גמ' תני. בתוספתא פ''ח. ר' יוסי אומר אין חימוצו חימוץ:

מה פליגין במחמץ במימיו. ולהכי תני שריסקו והחמיץ במימיו שהן חמוצים אבל במחמץ בגופו מותר לדברי הכל דאין זה חימוץ וגרסי' להא לקמן ריש מס' חלה ובפרק כירה על המתני' אין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל ולא יפקיענה בסודרין ור' יוסי מתיר וקאמר עלה ר' יוסי כדעתיה כמה דהוא אמר תמן אין חימוצו חימוץ ברור כן הוא אמרהכא אין תבשילו תבשיל ברור ואיידי דקאמר שם תמן והכא גריס נמי הכא כן. כלומר דר' יוסי לשיטתיה כמו דאינו אוסר אלא בחימוץ ברור לענין תרומה כן לענין שבת אינו אוסר אלא בבישול ברור לאפוקי הך דביצה לאו בישול גמור הוא:

רבכן דקסרין בעיין. הקשו על זה דלדידך נימא דהדא דאמר ר' יוחנן גבי נותני טעמים בריש פ''ו דנזיר כל האיסורין שנתבשלו עם היתר מין במינו ואי אפשר למיקם אטעמא משערין את האיסור כאלו הוא בצל או קפלוט ואם היה נותן טעם בההיתר באותו שיעור שהוא לפנינו אוסרו וא''כ הא נמי דלא כר' יודה וכי לית ליה לר' יודה נ''ט בבצל וקפלוט בתמיה אלא ודאי דלא קאמר כ''א בצחנה לפי שהן מינין שמעלין זוהמא הרבה ובהן הוא דאמר שאין הבצל אלא ליטול את הזוהמא:

מודה ר' יודה. מילתא באנפי נפשה היא דבבצל של הקדש דחמיר וכן בשל ע''ז דחמירא איסורה מודה הוא דלעולם אוסר הוא:

ר' יוסי בר' בון. כלומר וכן פירש ר' יוסי בר' בון לשמועתא זו דלר' יוחנן בכל מקום פליג הוא ר''מ ומתני' מוקי לה במחלוקת ולרשב''ל מוקמינן לה כדברי הכל:

ר''י אמר במחלוקת. כלומר דפשיט לה דודאי כן הוא לר''י אליבא דר''מ דאפילו בפוגם מתחילה ועד סוף אסור הוא ולדידיה מתני' במחלוקת היא דלא אתיא כרבי מאיר אלא כרבי שמעון אבל לרשב''ל מתני' דברי הכל הוא דאפי' בפוגם בתחלה והשביח לבסוף ס''ל לר''ל אליבא דר''מ דמותר ומכ''ש בפוגם מתחלה ועד סוף:

הדא מתני' מה היא. כלומר דהש''ס שואל דהאי מתני' דידן דפוגם מעיקרו הוא ואין כאן שבח כלל אם ר''מ מודה בזה דמותרין דמספקא לן אי ר' יוחנן לא פליג אדר''ל אליבא דר''מ אלא בפוגם בתחילה ולבסוף השביח דר''ל ס''ל אליבא דר''מ דמודה דמותר ור' יוחנן סבר דאף בהא פליג ר''מ דהואיל ויש כאן שבח לא איכפת לן בין אם הוא בתחילה או בסוף ואסור אבל היכא דאין כאן שבח כלל אלא פוגם הוא מתחילה וכיון אלו שעורים שנפלו לתוך הבור של מים אף ר' יוחנן ס''ל אליבא דר' מאיר דמותר או דילמא לר' יוחנן בכל מקום פליג ר''מ וס''ל דאסור ואפי' בפוגם מתחילה ועד סוף:

תמן תנינן וכו'. משום דמייתי שם בהאי לישנא מייתי כאן נמי כן כדרך הש''ס הזה:

אמר רשב''ל מה פליגין וכו'. כלומר דר''ל סבר דלא פליג ר''מ בפוגם בתחלה אלא דוקא ביש כאן שבת בתחילה ואע''פ שהוא פוגם לבסוף בהא הוא דפליגי וס''ל לר''מ דאסור אבל אם השביח ולבסוף הוא דהשביח ומעיקרא היה פוגם מודה ר''מ דמותר דהכל הולך אחר בתחלה:

ר' יוחנן אמר לא שנייא וכו'. כלומר דאין חילוק בין שיש כאן שבח באיזה זמן אלא שאף שיש כאן ג''כ פגם ובין בתחילה ובין הוא בסוף וכן בכ''מ פליג ר''מ וס''ל נטל''פ אסור וכדלקמן:

כל נותני טעם וכו'. תוספתא שם ומייתי להא לקמן בפ''ב דערלה וכן בפ''ה דע''ז אלא שבע''ז נשתבשה הגי' וכאן ובערלה היא הגי' נכונה בהיא דלקמן:

הפת מותרת. לזרים שאין נכנס הטעם כמון בפת אלא הריח וריחא לאו מילתא היא בכל איסורין שבתורה ואי משום דהוסק התנור בתרומה לאו כלום הוא דאין התרומה אסורה בהנאה:

מתני' תנור שהסיקו בכמון של תרומה. כמון הוא הנזכר בפסוק והפיץ קצח וכמן אישפילט''ה בלע''ז:

מפני שהשעורים שואבות. דרכן לשאוב וקולטות מלחלוחית של היין והלכה כר' יוסי:

רבי מאיר אוסר ור' יהודה מתיר. בבבלי בפרק ח' דפסחים (דף עה) קאמר דכולי עלמא ריחא מילתא ובפת חמה וחבית סתומה או בפת צוננת וחבית פתוחה הוא דפליגי:

מתני' הרודה. מן התנור פת חמה ונתנה על פי חבית יין של תרומה והפת כשהיא חמה קולטת מריח היין:

חטין מלמטן וכו'. אליבא דר' יוסי דמתני' קאמר דלדידיה אם פת חטין מלמטה ע''פ החבית ופת שעורין עליה מלמעלה כשם שאין החיטין שואבות כך אין פת השעורים שואבת שהרי היא נתונה על של החטין ושתיהן מותרות ומשום הסיפא הוא דנקטה דאם הפת שעורים מלמטה היא שואבת כך החיטים שלמעלה שואבת דלא אמר ר' יוסי להתיר בשל חוטים אלא בנתונה על פי החבית שאינן שואבות מן החבית אבל פת מפת שואבת וכשם שנאסרה של שעורים כך נאסרה של חיטים:

ואין אסור משום גזל בעל הבית. ששואב טעם המורייס שלו ומשני שנוטלין היו רשותו של בעל הבית לעשות כן:

והיו טועמין. בהעוגות טעם מורייס דלא כר' יהודה אם האי נמי דלא כר''י דלדידיה אין הדבר הנתון ע''ג דבר אחר שואב ממנו כלום כדקאמר במתני' וקאמר הש''ס מהלומין היו כלומר שהיו מדבקין את העוגות בתוך הקבוטין ולפיכך נכנס בהן טעם המורייס ובכה''ג אף ר' יהודה מודה. מהלומין מלשון ביקש להולמו ולא. הלמתו ומשמעות דביקות הוא:

ע''ג קבוטין של מורייס. הכלי שעושין בה מורייס נקרא קבוטא כמו הכלי קאטקומב''ה בלע''ז:

ומה דא''ר יוחנן וכו' חמטתינו. החמיטה והיא עוגה שלנו כהאי דתנינן בריש מס' טבול יום האופה חמיטה ע''ג חמיטה:

כמה רשב''ל מים עושין פירות וכו'. כלומר דמפרש במה הוא או כמה הוא דאתיא הא דשמעינן לרשב''ל דאמר שהמים עושין את הפירות בכי יותן בהאי גוונא דתנינן בהאי מתני' דמכשירין שאם החבית היא מלאה. פירות ונתונה לתוכן הרי הן בכי יותן מפני שהמים צלולין הן ודקים ונכנסין לתוך החבית של חרס והפירות שואבין מהן אבל שאר המשקין אין עושין את הפירות בכי יותן וסיים עלה רשב''ל דלא כר' יודה והא קשיא דאדרבה דכר' יודה היא דהא לדידיה אין היין נכנס לתוך החבית ולפיכך הוא מתיר במתני' והכי הו''ל לר''ל למימר דלר' יודה אין המשקין עושין פירות והאי מתני' דמכשירין דלא כר' יהודה דהא קתני ונתונה לתוך המשקין וכדמפרש התם באלו משקין אמרו במים וביין ובחומץ ולר''י אין היין עושה פירות בכי יותן ומשני אלא ה''ק רשב''ל מים עושין פירות וחסירין כלומר שנכנס ונבלע הרבה לתוך החבית מהן אבל שאר משקין והיינו מה דקחשיב שם במתני' יין וחומץ עושין הן פירות בכי יותן אלא שאינן חסרין שאינו נכנס הרבה מהן כ''א הלחלוחית מהן שואבת החבית ואותה לחלוחית עושה הפירות בכי יותן והשתא שפיר דלא כר' יהודה דלר' יהודה אין משקין עושין פירות בכי יותן כל עיקר דהא מתיר הוא את הפת הנתונה ע''פ חבית של יין ור''ל החילוק שבין המים ובין היין וחומץ הוא דקמ''ל:

והא. אנן תנינן פת חמה ומשני רב חסדא דלרבותא קתני שלא תאמר הואיל וההבל של פת חמה כובש הוא ומדחה הריח של היין יהא מותר קמ''ל דאפ''ה ר''מ אוסר:

מילתיה אמרה אפי' בצוננת. כלומר ש''מ ממילתיה דר' מנא דס''ל דפלוגתייהו דמתני' אפי' בפת צוננת היא והלכך קאמר דאם החבית מגופה ואינה נוגעת אלא בהמגופה לאו כלום הוא לכולי עלמא וכן א''ר בא דבצוננת הוה עובדא זימנא חדא ואמרו דלר''מ אסור הוא:

א''ר מנא. דלא היא ומינה דוק הכי דכמה דתימא תמן והוא שיהו המשקין נוגעין בחבית עצמה ולא במגופה שעליה דהרי כל החבית נתונה היא לתוך המשקין. ואף הכא והוא שתהא ככר נוגעת בחבית עצמה כצ''ל אבל נגיעת המגופה שעליה לא מהני מידי:

כמה דאמר תמן והוא שיהא המשקין נוגעין בחבית. כלומר דהרי החבית שהיא מלאה פירות היא שנוגעת במשקין אבל לא הפירות עצמן ואמרת שהן בכי יותן מפני שהן שואבות הלחלוחית דרך החבית וא''כ ה''ה הכא נמי והוא שתהא ככר נוגעת במגופה כלומר בהא סגי דכשהככר נוגעת במגופה שעל החבית שואבת מן היין אע''פ שאינה נוגעת ביין עצמו:

כהדא דתנינן תמן. בפ''ג דמכשירין דשנינו שם פלוגתייהו לענין טומאה וטהרה הרודה פת תמה ונתנה ע''פ חבית של יין ר''מ מטמא ר' יהודה מטהר וכו' ולעיל מינה קתני האי מתני' חבית שהיא מלאה פירות ונתונה לתוך המשקין או מלאה משקין ונתונה לתוך הפירות ושאבו כל ששאבו בכי יותן:

יגיד עליו ריעו. תלמוד זה ממה ששנינו במקום אחר בדין דחבית כעין זה ומפרש ר' יוסי הייכא שנינו להאי מתני':

גמ' נתנו על פי מגופת החבית מהו. כלומר אם היתה החבית מגופה ונתנו ע''פ המגופה מהו לר''מ: