רִבִּי אִילָא וְרִבִּי זְעִירָא תְּרֵיהוֹן בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן חָבִית הָרִאשׁוֹנָה כְרִבִּי יוֹסֵי. וְהַשְּׁנִייָה בֵּין כְּרִבִּי מֵאִיר בֵּין כְּרִבִּי יוֹסֵי. אָמַר רִבִּי זְעִירָא קוֹמֵי רִבִּי מָנָא וְלֵית הָדָא פְלִיגָא עַל רִבִּי מֵאִיר. אָמַר לֵיהּ נֹאמַר דְּלֹא כְרִבִּי מֵאִיר וְנֹאמַר דְּלֹא כְרִבִּי יוֹסֵי. לְפִי שֶׁמָּצִינוּ רִבִּי מֵאִיר שׂוֹרֵף תְּלוּיָה בְּכָל מָקוֹם. אָמַר רִבִּי מָנָא אָֽזְלִית לְקֵיסָרִין שָֽׁמְעִית רִבִּי זְרִיקָן בְּשֵׁם זְעִירָה רִבִּי מֵאִיר שׂוֹרֵף בְּכָל מָקוֹם תְּלוּיָה. וְאָֽמְרִית לֵיהּ בְּגִין שֶׁהִיא תְלוּיָה דְּבַר תּוֹרָה. אָמַר לִי אֵין אֲנִי פָתַר לָהּ שֶׁנִּיטְמְאָה בְּמָדוֹר שֶׁל גּוֹיִם. מַה אִית לָךְ. דְּתַנֵּי מָדוֹר שֶׁל גּוֹיִם תּוֹלִין. רִבִּי יוֹסֵי בֵּי רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר שׂוֹרְפִין. רִבִּי הוּנָא בְשֶׁם רִבִּי יִרְמְיָה רִבִּי מֵאִיר שׂוֹרֵף תְּלוּיָה בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה. דְּתַנֵּי תְּרוּמָה תְלוּיָה וּטְמֵאָה שׂוֹרְפִין אוֹתָהּ עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁיכָה דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים בִּזְמַנָּהּ. וְיִשְׂרוֹף בְּשַׁחֲרִית. תִּיפְתָּר בְּשֶׁנִּתְעַצֵּל וְלֹא שָׂרַף. תֵּדַע לָךְ שֶׁהוּא כֵן דְּלָא תַנִּינָן שַׁחֲרִית. וְלֹא בְּשֶׁנִּתְעַצֵּל וְלֹא שָׂרַף. אָמַר רִבִּי אַבָּא מָרִי אָחוֹי דְּרִבִּי יוֹסֵי תִּיפְתָּר שֶׁנּוֹלַד לָהּ טוּמְאָה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה וְלֵית שְׁמַע מִינָהּ כְּלוּם.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
תיפתר וכו'. כלומר דלא מצית לדייק מהתם מידי מדלא שרף הטמאה בשחרית דתיפתר שנטמאת באותה שעה קודם חשיכה וכהאי דר' יוסי בר' בון דלעיל ולית ש''מ כלום:
תדע לך שהוא כן דתני טמאה לא בשנתעצל ולא שרף. כצ''ל וכך הוא בפסחים דהא תני טמאה שורף עם חשיכה ולמה לא שרף אותה בשחרית דהיא ודאי לשריפה עומדת אלא על כרחך בשנתעצל ולא שרף מיירי:
תיפתר בשנתעצל. בשחרית ולא שרף והא קמ''ל דההיא שעתא דבעי לשורפה שורף אותה עם הטמאה ולא חייש למידי:
והא תני וכו'. כך הוא בפסחים. הא תני בתוספתא שהובאה לעיל שורפין אותה ע''ש עם חשיכה ולדידך וישרוף בשחרית אלא ודאי משום חמץ הוא דאמר הכי לפי שאין לה אוכלין ולפיכך כל היכי דמצי לשהוייה משהי לה:
בשאר ימות השנה. אפי' בשאר ימות השנה:
דתני. כך שנינו בתוספתא שם דפלוגתא היא לת''ק מדור של עכו''ם תולין עליה את התרומה ולר' יוסי בר' יהודה שורפין:
מה אית לך. והיכי שמעינן מהתם דאף לענין ששורפין את התרומה עליה הוא דאמרו:
א''ל אין. הכי הוא דשמעינא אבל אנא פתר לה אפי' שנטמאת במדור של גוים שהיא טומאה מדבריהן כדתנינן בפ' בתרא דאהלות דחכמים גזרו טומאה על מדורות העכו''ם מפני שקוברין שם את הנפלים:
ואמרית ליה כגון שהיא תלויה דבר תורה. אם כך שמעת דבגוונא שהיא נטמאת בספק טומאה שהיא מן התורה הוא דקאמר דהואיל דחמירא היא שורפין אותה אפי' כשהיא בספק:
ולית הדא פליגא על ר' יוסי. כצ''ל וכך הוא בפסחים בתמיה והא לר' יוסי אסור לטמאות ביד ומתני' אליבא דר' יהושע דהלכתא כותיה שרי:
ר' אילא ור' זעירא. לא אמרי כהא דחברייא בשם ר' אלעזר אלא תריהון בשם ר' יוחנן אמרין דודאי חבית הראשונה כר' יוסי היא כדאמרי לעיל אבל חבית השנייה והיא מתני' דהכא אתייא בין כר''מ ובין כר' יוסי הכי א''ר יוחנן ור' זעירא מדייק עלה:
א''ל נאמר דלא כר''מ ונאמר דלא כר' יוסי. כלומר ולדידך דמדמית האי דינא דמתני' לפלוגתייהו בפסחים לגמרי א''כ נאמר דאף לא כר''מ אתייא לפי שמצינו שר''מ שורף תלויה בכל מקום כהאי תוספת' בפ''ג דפסחים דלעיל ולקמן והשתא אי ר''מ הוה ס''ל כמתני' דהכא דכל היכא דאיכא חששא שרי לטמוייה ביד מ''ט דקאמר דשורפין לתלויה מוטב ליטמא אותה בידים כי היכא דתטמא טומאה ודאית משום האי חששא דספק טומאה דאית בה ולשורפה אח''כ ולא לשרוף בעודה בספיקה דשמא טהורה היא וכ''ת אין הכי נמי א''כ מתני' דלא כר''מ ודלא כר' יוסי ואלא כמאן וצריך אתה להרבות במחלוקת התנאים דר' יהושע הוא דס''ל הכי וג' מחלוקת בדבר אלא דליתא דאף ר' יוסי מודה בדינא דמתני' וכדאמרינן לעיל דשאני הכא דאיכא הפסד חולין:
45b וְאַתּוּן אָֽמְרִין חָבִית הָרִאשׁוֹנָה כְרִבִּי יוֹסֵי לֵית רִבִּי מֵאִיר מוֹדֶה בָהּ. וְהָתַנֵּי בְּמַה דְבָרִים אֲמוּרִים בְּבוֹר שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן לְהַעֲלוֹת. אֲבָל בְּבוֹר שֶׁאֵין בָּהּ כְּדֵי לְהַעֲלוֹת אֲפִילוּ כָּל שֶׁהוּא אָסוּר לְטַמְּאוֹת. וְאִין כְּרִבִּי מֵאִיר הָא יֵשׁ בָּהּ כְּדֵי לְהַעֲלוֹת הָא אֵין בָּהּ כְּדֵי לְהַעֲלוֹת אֲפִילוּ כָּל שֶׁהוּא אָסוּר לְטַמְּאוֹת. וְעוֹד מִן הָדָא דְתַנִּינָן. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי אֵינָהּ הִיא מִידָּה. וְלֵית בַּר נַשׁ אָמַר אֵינָהּ אֶלָּא דְהוּא מוֹדֵי עַל קַדְמִייָתָא. מַיי כְדוֹן. תַּמָּן הַתּוֹרָה חָסָה עַל מְָמוֹנָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. הָכָא מַה אִית לָךְ מֵימַר. וְהָכָא אֵינוֹ מַפְסִידוֹ מָמוֹן שֶׁהוּא צָרִיךְ עֵצִים לְשׂוֹרְפוֹ זֶה לְעַצְמוֹ וְזֶה לְעַצְמוֹ. לְהֶפְסֵד מְרוּבֶּה חָשׁוּ. לְהֶפְסֵד מְעַט לֹא חָשׁוּ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּי רִבִּי בּוֹן תִּיפְתָּר כְּמָאן דְּאָמַר מִדִּבְרֵי רִבִּי עֲקִיבָה וּמִדִּבְרֵי רִבִּי חֲנַנְיָה סְגַן הַכֹּהֲנִים. וְלֵית שְׁמַע מִינָהּ כְּלוּם.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
א''ר יוסי בר' בון. דמהכא לא תיקשי מידי לחברייא דהכי קאמרי דסברת ר' יהושע במתני' דהכא היא כר''מ דכל היכא דהולכת לאיבוד שרי לטמוייה ביד ולא כר' יוסי דשמעינן לדידיה דס''ל דאפי' בכה''ג אסור לטמאות ביד והא דדייקת מדקא''ר יוסי אינה היא המדה מכלל דמודה במתני' דהכא הא ליתא דתיפתר בהאי מ''ד דהתם לעיל דמפרש מאי מדבריהם דקא''ר מאיר מדברי ר''ח סגן הכהנים ומדברי ר''ע דהתם קאמר והשתא לית ש''מ כלום להכריח מדקאמר ר' יוסי אינה היא המידה דס''ל כהאי דהכא דלעולם לא ס''ל וכדאמרן ואינה היא המידה דקאמר אהא דבעי ר''מ למילף מדברי ר''ח ומדברי ר''ע קאי וכדקתני בתוספתא שם א''ר יוסי אין הנידון זה דומה לראיה בשר שנטמא בולד הטומאה עם בשר שנטמא באב הטומאה שניהן טמאין אלא שזה טמא טומאה חמורה וזה טומאה קלה וכן שמן שנפסל בטבול יום וכו' והיאך אני אומר שהתלויה נשרפת עם הטמאה נמצא זו מטמאתה:
מאי כדון. השתא מפרש לה ומ''ט אינה היא המידה לר' יוסי וקאמר דשאני תמן והיינו הא דהכא בתרומות שהתורה חסה על ממונן של ישראל שאם תפול התרומה לתוך החולין טמאין תטמא התרומה ויודמעו החולין ויופסדו לגמרי דלא חזו ליה אף בימי טומאתו מחמת התרומה שנדמעת בתוכן אבל הכא בתרומה טהורה בע''פ מה אית לך מימר דמה הפסד יהיה לו אם ישרוף אותה בפני עצמה ולפיכך קאמרר' יוסי אינה היא המידה ופריך והכא נמי וכי אינו מפסידו ממון אם הוא צריך עצים לשרוף לכאו''א בפ''ע ומשני דלהפסד מרובה הוא דחשו להפסד מועט לא חשו מידי:
ועוד. קשיא לדידכו דאמריתו חבית שניה כר''מ ולית ר' יוסי מודה בה מן הדא דתנינן התם דמהדר ליה ר' יוסי לר''מ אינה היא מידה ולית בר נש אמר אינה אלא דהוא מודי על קדמייתא דהא משמע דהאי דקאמרת הכא אינה היא המדה דהתם בתרומות מכלל דר' יוסי מודה בהאי קדמייתא והיינו דהכא בתרומות ומשום דלא דמיא לה ההיא דפסחים כדמפרש לקמיה והשתא קשיא עלייכו למאי דאמריתו דלית ר' יוסי מודה בה בהאי מתני' דהכא:
ואין כר''מ היא יש בה כדי להעלות היא אין בה (כך היא בפסחים) להעלות אפי' כל שהוא אסור לטמאות. בתמיה דאי כר''מ מוקמית לה הא לדידיה לעולם מותר לטמאות ביד היכא דבלא''ה התרומה הולכת לאיבוד כדקאמר התם ששורפין את התרומה טהורה עם הטמאה בע''פ ומאי האי דמחלק בברייתא אליבא דרבי יהושע הא לדידכו יליף ר''מ מדברי ר' יהושע דמתני' דלעולם מותר לטמאות ביד בכה''ג:
ואתון אמרין וכו'. כלומר דהדר הקשה ר' יוסי לחברייא קושיא אחריתא ואסוף דבריהם קאי הקושיא דאתון אמרין דחבית הראשונה כר' יוסי ולית ר''מ מודה בה וחבית השניה כר''מ ולית ר' יוסי מודה בה והיאך מציתו לאוקמי חבית שניה והיינו מתני' חבית שנשברה בגת עליונה והתחתונה טמאה כר''מ והא תני בברייתא עלה בד''א בבור שאין בו כדי להעלות אבל בבור שיש בו כדי להעלות אפי' כל שהוא אסור לטמאות. כצ''ל ובהעתקת הדפוס הוחלפו התיבות בטעות. כלומר אם אין בחולין שבבור התחתונה כדי להעלות את התרומה אם תפול לתוכה שהחולין הן בפחות ממאה נגד התרומה בהא פליג ר' יהושע וקסבר דיטמא ביד את התרומה כדי להציל את החולין אבל אם יש בחולין כדי להעלות את התרומה אסור לטמאות התרומה ביד אפי' כל שהוא:
אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרִבִּי שִׁמְעוֹן שְׁנֵיהֶן אָֽמְרוּ דָבָר אֶחָד. 46a אָמַר רִבִּי אִילָא רִבִּי שִׁמְעוֹן דִּבְכוֹרוֹת וְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ דִּתְרוּמוֹת לֹא הָדֵין מוֹדֵי לָדֵין וְלֹא הָדֵין מוֹדֵי לָדֵין. אָמַר רִבִּי זְעִירָא מִסְתַּבְּרָא רִבִּי שִׁמְעוֹן מוֹדֵי לְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ לֹא מוֹדֵי לְרִבִּי שִׁמְעוֹן. רִבִּי בּוּן בַּר חִייָה בְּעָא קוֹמֵי רִבִּי זְעִירָא עַל דַּעְתָּךְ דְּתֵימַר רִבִּי שִׁמְעוֹן יוֹדֵי לְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְהָתַנִּינָן מוֹדִין רִבִּי לִיעֶזֶר וְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ שֶׁשּׂוֹרְפִין זוֹ לְעַצְמָהּ וְזוֹ לְעַצְמָהּ. וְיִשְׂרוֹף שְׁתֵּיהֶן כְּאַחַת. אָמַר לֵיהּ תַּמָּן טְהוֹרָה הִיא דְּבַר תּוֹרָה תְּרוּמָה בְּעֵייְנָהּ הִיא אַתָּה הוּא שֶׁגָּזַרְתָּה לְשֹוֹרְפָהּ בְּכָל מָקוֹם לֹא נִפְסְלָה בְהֵיסַח הַדַּעַת. לֹא כֵן אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן הֵיסַח הַדַּעַת דְּבַר תּוֹרָה. חָבִית שְׁנִייָה כְּרִבִּי מֵאִיר תּוֹרָה. אֲחִיזַת דָּם כְּרִבִּי שִׁמְעוֹן תּוֹרָה. אָמַר לֵיהּ שֶׁהוּא מְשַׁמְּרָהּ שֶׁלֹּא תִגַּע בִּטְהוֹרוֹת אֲחֵרוֹת. הָתֵיב רִבִּי יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרִבִּי חִייָה כְתוֹבָה הַגַּע עַצְמָךְ שֶׁהָֽיְתָה נְתוּנָה עַל גַּבֵּי גְחָלִים. אָמַר לֵיהּ לִכְשֶׁיִּתְּנֶנָּה. אָמַר רִבִּי מָנָא לְרִבִּי שַׁמַּי אַתּוּן אָֽמְרִין יוֹדֵי רִבִּי שִׁמעוֹן לְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ וַאֲפִילוּ רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ לֵית הִיא רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ. אָמַר לֵיהּ תַּנָּייִן אִינּוּן. תַּמָּן רִבִּי מֵאִיר בְּשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ. בְּרַם הָכָא רִבִּי שִׁמְעוֹן בְּשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
תמן. כלומר בתרומות ואיידי דגריס בפסחים תמן מייתי הכא כן דבמתני' דהכא דר''מ אליבא דר' יהושע היא כדאוקימנא דחבית שניה כר''מ ואיהו ס''ל דהתם נמי שורפין הטהורה עם הטמאה והכי ס''ל גם אליבא דר' יהושע ברם הכא והיינו בפסחים דקאמר מודין ר''א ור' יהושע וכו' ר''ש אליבא דר' יהושע היא כדקתני בתוספתא דלעיל והלכך דר' יהושע אדר' יהושע ל''ק אבל לר''ש שפיר דייקינן אי אמרינן דמודה הוא לר''ש דהכא כדפרכינן לעיל ושנינן:
א''ל. דר' יהושע אדר''י לא הוה מצינן למירמי אהדדי דתנאין אינון דפליגי אליבא דר' יהושע:
אתון אמרין יודי רבי שמעון לר' יהושע. כצ''ל וכך הוא בפסחים כלומר דמקשי ליה בהא דאמרו לעיל דר''ש דבכורות הוא מודה לר' יהושע דהכא משום דודאי תלך לאיבוד הא אפי' ר' יהושע לית הוא ר' יהושע כלומר אדמדייקת אליבא דר' שמעון דבכורות אי כרבי יהושע הוא או לא וקאמרת דאין תימר דמודה הוא לרבי יהושע קשיא הא דתנינן מודין ר''א ורבי יהושע וכו' כדלעיל ואמאי לא דייקת דר' יהושע אדרבי יהושע גופיה דהא קשיא דידיה אדידיה דהכא קאמר דמכיון שבודאי תלך לאיבוד מותר לטמאותה בידים והתם קאמר דשורפין זו לעצמה וזו לעצמה ואע''פ שסוף סוף תלך לאיבוד ולמה לך לאהדורי לר''ש אליבא דר' יהושע שפיר טפי הוה לך למירמי דר' יהושע אדר' יהושע גופיה:
הגע עצמך שהיא נתונה ע''ג גחלים. לשורפה וכבר אינו משמרה אם אכתי אסור ליתן בצדה הטמאה ולשרוף שתיהן כאחת וא''ל לכשיתננה כלומר דלא איירינן בכה''ג אם כבר נתנה ע''ג גחלים אלא דאנן קאמרינן דלכתחילה לא יתן שתיהן כאחת ולשורפן:
התיב ר' יצחק בריה דר' חייא ברובה. כצ''ל ובפסחים יש ג''כ טעות בספרי הדפוס שכתוב כתובה וצ''ל ברובה והוא הנקרא בכל מקום ר''ח רובה או ברובה:
א''ל. הא ל''ק דמיירי שהוא משמרה שלא תגע בטהרות אחרות. וכלומר דהא טעמיה דר' יוחנן דקאמר היסח הדעת פוסל מן התורה משום דשמא נגע הדבר באיזה טומאה ולאו אדעתיה והכא אע''פ שהסיח דעתו ממנה מפני שאינו יכול לאכלה משמרה הוא שלא תגע בטהרות אחרות כלומר שלא תתערב באחרות שראויין לו לאכול וכיון שכן ממילא נשמרת היא שלא יגע בה דבר המטמאה מן התורה ואכתי בחזקת טהורה היא ובעינה ואין לטמאותה ביד לשורפה עם הטמאה:
ופריך בכל מקום לא נפסלה בהיסח הדעת. דכיון דחכמים גזרו שלא יאכל שעה זו קודם חצות כבר הסיח דעתו ממנה ואינו משמרה וא''כ מ''מ נפסלה מן התורה דהא לא כן א''ר יוחנן היסח הדעת שהוא פוסל דבר תורה הוא ומעתה חבית שנייה כר''מ תורה כלומר מתני' דהכא דאוקימנא כר''מ אליבא דר' יהושע דהתם הרי מן התורה אסור לטמאות התרומה ואעפ''כ הואיל והולכת לאיבוד שרי לטמויה ביד וכן אחיזת דם בבכור לר' שמעון דמתיר להקיז הרי ג''כ תורה שהרי מן התורה אסור להטיל מום בבכור ואעפ''כ התירו וה''נ גבי תרומה טהורה בע''פ אמאי לא ישרפו שתיהן כאחת והא דאמרת משום דמיהת תרומה טהורה בעינה היא מן התורה ולא דמי להני דעכ''פ ילכו לאיבוד הא ג''כ התם נפסלה מחמת היסח הדעת שפסולה מן התורה היא לר' יוחנן:
א''ל שאני תמן. שהרי טהורה היא דבר תורה ותרומה בעינה היא וכלומר שבזמן ששורפה שהוא בתחילת שש עדיין ראויה היא לאכלה מן התורה כשאר תרומה טהורה ואתה הוא שגזרת לשורפה דחכמים הן שגזרו לשרוף החמץ שעה אחת קודם חצות שלא יבואו לאכלו והלכך מכיון דמן התורה עדיין תרומה טהורה וראויה היא אסור לטמאותה בידים ולשורפה עם הטמאה:
על דעתך דתימר ר' שמעון יודי לר' יהושע. משום דבמקום שברור הוא שתלך לאיבוד מותר לטמאותה בידים א''כ קשיא הא דתנינן מודין ר''א ור' יהושע בטהורה וטמאה בערב פסח ששורפין זו לעצמה וזו לעצמה ור''ש גופיה הוא דקתני לה בתוספתא כמו שהבאתי לעיל ואמאי זו לעצמה וזו לעצמה וישרפו שתיהן כאחת דהא הך תרומה טהורה תלך ג''כ לאיבוד שהרי אין לה אוכלין עכשיו שנתחמצה ולמה לא יטמא אותה בידים במה שישרוף אותה עם הטמאה ולדידך כל כה''ג לכ''ע אינו מוזהר עליה מלטמאה:
ר''ז קאמר דמסתברא הוא דר''ש שפיר מודה הוא לר' יהושע דמה התם דספק הוא אי מיית או לא מתיר ר''ש להקיז אע''פ שהוא עושה בו מום הכא דודאי תיטמא ותלך לאיבוד לכ''ש אבל ר' יהושע אינו מודה לר''ש דשאני הכא דודאי הוא שתלך לאיבוד:
א''ר אילא. דלא היא אלא ר''ש דבכורות ור' יהושע דתרומות לא הדין מודי לדין וכו'. דר''ש אינו מודה לר' יהושע דהתם טעמיה משום דדבר שאינו מתכוין הוא שהרי אין מתכוין לעשות בו מום אלא אע''פ שנעשה המום ממילא קאמר דיקיז אבל הכא דמטמא בידים לא וכן ר' יהושע אינו מודה לר''ש דהכא ודאי הוא שתטמא התרומה ותלך לאיבוד אבל התם מי יימר דמיית ליה:
ר' יהושע ור''ש שניהן אמרו דבר אחד. ר' שמעון הוא ר''ש דבכורות דמייתי ליה לקמן דקאמר התם בפ''ה גבי בכור שאחזו דם יקיז לו דם אף על פי שהוא עושה בו מום וקס''ד דטעמיה משום דאי שביק ליה הכי מיית הלכך אינו עובר כלום אע''פ שהוא עושה בו מום בידים והיינו דר' יהושע דהכא דהואיל ובלאו הכי תלך התרומה לאיבוד ותיטמא מותר לטמאותה בידים:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source