אית לך מימר בשהיה לו מאותו המין. בתמיה וכלומר והשתא מדהשיב לו ר' זעירא כך ואם ר' נחמיה לא פליג אלא בשהיה לו מאותו המין בטהור וכי ידע ר' חנינה שיזדמן לו למחר מאותו המין בעצמו ובשביל כך היה רוצה לחשוש ולתקן מאותו של היום אלא ודאי ש''מ דר' נחמיה ס''ל דלעולם אין מפרישין אלא מן הטהור על הטמא ואפי' בשאינו מינו ולפיכך היה ר' חנינא חושש להחמיר וא''ל ר' זעירא לית אנן חששין ליחידאה ומוטב לתקן ממין על מינו:

אמר ליה ר' זעירא לית אנן צריכין לחשוש ליחידאה. שאתה רוצה לחשוש להא דר' נחמיה דאין מפריש מן הטמא על הטמא יחידאה הוא ולית הלכתא כותיה:

בעא מתקנא מיום לחבריה. רצה ר' חנינא להשאיר מהגלוסקא זו כדי לתקן ממנה גם למחר דשמא לא ימצא למחר לקנות ממי שעושה בטהרה ועל כרחו יהא צריך לקנות מאחר שאינו מוחזק בטהרה והיה חושש שלא יפריש ממנו ולפיכך היה רוצה לתקן מהיום שהיה מן הטהור על מה שאפשר שיצטרך לקנות למחר מדבר שאינו ידוע שנעשה בטהרה:

זבן ליה קלוסקין. קנה ר' חנינא בשביל ר' זעירא גלוסקא אחת ומן החבר הוא שקנה אותה דעשאה בטהרה אלא שלא היה מתוקן וכמ''ד לעיל בפ''ג דדמאי דמותר למכור לחבר אחד ודאי ובלבד שיודיענו שאינו מתוקן הוא שזה יתקנו:

נשמעינה. לזה מן הדא עובדא:

עד כדון בשהיה לו מאותו המין וכו'. אליבא דר' נחמיה הוא דבעי אם עד כאן לא פליג דאינה ניטלת מן הטמא על הטמא אלא בשהיה לו מאותו המין בטהור והלכך מוטב שיפריש מן הטהור על הטמא אבל אם לא היה לו מאותו המין מהו מי נימא דבכה''ג מודה ר' נחמיה הואיל דקי''ל דאין תורמין ממין על שאינו מינו מוטב שיפריש ממינו מן הטמא על הטמא או דילמא דאפי' בכה''ג פליג וס''ל דאעפ''כ מוטב להפריש מן הטהור על הטמא ואפי' אם אינו מינו או אם אפשר לו להמתין עד שיהיה מאותו המין מן הטהור ואז יתקן את הטמא:

ומודה ר' נחמיה בדמאי. דהואיל ואינו אלא מדרבנן ומשום ספק מפריש הוא מן הטמא על הטמא והכי קאמר בהדיא בתוספתא סוף פ''ג ר' נחמיה אומר אין מפרישין מן הטמא על הטמא אלא בדמאי בלבד:

ואינה ניטלת מן הטמא על הטהור. לפי שיש כאן פסידא דכהן שאין תרומה זו ראויה לו אלא להסקה הלכך אף בתרומת מעשר אינה ניטלת:

כך אינה ניטלת מן הטמא על הטמא. דס''ל הואיל דיכול להפריש מן הטהור על הטמא יפריש כדי שיתן להכהן דבר הראוי לאכילה:

כל הדברים למדין ומלמדין. בכל מקום הדבר למד לעצמו ומלמד על אחרים אבל תרומת מעשר היא מלמדת על התרומה גדולה ואינה למידה לעצמה כדמסיק ואזיל תרומת מעשר וכו':

מנין. לתרומת מעשר שניטלת מן הטהור על הטמא:

עשה שינתנו לאהרן הכהן בכהונתו. כלומר דבזה ריבתה התורה שתנתן לאהרן כל מה שהוא יכול לאכול בכהונתו והרי התרומה היא טהורה ואע''פ שניטלה על הטמא ובהאי קרא גופיה מפורש בהדיא תרומת מעשר כן תרימו גם אתם תרומת ה' מכל מעשרותיכם אשר תקחו מאת בני ישראל ונתתם ממנו וגו':

טול מן מקודש שבו. מן כל שיהיה מקודש לתרומת מעשר ואפי' שניטלה על הטמא וריבתה התורה שתעשה כן אף לכתחילה:

מכל מעשרותיכם. ריבה אפי' היה לו אחד ביהודה ואחד בגליל תורם מזה על זה:

ואף היא ניטלת מן הגמור. בדבר זה דין תרומת מעשר נמי כן שאם הקדים הלוי להמעשר בשבלים אינו יכול להפריש תרומת מעשר מן השבלים אלא דשן ומפריש מן הדגן:

ואין סופו ליחלק. קס''ד דעיגול של דבילה דקתני דתורמין ממקצת הטהור על הטמא אפילו לאחר שחולקין אותו הואיל דמעיגול אחד הן והלכך פריך ואמאי הא כיון דנחלק הוא ונעשה לשנים הוו להו כשני עיגולין א' טהור ואחד טמא וקאמר דהא לא קשיא דתיפתר שקרא לה שם תרומה בעודו במחובר בעיגול אחד:

ועיגול של דבילה וכו'. וכי לא נטמא כולו ומאי האי מן הטהור שיש בו דקתני ומשני דבמחובר העיגול במי פירות היא מתניתא שחיברו להיות בעיגול שלא יתפזרו הדבילות ובמי פירות חיברו ואין מי פירות עושין חיבור לטומאה:

אגד שנטמא. מקצתו והתירו וחזר ואגדו מהו אי כאגודה אחת דיינינן ליה הואיל ובשעה שנטמא וכן עכשיו בשעת קריאת שם תרומה באגודה היא או דילמא מכיון שהתירו אחר שנטמא מקצתו אע''פ שחזר ואגדו הו''ל כנטמא קלחין ואגדן ולא איפשטא:

וחין סופה ליחלק וכו'. כדלעיל:

אבל נטמאת קלחין בעודן כל קלח וקלח בפ''ע נטמאו מקצתן ואח''כ אגדן לא בדא התירו לתרום ממקצת הטהור על מקצת הטמא דהו''ל כבאין בשתי אגודות:

וליתני עיגול וכו'. כדפרישית במתני':

עד כדון חטין. אם עד כאן בחטין דוקא צריך שיהו נוגעין באמצע שתהא נחשב הכל כתפוסה אחת וקאמר דלאו דוקא שיהו החטין בעצמן מצרפן אלא אפי' קש ואפי' תבן מהן ג''כ מצרפן כשהן נוגעין באמצע להצדדין של הגורן שמכאן ומכאן:

תני. בתוספתא שם וכן היה ר' יהודא אומר כל בית הבד קורה אחת כיצד קורה אחת לשתי בורות שתי קורות לבור אחת שתי קורות לשתי בורות בזמן שכולם תפיסה אחת תורמין ומעשרין מזה על זה נטמא אחד מהן תורם מן הטהור שבו על הטמא שבו אין כולם תפיסה אחת אין תורמין ומעשרין מזה על זה נטמא אחד מהן אין תורמין מן הטהור שבו על הטמא שבו. כלומר כל בית הבד נחשב כאלו הוא נעצר מקורה אחת ובין קורה אחת לבור אחד שיורד השמן לתוכו ובין לשתי בורות וכו' בזמן שכולם תפוסה אחת שאין דבר אחר מפסיק באמצע נחשב הכל כאחד בין לענין לתרום מן המוקף ובין לענין שאם נטמא א' מהן הוי כאילו נטמא המקצת מכולו ותורמין מן הטהור שבו על הטמא שבו. וקאמר הש''ס דה''ה בגורן והוא שתהא תופסת את הגורן באמצע כלומר שתהיה הכל תפוסה אחת ולא יהיה דבר מפסיק באמצע הגורן:

כל בית הגיתות אחד וכו'. ותורם מזה על זה:

הדא דתימא בשאין שם חלל. באמצע אבל יש שם חלל באותו דבר אחר שבאמצע אינו מפסיק ותורם מזה על זה:

אין תורמין מזה על זה. כצ''ל וכך הוא בתוספתא דבתרומה הוא דחששו שיתרום מן המוקף וכאן דדבר אחר באמצע מפסיק ביניהן לא יתרום מן העליון על התחתון:

הרי שהביא מינין הרבה בקופה וכו'. תוספתא היא בפ''ג ולענין מן המוקף נשנית:

ויביא כהדא. וקאמר הש''ס ואתייא בעיא זו כהדא בעיא אחריתא לענין אם חוששין שיתרום מן הפטור על החיוב ומן החיוב על הפטור כדמסיק ואזיל היו לפניו שני כריים וכו' ואחד הפריש ממנו מקצת וכו' כצ''ל וכן הוא לקמן ריש פ''ד בסוף הלכה וזהו כעין הבעיא דשני עיגולין ושאלון תלמידי וכו' ואמר להן הכתוב הזה הכסיל חובק את ידיו וגו' כלומר הרי זה שנתעצל ולהפריש מכל כרי וכרי לכל תרומות ומעשרות שלו ולא עשה כלום לפי שאסור לו להפריש מזה על זה ור''א אמר משמיה דר' חייא רבא דבהדיא השיב דאסור ומינה נפשוט ג''כ לבעיא דשני עיגולין דאסור:

היו שני עיגולין אחד מקצתו טמא ואחד מקצתו טהור. כלומר ששניהן המקצת מהן טמא והמקצת מהן טהור מהו שיתרום מזה על זה מי תלינן דתורם הוא מהמקצת הטהור מזה על מקצת הטהור של זה וכן ממקצת הטמא על מקצת טמא ומותר או דילמא תיישינן שמא יתרום מהטהור על הטמא ומהטמא על הטהור ואסור:

אמר ר' חייא בר אדא. דלא קשיא דר' יוחנן מצי לשנויי לך דלאו בערימה של חטים מיירי אלא בערימה של קשואין ודילועין היא מתניתא ובאלו שפיר משכחת לה שנטמאו מקצתן ומקצתן טהורין וכגון שמקצת מהן נתייבשו ואותן אין מקבלות טומאה והלחין שבהן נטמאו וכשעשה מהן ערימה הרי מקצתה טהורה ומקצתה טמאה ולעולם בערימה של חטים בגורן לא מצינו שתהא חציה טהורה וחציה טמאה דבמחובר אין מקבלין טומאה ולאחר שתלשן אם נטמאו מקצתן ועשאן ערימה עם שאר החטים הו''ל כשתי ערימות כדאמרן:

מכיון דתנינן היו שני עיגולין וכו' מה צורכה דההיא דאמר וכו'. מערימות הוא דפריך על הא דמסיים ר' יוחנן לעיל וקאמר מה גורן ויקב וכו' למה ליה כולי האי ולומר דאעפ''כ למידין אפשר משאי אפשר הא כיון דתנינן ערימה במתני' א''כ ש''מ דאף בערימת גורן גופה מצינו מקצתה טמאה ומקצתה טהורה והא דפריך מסיפא משתי ערימות ולא פריך להדיא מהרישא וכן ערימה אלמא דמצינו בערימה מקצתה טמאה ומקצתה טהורה היינו טעמא משום דאי מרישא לחוד הוה מצי לשנויי הכא במאי עסקינן בשנטמאו מקצת מהשבלים או החטים קודם שעשה מהן ערימה ואח''כ עשה ערימה מהן ומשאר חטים שלא נטמאו והן נשארין טהורין דהא אין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא וכי קא''ר יוחנן לעיל דאי אפשר לערימה שבגורן שתהיה חציה טמאה וחציה טהורה היינו בשנטמא לאחר שנעשה ערימה דכל הערימה כגוף אחד הוא כדפרישית לעיל אבל מכיון דתני בסיפא דבשתי ערימות אחת טהורה ואחת טמאה לא יתרום מזה על זה תו לא מצינן לאוקמי הרישא בשנטמאו מקצת מהחטים קודם שעירבן עם האחרים ועשה מהן ערימה דא''כ הו''ל כשתי ערימות כדאמרינן לעיל גבי נטמאת קלחין ואגדן דהוו כשתי אגודות ותנן דבשתים אחת טהורה ואחת טמאה לא יתרום מזה על זה והלכך הוא דנקט למיפרך על ר' יוחנן מהסיפא: