שלש מדות בכלי עץ וכו'. תוספתא פי''ג דכלים. ומ''ש וכל כלי עץ העשוי לתשמיש הכלים בלבד שהרי הוא משמש משמשי אדם וכו'. במשנה פי''ו דכלים. ומ''ש כגון מנורה של עץ וכו'. בתוספתא פרק י''ג דכלים ובת''כ שם הקולב והמנורה והנחותא מפרש רבינו בפי' המשנה פרק י''ו דכלים נחותא היא חתיכת עץ תושם תחת הכלים תושבת להם וכאן פי' שהוא כלי שמניחים תחת הכלים, וקולב פי' שהיא הדפוס וכן הוא בלשון ערב. ומ''ש כגון כיסוי הקפצה וכו' עד בשעת מלאכה בלבד. משנה פי''ו דכלים: וכתב הראב''ד והקלב שבונים עליו תיק לספר א''א לא ידעתי מהו זה וכו'. ואני אומר שרבינו כתב שזהו אנגלין של ספר השנוי שם במשנה. ומ''ש אבל מנו אותן בת''כ כבר כתבתי שרבינו מפרש שקולב הוא דפוס בלשון ערב ולכן כלל כל הדפוסים בלשון קלב ובמשנה קרא לדפוס של תיק אנגלין של ספר ולדפוס של מצנפת אימום של גודלי מצנפות ולדפוס התפילין תפוס של תפלה: כתב הראב''ד מפני שהם משמשי הכלים א''א יש מאלו הרבה מפני שהכלים עצמם משמשים עם הקרקע וכו'. ורבינו סובר שאין צורך לזה מאחר שהם משמשי הכלים בשעת המלאכה בלבד:

מלבן המטה וכו'. תוספתא פרק ט''ו דכלים רבינו בפירוש המשנה פרק י''ח דכלים פירש כל חלקי המטה ודבר ידוע כי כל דבר עגול ובולט נקרא פיקא ואפשר שזה המלבן מורכב בפיקות ויש לו רגלים מתרכבים במטה ועל ידיהם מתחבר עמה והרי הוא כאבר מאיבריה אבל אם הוא מונח על אותם שנקראו לשונות אע''פ שמסורג בחבלים אין זה חיבור כי אינו נקרא חיבור רק כשיש לו רגלים ומורכב בהם עם המטה וחלוקה זו היא סיפא דמתניתין (דף כ''ט) דקתני מלבן שנתנו על לשונות רבי מאיר ורבי יהודה מטמאים ר' יוסי ור' שמעון מטהרים וסיפא דתוספתא הכי איתא במסורג בחבלים ואין לו רגלים ר' מאיר ור' יהודה מטמאים ר' יוסי ור' שמעון מטהרים שאין עושין מלאכה בגופו והאי סיפא דתוספתא היא סיפא דמתניתין ותרווייהו חדא פלוגתא היא דמלבן שנתנו על לשונות דמתניתין היינו מסורג בחבלים דתוספתא והכוונה דהיכא דלא הוי מלובש בפיקות ויש לו רגלים אפילו שמסורג בחבלים והיינו נתון שנתון על הלשונות אינו חיבור ודמי למלבני בני לוי שהם טהורים כי עתה אינם חלק מהמטה אלא בפני עצמם הם חשובים ונראה מדברי רבינו כי כשהוא על הלשונות להיותו גבוה מהמטה יש מקום וטעם יותר לטהר מברישא שאינו על הלשונות כי אם למטה בפיקות ומחובר על ידי הכלים דהוי בפני המטה וכמטה עצמו הוא: נתנו על שתי לשונות וכו'. משנה פרק י''ח דכלים כרבי יוסי ור''ש לגבי ר''מ ור''י: כתב הראב''ד מפני שהוא ממשמשי הכלים א''א לישנא דתוספתא וכו'. ולרבינו יש לומר שמאחר שמצא טעם נכון לא הוצרך לטעם התוספתא ועי''ל שרבינו מפרש התוספתא דאינו עושה מלאכה בגופו היינו שאינו עושה מלאכה תמיד אף שלא בשעת מלאכה:

מכבש של אושכף וכו'. תוספתא סוף פרק י''ט דכלים והוא פרק ראשון דבבא בתרא: כתב הראב''ד מכבש של שכף פירוש אושכף א''א זו המימרא מצאתיה בתוספתא דכלים לטהר וכו':

חפויי המטה טהורים וכן כל החיפויין וכו'. משנה בספי''ו דכלים ובת''כ פרשת שמיני מייתי לה מדכתיב אשר יעשה מלאכה בהם פרט לחיפויי הכלים: וכן כלי עץ או עצם וכו'. בסוף חגיגה (דף כ''ו ע''ב) ופרק שתי הלחם (דף צ''ו ע''ב): וכתב הראב''ד א''א לא ידעתי מהו ולא מצאתי לזה שורש ואדרבא ראוי להיות בהיפך כו' ורבינו בפי''א ממסכת כלים אהא דתנן קלוסטרא טמאה ומצופה טהורה כתב אם היה זאת הקלוסטרא מאחד מאלו המתכות הנה היא תקבל טומאה מפני שההיא יש לה שם בפ''ע ואם היתה מעץ והוא מחופה מברזל וכו' ויש לתמוה עליו דממקום שבא הוי איפכא דהא בסוף חגיגה אהא דתנן כל הכלים שהיו במקדש טעונים טבילה חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחשת מפני שהם כקרקע דברי ר''א וחכ''א מפני שהם מצופין איתא בגמרא (דף כ''ז) מזבח הנחשת דכתיב מזבח אדמה תעשה לי מזבח הזהב דכתיב המנורה והמזבחות איתקש מזבחות זה לזה מפני שהם מצופים אדרבא כיון דמצופים נינהו מטמו אימא וחכמים מטמאים מפני שהם מצופין ואבע''א רבנן לר''א קאמרי מאי דעתך משום דמצופין בטיל ציפויין גבייהו ופירש''י אדרבה משום דמצופין נינהו נטמאו וכו' עד ובלאו האי קרא נמי לא מקבלי טומאה הרי בהדיא דמשום דמצופין נינהו מטמאו אף ע''פ שלא היו ראויים ליטמאות מעצמן והיאך רבינו כותב בהיפך ולא עוד אלא שמביא ראיה מסוף חגיגה האמור שם היפך דבריו וצ''ע וההיא קלוסטרא מצופה טהורה כבר פירשה ר''ש דה''ק אם נעשה הקלוסטרא מברזל טהור וציפוייה ממתכת טמא כמו שמזהיבים כלי כסף לנוי טהורה דבתר עיקר אזלינן וכתב הר''י קורקוס ז''ל שיטת הראב''ד כשיטת רש''י ז''ל באותה סוגיא אבל רבינו מפרש אותה כי כמו שהקושיא הראשונה שהקשה ות''ל דעשוי לנחת הכוונה היא להקשות על המשנה שאמרה הזהרו שלא תגעו דאי נמי יגעו לא מטמאי להו הכי נמי הדר פריך עלה דא''נ לאו לנחת הוא כדתרצת דמגביהין אותו אכתי ת''ל דאפילו נגעו לא מטמאי ליה משום דכלי בטל אגב ציפוי כדתנן השלחן וכו' והציפוי נמי לא מטמא כדתנן וכדיליף לה בת''כ ולפי זה שחיפן בשיש דקתני לאו דוקא והשתא פריך דומה בדומה דכי היכי דהתם בטל הכלי וטהור הכא נמי הכא בטל וטהור כי כל החיפויים טהורים אפילו של מתכת דאע''ג דלא איתקש לשק היינו כי הוי כלי פשוט אבל חיפוי לאו כלי הוא וטהור דכולהו ציפויין נתמעטו דהוו עראי ומשני שאני שלחן דלא בטל דרחמנא קרייה עץ והלכך מטמא אע''פ שיש עליו חיפוי מה שאין כן בשאר כלים דודאי בטלי לגבי ציפוי וטהורים כיון שהציפוי טהור והכלי מצופה כולו בדבר הטהור זו היא שיטת רבינו באותה סוגיא וניחא שפיר מאי דפריך ותיפוק ליה משום ציפוי דהדר פריך שנית על המשנה דאילו לשיטת רש''י והראב''ד דכיון שכבר העלינו שאינו עשוי לנחת והילכך מיטמא מאי הדר פריך דאפילו עשוי לנחת טמא ומאי נ''מ בהאי קושיא כיון דבלאו הכי איתרצא שפיר וכל ההיא סוגיא ושקלא וטריא לא נ''מ מידי ולדעת רבינו תרי ותיפוק לי דפריך מתפרשי בחד גוונא אלא שקשה מה שאמרו שם בחגיגה עלה דמתניתין דקתני כל הכלים שהיו במקדש טעונים טבילה חוץ ממזבח הזהב ומזבח העולה מפני שהם כקרקע דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים מפני שהם מצופים ופריך בגמרא עלה אדרבא כיון דמצופין נינהו מטמאו ומשני אימא וחכמים מטמאים מפני שהם מצופין ואבע''א רבנן לרבי אליעזר קאמרי וכו' מוכח מהאי סוגיא שהציפוי סבה ליטמא כדברי רש''י וריב''א וצריך לדחוק לשיטת רבינו דאע''ג דלתירוצא קמא ודאי בהכי הוא וכס''ד דמקשה מכל מקום אפשר דתירוצא בתרא לא סבר הכי וכוונת אמרם מבטל בטיל ציפויין לגבייהו כלומר אתה סובר דמשום ציפוי ליטמא יותר והוא בהיפך דציפויין לא מיטמאו דבטלים אגב כלי דלא חשיבי כדי שיטמא הכלי בשבילו והכלי בשביל עצמו ודאי אינו מטמא כיון שמצופה והלכך מפני שהן מצופין לא מיטמו ואין צריך טעם אחר ולא בטיל ציפוייהו לא אהני דוקא קאמר אלא אכולהו כלים המצופין קאמר ואתא מתניתין כפשטה וחכ''א הטעם שאין מטמאים מפני שהם מצופין וקושיא אדרבא ליתא דהמקשה הוה סבר הכי ותירוצא בתרא סבר איפכא עכ''ל:

