Chap. 14
1
א הַפּוֹגֵם אֶת שְׁטָרוֹ. אוֹ שֶׁעֵד אֶחָד מֵעִיד עַל שְׁטָרוֹ שֶׁהוּא פָּרוּעַ. וְהַבָּא לִפָּרַע שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַלּוֶֹה. וְהַטּוֹרֵף מִיַּד הַלּוֹקֵחַ. וְהַנִּפְרָעִים מִן הַיּוֹרֵשׁ בֵּין קָטָן בֵּין [א] גָּדוֹל. לֹא יִפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה כְּעֵין שֶׁל [ב] תּוֹרָה. (וְאוֹמֵר) לוֹ כְּשֶׁיִּתְבַּע הִשָּׁבַע וְאַחַר כָּךְ תִּטֹּל. וְאִם הָיָה [ג] הַחוֹב לִזְמַן וְתָבַע [ד] בִּזְמַנּוֹ יִפָּרַע שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה. עָבַר זְמַנּוֹ לֹא יִגְבֶּה אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה:
Maguide Michneh (non traduit)
הפוגם את שטרו או וכו'. משנה פרק כל הנשבעין (דף מ''ה) ובכתובות פרק הכותב (דף פ''ז ע''ב) ובגמרא שם ופירוש פוגם שהלה אומר התקבלת ממני מנה והוא אומר לא התקבלתי אלא חמשים, ודין היתומים בין גדולים בין קטנים מפורש בגמרא בהניזקין (דף נ') וה''ה לכל יורש וכן מוכיח פרק כל הנשבעין ולזה כתב רבינו ז''ל יורש נראה [שר''ל] אי זה יורש: ואם היה וכו'. פרק קמא דבבא בתרא (דף ה' ע''ב) נתבאר בגמרא שאם מת לוה תוך זמן גובה מן היתומים שלא בשבועה ודעת רבינו ז''ל שהוא הדין לכל השאר וראיתי מי שחולק בדין הבא ליפרע מן הלקוחות שאפילו תוך זמן אינו נפרע אלא בשבועה דהא היכא דאודי בשעת מיתה דלא פרעיה גבי מיתמי בלא שבועה וממשועבדים צריך שבועה הכא נמי לא שנא וכן מצוי בתשובה לרבינו האיי גאון ז''ל ע''כ דבריהם ואני אומר שאין הנדון דומה לראיה דהתם בדין הוא שלא תועיל הודאה אצל לקוחות משום חשש קנוניא ואין בידו להפקיע הלקוחות אבל גבי יורשים אין לחוש לקנוניא שהרי בידו להפקיע ירושתם בלאו הכי אבל בתוך זמנו משום חזקה היא שאין אדם פורע תוך זמן הילכך לקוחות ויתומים שוים ודברים נראים הן אבל אני חוכך בדין פוגם את שטרו דהא איבטילא לה חזקה דאין אדם פורע לגבי האי שהרי פרע והלה מודה לו במקצת וצ''ע:
2
ב הַתּוֹבֵעַ אֶת חֲבֵרוֹ לְפָרְעוֹ וְטָעַן הַלּוֶֹה שֶׁפָּרַע שְׁטָר זֶה אוֹ מִקְצָתוֹ וּבַעַל הַשְּׁטָר אוֹמֵר לֹא פָּרַעְתָּ כְּלוּם אוֹמְרִים לוֹ שַׁלֵּם לוֹ. טָעַן הַלּוֶֹה וְאָמַר יִשָּׁבַע לִי שֶׁלֹּא פְּרַעְתִּיו וְיִטֹּל [ה] מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ בִּנְקִיטַת [ו] חֵפֶץ שֶׁלֹּא פְּרָעוֹ כְּלוּם אוֹ שֶׁלֹּא פְּרָעוֹ אֶלָּא כָּךְ וְכָךְ וְאַחַר כָּךְ יִטֹּל. וְאִם הָיָה הַמַּלְוֶה תַּלְמִיד חָכָם אֵין [ז] נִזְקָקִין לִשְׁבוּעָתוֹ:
Maguide Michneh (non traduit)
התובע את וכו'. מימרא פ' שבועת הדיינים (דף מ''א) ומבואר שם שזה החילוק יש בין פוגם שטרו לאינו פוגם שבפוגם אפילו לא טען לוה טוענין לו ואם אין מלוה פוגם שטרו אם לא טען לוה אין טוענין לו כדברי רבינו ז''ל. ומ''ש משביעין אותו בנקיטת חפץ כך פירשה רבינו ז''ל ובהלכות דהך שבועה דומיא דפוגם את שטרו היא בנקיטת חפץ. וכן מוכרח שם, ודין התלמיד חכם מפורש שם ואי צורבא מרבנן וכו' לא מזדקקינן ליה ופירש''י ורבינו מאיר ז''ל לא מזדקקינן ליה [לא] להשביעו משום דמיחזי כמאן דחשדינן ליה ולא להגבותו אלא אם נשבע מאליו מגבינן ליה אלו דבריהם ז''ל ודין זה אינו אלא בטוען לוה טענת ברי אבל בטענת שמא אין משביעין את המלוה כלל שהרי יתבאר פ''א מהלכות טוען ונטען שאפילו במלוה על פה אם הלוה טוען שמא בפרעון נוטל מלוה בלא שבועה. וזה פשוט:
3
ג * הוֹצִיא עָלָיו שְׁטָר מְקֻיָּם וְהַלּוֶֹה טוֹעֵן וְאוֹמֵר שְׁטָר מְזֻיָּף הוּא וּמֵעוֹלָם לֹא כָּתַבְתִּי שְׁטָר זֶה. אוֹ שֶׁטָּעַן שֶׁחוֹב זֶה [ח] רִבִּית הוּא אוֹ אֲבַק רִבִּית. אוֹ שֶׁטָּעַן שֶׁהוּא שְׁטַר אֲמָנָה אוֹ שֶׁאָמַר כָּתַבְתִּי לִלְווֹת וְלֹא לָוִיתִי. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר טוֹעֵן טַעֲנָה שֶׁאִם הוֹדָה בַּעַל הַשְּׁטָר הָיָה הַשְּׁטָר בָּטֵל וְהַמַּלְוֶה עוֹמֵד בִּשְׁטָרוֹ וְאוֹמֵר שֶׁזֶּה שֶׁקֶר טוֹעֵן וְאָמַר הַלּוֶֹה יִשָּׁבַע לִי וְיִטֹּל הֲרֵי זוֹ מַחְלֹקֶת בֵּין הַגְּאוֹנִים יֵשׁ מִי שֶׁהוֹרָה שֶׁחַיָּב בַּעַל הַשְּׁטָר לְהַשְׁבִּיעַ כְּעֵין שֶׁל תּוֹרָה כְּמִי שֶׁטָּעַן עָלָיו שֶׁפְּרָעוֹ. וְרַבּוֹתַי הוֹרוּ שֶׁלֹּא יִשָּׁבַע הַמַּלְוֶה אֶלָּא אִם טָעַן עָלָיו הַלּוֶֹה שֶׁפְּרָעוֹ בִּלְבַד. שֶׁהֲרֵי הוֹדָה בַּשְּׁטָר וּלְפֵרָעוֹן הוּא עוֹמֵד. אֲבָל כָּל אֵלּוּ הַטְּעָנוֹת לֹא כָּל הֵימֶנּוּ לְבַטֵּל שְׁטָר מְקֻיָּם אֶלָּא יְשַׁלֵּם וְאַחַר כָּךְ יִטְעֹן עַל הַמַּלְוֶה בְּמַה שֶּׁיִּרְצֶה שֶׁאִם יוֹדֶה יַחְזִיר לוֹ וְאִם כָּפַר יִשָּׁבַע הֶסֵּת. וְלָזֶה דַּעְתִּי נוֹטָה:
Maguide Michneh (non traduit)
הוציא עליו וכו'. כבר ביאר רבינו ז''ל שדבר זה מחלוקת בין הגאונים ז''ל והכרעתו מכרעת וכן הסכימו האחרונים ז''ל. ובהשגות א''א הרב ז''ל כתב זה בתשובה וכו' וכן עיקר דאין נשבעין אלא על טענת פרעון דאי לא רב פפא לשמעינן רבותא דאפי' בטוען בשטר שהוא אמנה דשטרא לאו להכי עביד וכל שכן בטוען טענת פרעון:
Raavade (non traduit)
הוציא עליו שטר מקויים עד זה מחלוקת בין הגאונים יש מי שהורה וכו' ורבותי הורו וכו' עד ולזה דעתי נוטה. א''א הרב ז''ל כתב זה בתשובה והיתה השאלה שטען הלוה [שיש בשטר] העלאה לזמן ואפשר שלא אמר הרב ז''ל אלא על אותה הטענה בלבד לפי שבני אדם מתפרצין בזה וסומכים על מה שראו דמר אמר טרשא שרי ומר אמר טרשא דידי ודאי שרי אבל על שאר הטענות לא אמר הרב ויש דמות ראיה לזה כי הפוגמת כתובתה נשבעת והפוחתת נוטלת בלא שבועה לפי שהשטר מצוי יותר בפרעון עכ''ל:
4
ד [ט] הַמּוֹצִיא שְׁטַר חוֹב עַל חֲבֵרוֹ מַלְוֶה אוֹמֵר לֹא נִפְרַעְתִּי כְּלוּם וְלוֶֹה אוֹמֵר פָּרַעְתִּי [י] מֶחֱצָה וְהָעֵדִים מְעִידִים שֶׁפְּרָעוֹ כֻּלּוֹ נִשְׁבָּע הַלּוֶֹה וְנוֹתֵן מֶחֱצָה שֶׁהֲרֵי הוֹדָה בְּמִקְצָת וְאֵינוֹ כְּמֵשִׁיב אֲבֵדָה מִפְּנֵי שֶׁאֵימַת הַשְּׁטָר עָלָיו. וְאֵין הַמַּלְוֶה גּוֹבֶה הַמֶּחֱצָה אֶלָּא מִבְּנֵי חוֹרִין שֶׁהֲרֵי הַלָּקוֹחוֹת אוֹמְרִים אָנוּ עַל הָעֵדִים נִסְמֹךְ וַהֲרֵי בִּטְּלוּ שְׁטָר זֶה:
Maguide Michneh (non traduit)
המוציא שטר חוב על חבירו וכו'. מימרא פרק יש נוחלין (דף קכ''ח ע''ב) ופסק הלכה שם. וכבר האריכו המפרשים ז''ל בנתינת טעם לדין זה ופירשו הלוה נשבע כדין מודה במקצת:
5
ה הוֹצִיא עָלָיו שְׁטַר חוֹב שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְקַיְּמוֹ וְאָמַר הַלּוֶֹה אֱמֶת שֶׁאֲנִי כָּתַבְתִּי שְׁטָר זֶה אֲבָל פְּרַעְתִּיו אוֹ אֲמָנָה הוּא אוֹ כָּתַבְתִּי לִלְווֹת וַעֲדַיִן לֹא לָוִיתִי וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה הוֹאִיל וְאִם רָצָה אָמַר לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם וַהֲרֵי מִפִּיו נִתְקַיֵּם הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן וְיִשָּׁבַע [כ] הֶסֵּת וְיִפָּטֵר. וְאִם קִיְּמוֹ הַמַּלְוֶה אַחַר כָּךְ בְּבֵית דִּין הֲרֵי הוּא כִּשְׁאָר הַשְּׁטָרוֹת:
Maguide Michneh (non traduit)
הוציא עליו שטר חוב וכו'. מחלוקת תנאים ואמוראים בהרבה מקומות ומהם פרק מי שמת ושם פסקו רוב המפרשים ז''ל כמאן דאמר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו וכדברי רבינו ז''ל וכן דעת הרמב''ן ז''ל והרשב''א וכן דעת ההלכות:
6
ו הוֹצִיא עָלָיו שְׁטָר מְקֻיָּם וְאָמַר הַלּוֶֹה מְזֻיָּף הוּא וּמֵעוֹלָם לֹא כְּתַבְתִּיו אוֹ שְׁטַר אֲמָנָה הוּא [ל] וְאָמַר הַמַּלְוֶה כֵּן הַדְּבָרִים אֲבָל שְׁטָר כָּשֵׁר הָיָה לִי וְאָבַד אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּלְוֶה הוּא שֶׁשָּׁבַר אֶת שְׁטָרוֹ וְאִלּוּ רָצָה אָמַר אֵינוֹ מְזֻיָּף שֶׁהֲרֵי נִתְקַיֵּם בְּבֵית דִּין אֵינוֹ גּוֹבֶה בּוֹ כְּלוּם אֶלָּא נִשְׁבָּע הַלּוֶֹה הֶסֵּת וְנִפְטָר שֶׁהֲרֵי זֶה הַשְּׁטָר [מ] כְּחֶרֶס הוּא חָשׁוּב:
Kessef Michneh (non traduit)
הוציא עליו שטר מקויים וכו'. כתב הרב המגיד פרק חזקת מעשה וכו' אבל דעת הרמב''ן והרשב''א היא ששטר זה בשעה שהודה המלוה וכו' עד אלו דבריהם. ואני אומר שאין נראה כן מפשט דברי רבינו:
Maguide Michneh (non traduit)
הוציא עליו שטר מקויים וכו'. פרק חזקת (דף ל''ב) מעשה שם ופירשו רבינו ז''ל במקויים וכ''נ דעת הגאונים ז''ל וכן פירש הרב רבינו יונה ז''ל וטעם לדין זה מפני מה אינו נאמן במגו נחלקו בו המפרשים ז''ל אבל דעת הרמב''ן והרשב''א ז''ל הוא ששטר זה בשעה שהודה המלוה שמזוייף הוא לא היה מקויים ומתוך זה אפי' קיימו אחר מכאן אינו גובה בו שהרי בשעת הודאתו לא היה שם מגו שהרי עדיין לא היה מקויים ושוב אין נזקקין לו אבל אם קיימו ואחר מכן הודה נאמן מדין מגו ומגבין אותו אלו דבריהם ז''ל:
7
ז שְׁטָר שֶׁלָּוָה בּוֹ וּפְרָעוֹ אֵינוֹ חוֹזֵר וְלוֶֹה בּוֹ שֶׁכְּבָר נִמְחַל שִׁעְבּוּדוֹ וְנַעֲשָׂה כְּחֶרֶס:
Maguide Michneh (non traduit)
שטר שלוה בו ופרעו וכו'. מימרא בהרבה מקומות ואחד מהם פרק שנים אוחזין (דף י''ג) ושם מבואר שאפילו פרעו ביום שנעשה השטר אינו חוזר ולוה בו אפי' בו ביום:
8
ח הַמּוֹצִיא שְׁטַר חוֹב מְקֻיָּם עַל חֲבֵרוֹ וְאָמַר הַלּוֶֹה הֲלֹא פְּרָעְתִּיךָ וְאָמַר לוֹ הַמַּלְוֶה כֵּן הָיָה אֲבָל חָזַרְתִּי וְהֶחְזַרְתִּי לְךָ הַמָּעוֹת וְהִלְוֵיתִי אוֹתְךָ פַּעַם שְׁנִיָּה הֲרֵי בָּטֵל הַשְּׁטָר שֶׁנִּפְרַע וַהֲרֵי הוּא כְּחֶרֶס. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ הֶחְזַרְתִּי לְךָ הַמָּעוֹת מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיוּ טוֹבוֹת עַד שֶׁתַּחֲלִיפֵם לֹא בָּטֵל הַשְּׁטָר וַעֲדַיִן שִׁעְבּוּדוֹ קַיָּם:
Maguide Michneh (non traduit)
המוציא שטר חוב מקויים וכו'. מפורש פרק חזקת (דף ל''ב ע''ב) בעובדא דערבא וכתב הרב רבינו יונה ז''ל שאפילו היו המעות יוצאים על ידי הדחק אין שיעבוד השטר בטל כיון שאילו היה מכיר בהם לא היה מקבלם ועיקר:
9
ט הוֹצִיא עָלָיו שְׁטָר מְקֻיָּם שֶׁיֵּשׁ לוֹ עָלָיו מָנֶה וְאָמַר לוֹ הַלּוֶֹה הֲלֹא פְּרָעתִיךָ בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וּבָאוּ אֵלּוּ וְהֵעִידוּ שֶׁפְּרָעוֹ אֲבָל לֹא הִזְכִּיר לוֹ אֶת הַשְּׁטָר וְאָמַר לוֹ הַמַּלְוֶה כֵּן הוּא שֶׁפָּרַעְתָּ אֲבָל חוֹב אַחֵר [נ] פָּרַעְתָּ שֶׁהָיָה לִי אֶצְלְךָ הֲרֵי בָּטֵל [ס] הַשְּׁטָר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהֵעִידוּ שֶׁנָּתַן לוֹ בְּתוֹרַת פֵּרָעוֹן אֲבָל אִם רָאוּהוּ נוֹתֵן לוֹ מָעוֹת וְלֹא יָדְעוּ אִם הוּא בְּתוֹרַת פֵּרָעוֹן אוֹ בְּתוֹרַת פִּקָּדוֹן אוֹ בְּתוֹרַת מַתָּנָה. אִם אָמַר בַּעַל הַשְּׁטָר לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם הֲרֵי הֻחְזַק כַּפְרָן וּבָטֵל הַשְּׁטָר. וְאִם אָמַר פֵּרָעוֹן שֶׁל חוֹב אַחֵר הוּא הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן וְנִשְׁבָּע וְנוֹטֵל מַה שֶׁבַּשְּׁטָר שֶׁהֲרֵי לֹא פְּרָעוֹ בְּעֵדִים. מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר מַתָּנָה נְתָנָם לִי נֶאֱמָן לוֹמַר פֵּרָעוֹן שֶׁל חוֹב אַחֵר הֵן. אָמַר לוֹ הַלּוֶֹה וַהֲלֹא שְׁטַר חוֹב זֶה דְּמֵי שׁוֹר שֶׁלָּקַחְתִּי מִמְּךָ הוּא וְאַתָּה גָּבִיתָ דְּמֵי בְּשָׂרוֹ. וְאָמַר לוֹ בַּעַל הַשְּׁטָר כֵּן אֲנִי גָּבִיתִי אֶת דָּמָיו מֵחוֹב אַחֵר שֶׁהָיָה לִי אֶצְלְךָ. הוֹאִיל וְהוֹדָה מֵעַצְמוֹ שֶׁדְּמֵי הַשּׁוֹר הוּא הַחוֹב וּמִדָּמָיו נִפְרַע בָּטֵל הַשְּׁטָר. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין עָלָיו עֵדִים שֶׁפָּרַע מִדָּמוֹ יִשָּׁבַע הַלּוֶֹה הֶסֵּת שֶׁפְּרָעוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
Maguide Michneh (non traduit)
הוציא עליו שטר מקויים וכו'. מעשה פרק שבועת הדיינין (דף מ''ב) ולשון הגמרא איתרע שטרא ופירשו בהלכות שהכוונה איבטיל לגמרי וכן עיקר: בד''א כשהעידו שנתן לו בתורת פרעון וכו'. בגמרא וה''מ דפרעיה באפי סהדי ולא אדכר ליה שטרא אבל פרעיה בין דידיה לדידיה מגו דיכול למימר לא היו דברים מעולם כי אמר סיטראי נינהו מהימן. ופירש הרב אבן מיגש ז''ל דדוקא כשהעדים מעידים שבתורת פרעון נתנם לו ולפיכך בטל השטר אבל אם אינן מעידים אלא שבפניהם מנה לו מנה ואינם יודעים אם נתנם לו בתורת פרעון או בתורת מתנה אין השטר בטל בכך אא''כ כפר המלוה בעיקר הדבר וכמ''ש רבינו ז''ל. ונסמכו על הדין שיתבאר פ''ו מהלכות טוען ונטען התחלתו ראהו עדים שמנה וכו' והוא פרק שבועת העדות. זה דעת רבינו מאיר ז''ל. מדבריהם למדנו שאע''פ שהוא חייב לו נאמן לומר במתנה קבלתים. והרמב''ן ז''ל חלוק בזה ואומר שכל זמן שהוא מחויב לו אינו נאמן לומר במתנה קבלתים ולהוציא ממנו חובו ולא אמרו נאמן אלא כשהלה תובעו ואומר לו הלויתיך ולפיכך כל זמן שיש עדים שמנה לו מעות אעפ''י שלא הזכיר פרעון איתרע שטרא זה דעתו ז''ל ולשון הגמרא מסייע לדברי הראשונים ז''ל דאמר דפרעיה באפי סהדי דאלמא בעדי פרעון קא מיירי: אמר לו וכו'. מפורש שם איתרע שטרא ופירשו בהלכות דאיבטיל ליה לגמרי וכן עיקר:
10
י הוֹצִיא עָלָיו שְׁטַר חוֹב בְּעֵד אֶחָד וְלוֶֹה טוֹעֵן פָּרַעְתִּי הֲרֵי זֶה מְחֻיָּב שְׁבוּעָה וְאֵינִי יָכוֹל לִשָּׁבַע וּמְשַׁלֵּם. טָעַן וְאָמַר יִשָּׁבַע לִי שֶׁלֹּא פְּרַעְתִּיו הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע שֶׁאֲפִלּוּ הָיוּ בַּשְּׁטָר שְׁנֵי עֵדִים וְאָמַר יִשָּׁבַע לִי שֶׁלֹּא פְּרַעְתִּיו הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
Kessef Michneh (non traduit)
הוציא עליו שט''ח בעד אחד וכו' הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם. כתב הרשב''א בתשובה מסתברא לי שאינו נעשה כפרן ע''פ עד אחד ואם תאמר והא כללא כייל שמואל כ''מ ששנים מחייבים אותו ממון ע''א מחייבו שבועה וכיון שהוחזק כפרן לאותו ממון אם כן אף ע''א מחייבו שבועה לא היא דלא אמרו אלא כשהעדים מחייבין אותו ממון בעדותן ממש אבל כאן אין העדים מחייבין אותו שהמלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים אלא כפרנותו הוא שמחייבתו וכל שנעשה כפרן על פי שנים והיה חייב לפרוע ממון על פיהם הוחזק זה כפרן גמור משא''כ כשהוחזק בע''א שאילו רצה היה פוטר עצמו ממנו בשבועה ולפיכך אינו כפרן גמור א''נ חזקה היא שכל שהוכחש בעדים הוחזק כפרן גמור לשלם ממון חזקה לא היה פורעו אלא בעדים משא''כ בע''א שאילו רצה היה עומד בכפרנותו ונשבע ונפטר וכיון שכן בוטח בעצמו לפורעו בינו לבין עצמו ולפי שאי אפשר להתקיים בממון על פה. ומ''ש הרמב''ם בפי''ד מהלכות מלוה הכופר במלוה ע''פ בבית דין ובא ע''א ואמר פרעתיו הוי מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם ההוא בשכפר בבית דין ואמר שלא לוה ובא ע''א והכחישו וחזר וטען קודם שיצא מב''ד אין לויתי ופרעתי וכן העמידה הר''א בהשגות שם וחזר וכתב כן בפ''ד מהלכות טוען:
Maguide Michneh (non traduit)
הוציא עליו שטר חוב בעד אחד וכו'. דעת קצת המפרשים ז''ל שעד אחד בשטר אינו כלום ומה שאמר בגמרא בפרק גט פשוט דעד אחד בכתב מצטרף עם עד אחד על פה היינו דוקא בשיש שני עדים חתומים בשטר ולא מצאו לקיים אלא אחד מהם ואז העד שבעל פה שראה ההלואה מצטרף עם עד שבכתב שנמצא לקיים אבל עד אחד בכתב לבדו לא כלום הוא. אבל דעת הגאונים ז''ל הוא שעד אחד בכתב זוקק לשבועה כדרך ששנים מחייבין אותו ממון. וכן דעת בעל הלכות גדולות משם רבני קמאי דקמיה. וזה דעת הרשב''א ז''ל. ורבינו ז''ל סובר כן. ובודאי אם אמר לא היה דברים מעולם היה נשבע להכחיש העד והיה נפטר אבל עכשיו שמודה שלוה אלא שטוען שפרע דעת רבינו ז''ל שה''ז מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע דימה הרב ז''ל דין זה לדין נסכא דרבי אבא דאמר אין חטפי ודידי חטפי ונתבאר פרק רביעי מהלכות גזילה התחלתו מעשה באחד שחטף לשון כסף וכו'. ושם כתב רבינו ז''ל וכדין זה דנין בכל כיוצא בזה בכ''מ ודעתו בכאן להשוותם. ואף כן נראה מדברי קצת המפרשים ז''ל שכל מי שבא לפטור עצמו מדברי עד אחד בטענה אחרת שאינו מכחיש בה העד קרוי מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם ואצלי הוא דבר תימה בדין זה היאך יפה כח עד אחד בשטר משנים בעל פה ואם לוה בפני עדים נאמן לומר פרעתי ואיך לא יהיה נאמן בעד אחד בכתב. וא''ת שאני הכא דמצי אמר ליה שטרך בידי מאי בעי א''כ אף בהוציא עליו כתב ידו לא יהא נאמן לומר פרעתי אלא מאי אית לך למימר כיון דאי מודה אינו גובה אלא מבני חרי לא חשש להניחו בידו דהא אי בעי יהיב ומזבין להו לכולהו נכסי ולא טריף מידי הכי נמי בעד אחד ודאי ואפילו מודה אינו טורף ממשעבדי ולמה לא יהא נאמן לומר פרעתי ובהדיא מוכח פרק המגרש דלענין גט טפי עדיף כתב ידו מחתימת עד אחד בלא כתב ידו וכי אמרינן בעד אחד בפרק חזקת ובפרק כל הנשבעין הוה ליה מחוייב שבועה וכו' הני מילי במקום שאם היו שנים מעידין כן לא היה מן עכשיו נמי כיון שאינו מכחיש העד אינו נאמן אבל כאן הרי מקום שנים בעל פה נאמן לומר פרעתי ואע''פ שאם היו שנים בשטר א היה נאמן. וכבר כתבתי דהתם הוא מפני שיש עליו תורת שטר מור אבל עד אחד ודאי לא משוי שטרא. ודין זה צל''ע: טען ואמר ישבע וכו'. זה פשוט דלא עדיף ממלוה בשטר גמור וכבר כתבתי מה שנראה לי:
11
יא * וְכֵן [ע] הוֹרוּ רַבּוֹתַי שֶׁהַכּוֹפֵר בְּמִלְוֶה עַל פֶּה בְּבֵית דִּין וּבָא עֵד אֶחָד שֶׁלָּוָה הֲרֵי זֶה יִשָּׁבַע שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה. חָזַר וְאָמַר כֵּן הָיָה לָוִיתִי וּפָרַעְתִּי אוֹ מָחַל לִי אוֹ נִתְחַיֵּב לִי מִמָּקוֹם אַחֵר הֲרֵי זֶה מְחֻיָּב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לִשָּׁבַע וּמְשַׁלֵּם:
Maguide Michneh (non traduit)
וכן הורו וכו'. דין זה נראה פשוט שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי. ובהשגות א''א אני אפרש וכו' ויפה פירש:
Raavade (non traduit)
וכן הורו רבותי וכו' עד ומשלם וכו'. א''א אני אפרש מכיון שאמר בתחלה לא לויתי כאילו אמר לא פרעתי ואילו לא חזר והודה היה נשבע להכחיש את העד ועכשיו שחזר והודה לעד שלוה שוב אינו יכול לחזור ולהכחיש ולומר שפרע שהרי הודה לו בראשונה שלא פרע ואילו לא הכחישו העד בתחלה לא היינו אומרים כבר הודה שלא פרע הואיל ויכול לעמוד בטענתו בלא שבועה ועכשיו שנתחייב שבועה הוה ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע שכבר חזר והודה לעדות הראשונה שלוה ולא פרע כמו שאמר העד:
12
יב מִי שֶׁטָּעַן שֶׁפָּרַע הַשְּׁטָר וְאָמַר יִשָּׁבַע הַמַּלְוֶה וְיִטֹּל אוֹמְרִים לוֹ הָבֵא מְעוֹתָיו וְאַחַר כָּךְ יִשָּׁבַע וְיִטֹּל. אִם אֵין לוֹ כְּלוּם לְשַׁלֵּם מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ כְּתַקָּנַת [פ] הַגְּאוֹנִים שֶׁאֵין לוֹ וְלִכְשֶׁתַּשִּׂיג יָדוֹ יִתֵּן לְבַעַל חוֹבוֹ וְיַשְׁבִּיעוֹ שֶׁלֹּא פָּרַע וְאַחַר כָּךְ יִתֵּן לוֹ:
Maguide Michneh (non traduit)
מי שטען וכו'. זה נראה פשוט בטעמו דלמה נשביע המלוה על חנם. ויש קצת סעד לזה ממה שאמרו פרק הכותב כתובו לי זכותא דכי משתבענא שקילנא וכו' ויש לדחות ראיה זו:
13
יג * מִי שֶׁהָיָה לוֹ חוֹב עַל חֲבֵרוֹ בִּשְׁטָר וְאָבַד הַשְּׁטָר וַהֲרֵי הָעֵדִים קַיָּמִין אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ וְטָעַן שֶׁפָּרַע הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע הֶסֵּת. וְהוֹרוּ רַבּוֹתַי שֶׁאֲפִלּוּ [צ] הָיָה הַחוֹב לִזְמַן וַעֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ זְמַנּוֹ לְהִפָּרַע הוֹאִיל וְכָתְבוּ לוֹ הַשְּׁטָר וְאֵין בְּיָדוֹ שְׁטָר וְהַלּוֶֹה טוֹעֵן פָּרַעְתִּי נֶאֱמָן וְנִשְׁבָּע הֶסֵּת שֶׁפְּרָעוֹ שֶׁאָנוּ חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא פְּרָעוֹ וּלְפִיכָךְ קָרַע הַשְּׁטָר אוֹ שְׂרָפוֹ. * וְכֵן הוֹרוּ רַבּוֹתַי שֶׁאֲפִלּוּ הָיָה הַשְּׁטָר יוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי אַחֵר וְהַלּוֶֹה טוֹעֵן מִמֶּנִּי נָפַל אַחַר שֶׁפָּרַעְתִּי אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְּתוֹךְ זְמַנּוֹ נִשְׁבָּע הֶסֵּת וְנִפְטָר שֶׁכֵּיוָן שֶׁאֵין הַשְּׁטָר בְּיַד הַמַּלְוֶה אֵין שָׁם חֲזָקָה:
Kessef Michneh (non traduit)
וכן הורו רבותי שאפילו היה השטר יוצא מתחת ידי אחר וכו'. כתב הרב המגיד בהשגות א''א ואף זה לא נהיר וכו' והדבר אצלי בפשיטות עד שאני תמה למה תלה דין זה רבינו בהוראת רבותיו וכו'. ולי נראה שדברי רבינו ורבותיו בשאינו ידוע שנפל אלא ביוצא מתחת ידי אחר ואין אותו אחר זוכר איך בא לידו דאילו בידוע שנפל לא היה רבינו תולה הדבר בהוראת רבותיו ולא היה משיגו הראב''ד: על מה שכתב הראב''ד מי שהיה לו חוב על חבירו בשטר וכו' והורו הגאונים שאפילו היה החוב וכו' א''א אין דין זה מחוור ומלובן וכו'. כתב הרב המגיה מהרמ''פ גמגום קא חזינא הכא דהא דברי הראב''ד הם דברי רבינו עכ''ל:
Maguide Michneh (non traduit)
מי שהיה לו חוב וכו'. זה פשוט בכמה מקומות ואחד מהם בברייתא פרק גט פשוט (דף קמ''ח). וטעמא דלא מצי אמר ליה שטרך בידי מאי בעי: והורו רבותי שאפילו היה וכו'. בהשגות אמר אברהם אין דין זה מחוור ומלובן x [דבשבועה מיהא יטול עכ''ל ואני אומר מחוור ומלובן הוא] דאם איתא דאפילו באבד כל תוך זמנו לא חיישינן לפריעה מה טעם לא מהדרינן ליה כשנפל דאמרינן בהדיא פרקא קמא דמציעא דאפילו כתוב בו ביום לא מהדרינן ליה אלא ודאי כל דנפל איתרע ליה וכל שכן אבד דאיתרע ליה ורגלים לדבר. וכן פירש הרשב''א ז''ל שם פרק גט פשוט דכל שאין שטר בידו חוששין שמא פרע ואפילו תוך זמנו עכ''ל וכן עיקר: וכן הורו רבותי שאפילו היה השטר יוצא וכו'. בהשגות אמר אברהם אף זה לא נהיר ולא בהיר ולא צהיר עד כאן. ואני תמה מה ראה על ככה הר''א לדחות דברי רבינו ורבותיו החוט המשולש ולא לכתוב טענה ומי יניח דבריהם ויעשה כדבריו ולא יתן טעם ואני אומר שהדין דין אמת וכולה סוגיא דפ''ק דמציעא והמשניות מוכיחות דאפילו תוך זמן אם נפל אין מחזירין אותו לא למלוה ולא ללוה וכן כתבו המפרשים ז''ל. ואפילו היה מודה אין מחזירין כמו שנתבאר פי''ח מהלכות גזילה ואבדה כ''ש כאן שהלוה טוען פרעתי שאין מלוה נאמן. והדבר אצלי בפשיטות עד שאני תמה למה תלה דין זה רבינו בהוראת רבותיו. ואין להתעקש ולומר דדין נפילה אינו בתוך זמן שראיות מוכיחות יש בגמרא שם דאפילו בתוך זמן היא וכן כתבו שם הרמב''ן והרשב''א ז''ל:
Raavade (non traduit)
מישהיה לו וכו' עד ולפיכך וכו'. א''א אין דין זה מחוור ומלובן דאם איתא דאפילו באבד כל תוך זמנו לא חיישינן לפריעה מה טעם לא מהדרינן ליה כשנפל דאמרינן בהדיא פ''ק דמציעא דאפילו כתוב בו ביום לא מהדרינן ליה אלא ודאי כל דנפל איתרע ליה וכל שכן אבד דאיתרע ליה ורגלים לדבר דבשבועה מיהא יטול עכ''ל: וכן הורו רבותי וכו' עד אין שם חזקה. א''א ואף זה לא נהיר ולא בהיר ולא צהיר עכ''ל:
14
יד שְׁנַיִם שֶׁהֵן אוֹחֲזִין בִּשְׁטָר הַמַּלְוֶה אוֹמֵר שֶׁלִּי הוּא וְהוֹצֵאתִיו לְהִפָּרַע בּוֹ מִמְּךָ וְהַלּוֶֹה אוֹמֵר פְּרַעְתִּיו וּמִמֶּנִּי נָפַל. אִם הָיָה הַשְּׁטָר שֶׁיָּכוֹל לְקַיְּמוֹ זֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בְּדָמִים אֵלּוּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָן וְזֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בַּדָּמִים פָּחוֹת מֵחֶצְיָן וִישַׁלֵּם [ק] הַלּוֶֹה מֶחֱצָה. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְקַיְּמוֹ יִשָּׁבַע הַלּוֶֹה הֶסֵּת [ר] שֶׁפְּרָעוֹ וְיֵלֵךְ לוֹ:
Maguide Michneh (non traduit)
שנים שהיו אוחזין בשטר וכו'. ברייתא פ''ק דמציעא (דף ז'). ודברי רבינו בה כדברי ההלכות שלא חלקו בין טופס לתורף אלא כיון ששנים אדוקין בשטר יחלוקו כר' יוחנן דאמר לעולם חולקין. וכן דעת בעל העיטור ז''ל. ואולי היתה להם גירסא אחרת בסוגיית הגמרא שם. אבל מתוך דברי קצת המפרשים נראה שאם המלוה אדוק בתורף שהוא מקום שכותבין בו הלוה והמלוה והערב והעדים אלא שאין בו זמן והלוה אדוק בזמן גובה מלוה כולו חוץ מדמי הזמן כלומר ששמין שטר שיש בו זמן כמה שוה יותר משטר שאין בו זמן ומנכה ליה מאי דביני ביני. אבל אם מלוה אחוז בטופס שהוא מקום הזמן ולוה בתורף אינו גובה כלום וזה דעת הרשב''א ז''ל: ואם אינו וכו'. פסק כרבי וכן פסקו בהלכות דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו וכמו שנתבאר בפרק זה למעלה:
15
טו הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ מָנֶה יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ וְהַלָּה אוֹמֵר אֵין לְךָ בְּיָדִי כְּלוּם אוֹ שֶׁאוֹמֵר פְּרַעְתִּיךָ. אָמַר לוֹ הַתּוֹבֵעַ הִשָּׁבַע לִי הֶסֵּת. אָמַר לוֹ הַנִּתְבָּע וַהֲלֹא שְׁטָר יֵשׁ לְךָ עָלַי וְאַתָּה רוֹצֶה לְהַשְׁבִּיעַ אוֹתִי תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ תּוֹצִיא הַשְּׁטָר הַפָּרוּעַ וְתִגְבֶּה בּוֹ. אוֹמְרִים לוֹ הָבֵא הַשְּׁטָר. אָמַר הַמַּלְוֶה אֵין לִי שְׁטָר עָלָיו מֵעוֹלָם אוֹ שְׁטָר הָיָה לִי וְאָבַד הוֹרוּ רַבּוֹתַי שֶׁאוֹמְרִים לַמַּלְוֶה בַּטֵּל כָּל שְׁטָר שֶׁיֵּשׁ לְךָ קֹדֶם זְמַן זֶה וְאַחַר כָּךְ תַּשְׁבִּיעֵהוּ הֶסֵּת אוֹ הַחֲרֵם חֵרֶם סְתָם וְלֵךְ וּבַקֵּשׁ עַד שֶׁתִּמְצָא הַשְּׁטָר:
Maguide Michneh (non traduit)
האומר לחבירו מנה וכו' עד סוף הפרק. הוציאו דין זה הגאונים ז''ל ממ''ש פ' שבועת הדיינין ופ' המפקיד מלוה נשבע תחלה שמא ישבע לוה ויוציא הלה את הפקדון ופר''ת ז''ל ותהיה שבועת הלוה לבטלה ואע''פ שאין זו ראייה גמורה דמיון הוא קצת והענין נכון בעצמו:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source