דאינו אסור אלא משום שבות:

אף בפת כן מחלוקת וכו'. בעיא היא אם אף ברידה פת מן התנור בשבת ס''ל נמי לר''א דחייב: