משיבש המתוק. ומפרש פקועה וכו' כדפרישית במתני':

באיסור שני פרקים. הראשונים שהיו אוסרין עבודת הארץ בתוספת שביעית לפי משנה הראשונה ומהו שיהא מותר לעשות כסדר הזה ששנינו במתניתן או נימא דחוששין אנו שיאמרו שמוציא עכשיו לצורך עבודת הארץ בשביעית:

נשמעינה מן הדא. דתנינן בתוספתא (פ''א):

מוכרין. הזבלים ומוציאין אתן עם ישראל החשודין לעשות בשביעית אפילו הכי בערב שביעית מותר להוציא עמהן:

עם העכו''ם ועם הכותי. מותר אפילו בשביעית:

ובלבד שלא יפרק. הוא את הזבל מן המשפלות ולפזר על פני השדה:

לא אמר וכו'. כלומר מדלא אסר אלא לפרק את המשפלות ש''מ דמיהת כסדר שנשנה במתני' מותר בערב שביעית להוציא דאם תאמר שהוא אסור וכלומר דהא דקתני בהדיא מוציאין תפרש דהיינו קודם הזמן שנשנה כאן וקמ''ל שזה מותר בערב שביעית ואין חוששין שמא זה לצורך שביעית הוא מוציא הואיל וחשוד הוא על כך ואסור לסייע ידי עוברי עבירה דמכיון שהוא קודם שפסקו עובדי עבודה תלינן דבשביל שנה זו הוא מוציא ולא בשביל שביעית אבל אם כבר פסקו עובדי עבודה בערב שביעית אימא דלא התירו להוציא עם זה החשוד על השביעית:

יהא אסור מלהוציא. כלומר דאם תאמר כך א''כ קשיא לישמעינן רבותא טפי דאפילו מלהוציא אחר שפסקו עובדי עבודה בערב שביעית אסור דנראה שלצורך שביעית הוא מוציא אלא ש''מ דכל ערב שביעית מותר ואפי' משפסקו עובדי עבודה דלא גזרו משום תוספת שביעית על כך:

ותני עלה. בברייתא על האי פלוגתא במתני' וקרובין דבריהן להיות שוין:

מכיון שנתקשר בו קשר העליון מיד הוא יבש. כלומר כשרואין העליון שבו הוא נתקשר כבר נקרא יבש ואין צריך שיהא כולו קשרין קשרין:

ודכוותיה אין מוסיפין על האשפתות אפי' בכשיעור כצ''ל. וא''כ בכה''ג נמי מפרשינן להא דאסרו להוסיף על האשפתות דאפי' בכל אחת ואחת יש בה כשיעור שאמרו באשפה שהוא של עשר משפלות אפ''ה אסור כדאמרן:

ומוסיפין על המשפלות לא בכשיעור. כלומר וכי לא בכשיעור שאמרו במשפלות שהוא עשר של לתך לתך איירי דהתירו חכמים להוסיף עליהן ולעשות י''א או יותר ממשפלות כאלו בכל אשפה ואשפה דהא במאי דפליג ר''מ ואוסר להוסיף על המשפלות בהאי גופיה מתירין חכמים ודברי ר''מ אי אתה יכול לפרש אלא דכשיעור הנשנה במשפלות דאם המשפלות הן פחות מכשיעור א''כ מ''ש אם הוא עושה עשר משפלות של לתך לתך או אם הוא מוסיף במשפלות הפחותין מלתך לתך הלא חדא היא אלא ודאי בכשיעור איירי וחכמים מתירין להוסיף על המשפלות:

כהדא דתני. בתוספתא (פ''ב) דפליגי התם בהוספת המשפלות:

אלא דלא כר' ירמיה. וכי אנן קיימין להא דקתני אין מוסיפין על האשפות בעושה יותר מן כשיעור כלומר שהוא עושה האשפות יותר מן כשיעור שאמרו והיינו כמה שאמרו שמותר לעשות ג' אשפות של עשר משפלות והוא רוצה לעשות ד' אשפות ואפי' בכל אשפה יש בה עשר משפלות מ''מ אסור הואיל ועושה אשפות במקומות הרבה נראה כמזבל השדה ומכ''ש אם פוחת הוא בשיעור המשפלות בכל אשפה דפשיטא דאסור הוא ואפילו בשתי אשפות או אחת אסור אם אין בה כשיעור המשפלות אלא דבמתני' לא איירי אלא בדאיכא כשיעור המשפלות בכל אשפה ולפיכך בא התנא להשמיענו האיסור בתוספת האשפות בדווקא דאלו בפחות מג' אשפות פשיטא דמותר ואפי' אשפה אחת מותרת כשיש בה כשיעור המשפלות שאמרו:

ר' יוסי בעי. על האי פירושא דר' ירמיה דאדרבא איפכא מסתברא אם בפוחת מן שיעור המשפלות א''כ הא אפי' בשתים אשפות אסור דליכא שיעורא שתהא נראית כאשפה והוה קשיא מאי אריא דקתני אין מוסיפין על האשפות הא אף אין פוחתין מהן מבעי ליה למתני:

בפוחת מן המשפלות הא שתים מותר. על סיפא דמתני' קאי דקתני ואין מוסיפין על האשפתות ובעי ר' ירמיה לפרש דבפוחת מן השיעור שאמרו במשפלות איירי ורוצה לעשות בכל אשפה פחות מעשר משפלות ומתוך כך יוסיף על ג' אשפות ולזה הוא דאסרו להוסיף על האשפות שמכיון שבכל אשפה הוא פחות משיעור המשפלות שאמרו והוא מוסיף באשפות נראה כמזבל הוא אבל לעשות שתים אשפות מותר בפוחת במשפלות:

והיה לו דבר מועט. בגמרא מפרש לה בתרין פתרין הא' שהי' לו דבר מועט מן הזבל בתוך שדהו והב' שהיה לו דבר מועט בתוך ביתו ת''ק סבר מה שיש לו יש לו ומוסיף עליו והולך וראב''ע סבר שמא לא ימצא לו עוד זבל יותר ויהא נראה כמזבל שדהו ואסור עד שיעמיקו בארץ או עד שיגביהו שלשה או עד שיתן אותו על הסלע והיא קרקע קשה שאינו ראוי לזריעה ואין הלכה כר''א בן עזריה:

ור''מ אוסר. דס''ל הואיל ועושה יותר מג' אשפתות במקום אחד עד שיראה כאוצר ניכר הוא שאין בדעתו שיהא כל הזבל הזה מכונס שם אלא שבדעתו לפזרו ולזבל השדה ולפיכך אוסר ואין הלכה כר''מ:

עושה אדם את זבלו אוצר. השתא אשמעינן דאפי' יותר מג' אשפתות במקום אחד מותר ומוסיף עליהן כמו שירצה ולאצור עליהן הרבה:

וחכמים אוסרין. בגמרא קאמר דהא דאסרו חכמים יותר מכאן היינו יותר מכשיעור אשפתות שאמרו שהיא ג' אשפתות לבית סאה והוא עושה ד' אשפתות לבית סאה דבזה הוא דאסור דכיון דמוסיף באשפתות במקמות מקומות נראה כמזבל עד שיעמיק ג''ט בארץ ויתן שם האשפתות או עד שיגביה ג' להמקום שבהן האשפתות דאז ניכר הוא שאינן לזבל את השדה אלא לכניסת הזבל למקום מיוחד אבל אם אינו מוסיף על שיעור האשפות אלא שהוא עושה כל שיעור האשפות במקום אחד מותר דהשתא בג' מקומות מותר במקום אחד לא כ''ש:

מתני' עושה אדם את שדהו וכו' יותר מכאן מותר דברי ר''ש. ובספרי הדפוס כתיב אסור וט''ס הוא. ובגמרא פריך הא תני ליה רישא ומשני לה:

ותני כן על דר''ש. בתוספתא (פ''ב) תני הכי לדברי ר''ש מוסיפין אף על האשפתות ובלבד שלא יפחות לאשפה שמוסיף פחות מג' משפלות אלמא דאף בפחות מעשר משפלות מתיר ר''ש ובלבד שלא יהו בפחות משלש. ובתוספת' ובלבד שלא יפחות מג' אשפתות לבית סאה ונראה דט''ס הוא וגי' דהכא עיקרית:

ברם הכא בעושה בכשיעור. כלומר אבל במתני' דלעיל בעושה כשיעיר איירי עשר משפלות לכל אשפה ואי לאו דהדר תני לה הכא ה''א דר''ש לא מתיר להוסיף על האשפות אלא אם יש בהן כשיעור המשפלות הלכך קמ''ל כאן דאפי' בפוחת משיעור המשפלות שאמרו מותר להוסיף על ג' אשפתות:

כאן בפוחת מן המשפלות וכו'. כלומר במתני' דכאן אשמעינן לר''ש דמותר להוסיף על האשפתות אפי' בפוחת מן המשפלות ממה שאמרו עשר משפלות לאשפה והוא עושה פחות מעשר משפלות לאשפה אפ''ה מתיר ר''ש להוסיף באשפות כאלו ואינו חושש:

גמ' ולמה תניתה תרין זימנין. להא דר''ש ורבנן הא כבר תנינן לה במתניתן דלעיל דלחכמים אסור להוסיף על הג' אשפתות לבית סאה ולר''ש מוסיפין אף על האשפתות:

בכל עושין סהרין וכו'. תוספתא היא (בפ''ב):

אפי' ג' חבלים זה למעלה מזה. ומסיים בתוספתא ובלבד שלא יהא בין חבל לחבירו ג''ט כדי שיכנס הגדי ומשום שבת הוא דנשנה כדמיירי ג''כ בסיפא מענין שבתות ויו''ט וצריך שתהא מחיצה מעלייתא וכהאי דתנן (בפ''ק דעירובין) גבי שיירא שחנתה בבקעה מקיפין בג' חבלים זה למעלה מזה וכו' ומפני שהוא עושה תשמישו שם. וחסר כאן בהעתקה והאי ובלבד שלא יהא בין סהר וכו' דכתוב כאן מילתא אחריתא היא וה''ג בתוספתא עוקר מסהר זה ונותן לתוך סהר אחר ובלבד שלא יהא בינו לחבירו בית שמנה ד''ר דוסתאי בר' יהודה ר' יוסי בן כיפר אומר משום ר''א בית סאתים ובית סאתים זו חולב וגוזז לתוכה ומכניס ומוציא דרך עליה. כלומר דלת''ק כשעוקר את הצאן מסהר זה ליתנם לתוך סהר אחר צריך שלא יהא בין זה לזה כמלא בית ח' סאין משום דסבירא ליה כרבן שמעון ב''ג דבמקום הסהר מותר לעשותו בית שמנה סאין ועושה הוא סהר אצל הסהר הראשון אבל כשיש בין זה לזה כמלא סהר נראה שהוא רוצה לדייר כל השדה ואסור ולדברי ר''א דס''ל כת''ק דמתני' דמקום הסהר הוא בית סאתים ועוקר הסהר ונותנו למקום אחר ובלבד שלא יהא בין זה לזה יותר מבית סאתים וכדפרישית תמן ואותו המקום שהוא בין סהר לסהר חולב בו וכו' ומעביר את הצאן מסהר לסהר דרך עליה ואינו חושש שלא יהא נראה כאילו גם המקום הזה הוא סהר ונמצא מוסיף הוא על שיעור הסהר הלכך קא משמע לן דמכיון שאינו אלא דרך אקראי בעלמא לחלוב בו ולגזוז הצאן ולהעביר דרך עליה מותר:

וחכמים אוסרין. ומפרש לה דדוקא בעושה יותר מכשיעור כלומר יותר מכשיעור ג' אשפות שאמרו שהוא עושה ד' לבית סאה אבל בכשיעור ג' אשפות והוא עושה אותן במקום אחד פשיטא דמותר דהשתא בג' מקומות וכו' כדפרישית במתני':

גמ' ותמן תנינן. לקמן (בפ''ד) שדה שנתקווצה שניטלו הקוצים ממנה בשביעית תזרע במוצאי שביעית ואם נידיירה לא תזרע ואיך מתיר הוא כאן לדייר לכתחלה בשביעית ומשני ר' יונה כיני מתניתא הרוצה להעמיד צאן בתוך שדהו עושה סהר בית סאתים כלומר דהכין מפרשינן דוודאי לדייר כל שדהו אסור בשביעית והרוצה להעמיד צאן בתוך שדהו כדי שתזדבל עושה סהר לבית סאתים ולא יותר שיהיה הכל בית ד' סאין וכדקתני לקמן במתני' והאי מתני' דפרק ד' לקמן מיירי שנידיירה כל השדה דהוי כמזבל כל שדהו בשביעית וזהו שאסור ולפיכך קנסו חכמים שלא תזרע במוצאי שביעית:

מתני' המדייר את שדהו. לשון דיר הוא הרוצה לעשות דיר של צאן בשדהו בשביעית:

עושה סחר. היקף מחיצה ובנסחת המשניות סהר והיינו הך:

לבית סאתיים. למקום המחזיק בית סאתים והוא מאה על חמישים ומכניס את הצאן לתוך ההיקף ולאחר שנתמלא המקום זבל מדיר הצאן עוקר הוא ג' הרוחות של המחיצה כדי שיכניס הצאן לצד האחר של אותה המחיצה שמניחה ברוח הרביעית וזו היא שאמרו ומניח את הרוח האמצעית שמצד האחר עושה ג''כ הדיר למקום בית סאתים והיא אמצעית בין שתי הדירים ונמצא מדייר בתוך שדהו בית ארבעת סאין אבל לא יותר שלא יהא נראה שמזבל כל השדה:

רשב''ג אומר בית שמונת סאין. שכשם שהוא חוזר ועושה מצד האחד בית סאתים כך הוא עושה מכל ג' הצדדים אחרים ונמצא מדייר עוד בית ח' סאין חוץ מן האמצעית שהוא הסהר הראשון ואין הלכה כרשב''ג:

היתה כל שדהו בית ארבעת סאין. לא ידייר כולה אלא משייר ממנה מקצת מפני מראית העין שלא יאמרו זיבל זה כל שדהו בשביעית ויהיו הכל יודעין שהצאן הטילה בה זבל ונדיירה:

ומוציא מן הסהר. הך סיפא מילתא באנפי נפשה היא. דקמ''ל דכשם שמוציא הוא מחצירו כדרך המזבלין כמו ששנינו בריש הפרק כך מותר להוציא הזבל מתוך סהר הצאן ונותן לתוך שדהו כדרך המזבלין דמהו דתימא דכשמוציא מן הסהר והוא מקום שאינן מקפידין לפנות הזבל בכל פעם כדרך שמפנין מהחצר א''כ נראה כמו שזה מוציא כדי לזבל שדהו הלכך קמ''ל דאף מן הסהר מותר אם הוא עושה האשפות כדרך המזבלין. א''נ איפכא משום דאיכא צד קולא בסהר יותר מבחצר כדמפרשי' בגמ' וה''א דאף קודם הזמן שנשנה לעיל מותר קמ''ל דדין הסהר כמו דין החצר:

מפני שהוא מכשיר את צדדיה לזריעה. שע''י שרוצה שתתקיים החפירה הוא מתקן ומחזיק הצדדין שלא יפול העפר לתוכה וע''י כך מכשיר את הצדדין לזריעה והרי הוא עושה עבודת הארץ בשביעית:

מפני מראית העין. כלומר שהחפירה גופה אסורה בלאו הכי מפני מראית העין שנראה כחופר את הקרקע בשביעית:

הוון בעי מימר. השתא מפרש לה להא דקאמר ר' יוסי בר בון דאילין שמועתא דהכא למאי דתנינן תמן הן כהאי דהוין בני ישיבה בעי מימר דלמ''ד תמן מפני מראית העין ניחא דה''נ כן כדמשנינן לעיל אליבא דראב''ע ולשיטתיה הוא דאזיל אבל למ''ד תמן מפני שמכשיר את הצדדין ולזריעה ואינו חושש משום מראית העין א''כ הכא מאי אית לך למימר ומ''ט דראב''ע דאוסר להוסיף בשהיה לו כבר דבר מועט:

לית לך אלא כהדא וכו'. כלומר ע''כ אין לנו טעם אחר אליביה כי אם כהאי דאמרינן לעיל שמא לא ימצא לו זבל וכו' ואע''ג דכבר הוא מזובל מערב שביעית כדמקשינן לעיל מ''מ כל זמן שמוציא מעט מעט אינו מניחו במקום שיש שם זבל לפי שאין לו לעשות שיעור אשפה אלא מניחו בשדה אצל הזבל שישנו שם ונמצא מזבל אותו המקום שהניחו לשם:

מה נפק מביניהון. ומהדר הש''ס לפרש מאי בינייהו דהני מ''ד לטעמיה דראב''ע גבי אין עושין את האמה בשביעית:

חפר לעשות אמה של בניין. איכא בינייהו שחפר ועושה הצדדין של אמה בבנין עצים ואבנים לחזקן וכהאי דהוון בני הישיבה בעי מימר דלמ''ד תמן כלומר בסתם אמה דאסור מפני מראית העין הכא נמי אסור דהא מיהת חופר הוא בקרקע ובשעת חפירה אית ביה מפני מראית העין אבל למ''ד דבאמה בעלמא אית בה טעמא מפני שהוא מכשיר את הצדדים לזריעה ואינו חושש למראית עין א''כ באמה של בנין הרי אינו מכשיר צדדיה לזריעה דאינו ראוי לזרוע שם ומותר:

הכל מודים. בין ראב''ע וחכמים דפליגי התם באמה בשביעית מודין הן שאם היה לו שם במקום שחופר את האמה סיד או צרורות או אבנים או גופסיד מותר וזה ג''כ לתרווייהו דהני מ''ד אליבא דראב''ע דאין המקום הזה ראוי לזריעה ולית ביה ג''כ מפני מראית העין כחופר קרקע בשביעית לעבודת השדה שאין המקום ראוי לכך:

ובשביעית. ופליגי בטעמא דשביעית:

אילין שמועתא דהכא דתנינן וכו'. כלומר מהשמועות שנאמרו כאן אליבא דראב''ע הולכין הן למאי דתנינן במ''ק שם ראב''ע אומר אין עושין את האמה והיא החריץ שעושין סביב השדה להיות המים נמשכין בו ומשדה לשדה וסתמו רחבו אמה ועומקו אמה לכך קרוי אמה ואין עושין אותה במועד בתחלה אם לא היתה שם מקודם משום טירחא:

סלו ומגריפו. שמוציא עמו מוכיחין עליו שלעשות אשפה היא מכוין כדרך העושין אשפה גורפין את הזבל במגריפה אל מקום אחד ומחליקין האשפה במוט ובמקל וישאהו במוט ת''י באשכולא. וגרסינן להאי סוגיא מן פתר לה תרין פתרין עד סוף הלכה לקמן בפ''ק דמ''ק (בהלכה ב') וגי' דהכא עיקרית הוא:

דחוטרא. ממקום חוטרא:

ולית לרבנן מפני מראית העין. בתמיה:

מפני מראית העין. שהרואין אותו מוציא פחות מכשיעור יאמרו לזבל שדהו הוא מוציא שאין הכל יודעין שכבר מזובל הוא מערב שביעית ועד שיוציא עשר משפלות כאחת שהוא שיעור אשפה:

ולא כבר מזובל הוא מערב שביעית. אפתרא קמייתא פריך דאם בשהיה לו דבר מועט בתוך שדהו בשביעית א''כ נתנו לשם מערב שביעית וכבר הוא מזובל שדהו ואמאי אוסר ראב''ע להוסיף עליו:

פתר לה. ויכול אתה לפתור בה פתרא אחרינא דבשהיה לו דבר מועט בתוך ביתו ערב שביעית ולא הוציאו לשדה ועכשיו מבקש להוציאו לת''ק מוסיף עליו והולך וראב''ע אוסר שמא לא ימצא וכו':

פתר לה תרין פתרין. אהיה לו דבר מועט קאי דיכול אתה לפתור זה בתרין פתרין הפתרא הא' דה''ק בשהיה לו דבר מועט מונח בתוך שדהו בשביעית שכבר הוציא מערב שביעית וקאמר הת''ק הרי זה מוסיף עליו מעט מעט והולך משפסקו וכו' דליכא למיחש למידי וראב''ע אוסר להוסיף עליו בשביעית מעט מעט שמא לא ימצא לו זבל עד שיהא בו לעשות האשפות כשיעור ונמצא מזבל הוא אותו מקום שהוסיף עליו בתחלה בשביעית:

בכל עושין סהרין וכו'. תוספתא היא (בפ''ב):

אפי' ג' חבלים זה למעלה מזה. ומסיים בתוספתא ובלבד שלא יהא בין חבל לחבירו ג''ט כדי שיכנס הגדי ומשום שבת הוא דנשנה כדמיירי ג''כ בסיפא מענין שבתות ויו''ט וצריך שתהא מחיצה מעלייתא וכהאי דתנן (בפ''ק דעירובין) גבי שיירא שחנתה בבקעה מקיפין בג' חבלים זה למעלה מזה וכו' ומפני שהוא עושה תשמישו שם. וחסר כאן בהעתקה והאי ובלבד שלא יהא בין סהר וכו' דכתוב כאן מילתא אחריתא היא וה''ג בתוספתא עוקר מסהר זה ונותן לתוך סהר אחר ובלבד שלא יהא בינו לחבירו בית שמנה ד''ר דוסתאי בר' יהודה ר' יוסי בן כיפר אומר משום ר''א בית סאתים ובית סאתים זו חולב וגוזז לתוכה ומכניס ומוציא דרך עליה. כלומר דלת''ק כשעוקר את הצאן מסהר זה ליתנם לתוך סהר אחר צריך שלא יהא בין זה לזה כמלא בית ח' סאין משום דסבירא ליה כרבן שמעון ב''ג דבמקום הסהר מותר לעשותו בית שמנה סאין ועושה הוא סהר אצל הסהר הראשון אבל כשיש בין זה לזה כמלא סהר נראה שהוא רוצה לדייר כל השדה ואסור ולדברי ר''א דס''ל כת''ק דמתני' דמקום הסהר הוא בית סאתים ועוקר הסהר ונותנו למקום אחר ובלבד שלא יהא בין זה לזה יותר מבית סאתים וכדפרישית תמן ואותו המקום שהוא בין סהר לסהר חולב בו וכו' ומעביר את הצאן מסהר לסהר דרך עליה ואינו חושש שלא יהא נראה כאילו גם המקום הזה הוא סהר ונמצא מוסיף הוא על שיעור הסהר הלכך קא משמע לן דמכיון שאינו אלא דרך אקראי בעלמא לחלוב בו ולגזוז הצאן ולהעביר דרך עליה מותר:

וחכמים אוסרין. ומפרש לה דדוקא בעושה יותר מכשיעור כלומר יותר מכשיעור ג' אשפות שאמרו שהוא עושה ד' לבית סאה אבל בכשיעור ג' אשפות והוא עושה אותן במקום אחד פשיטא דמותר דהשתא בג' מקומות וכו' כדפרישית במתני':