(ה־ז) העושה כלי מקצתו וכו' עד הרי אלו מקבלים טומאה. משנה בסוף פי''ג דכלים: ומה שכתב וכן המעבד והמזרה וכו'. שם וכתב רבינו דשלשה כלים אלו הם כלי הגרן והם כדמיון כף האדם יבורו בו החטים והשעורים ויתחלפו שמותם כפי התחלפות תמונתם כי מהם רוב השינים יבורו בו החטים בסוף הענין וממנו מעט השינים אין לו כי אם שלש שינים לבד יבורו בו החטים בתחלת הענין מהתבן הגס והוא המעבד ורבת שינים ממנו המזרה והיותר רב השינים מהם מגוב עכ''ל:

(ח־י) מקל שעשה בראשו מסמר וכו'. פרק י''ד דכלים מקל שעשה בראשו מסמר כמין חזיינא טמא סימרו וכו' טמא וכולן שעשאן לנוי טהורים ופירש רבינו יעשו בראש המקלות חתיכת ברזל עגולה דומה לרמון ונקראת חזיינא וכו' ויקראו אותה אלרמוס וכן ינעצו מסמרים בראשי המקלות להיות ההכאה בהם יותר חזקה וכו' ועשאן לנוי הוא שיעשו לייפות בו את המקל ורוב מה שיעשו זה במסמרים דקים מצויירים בבדיל לבן על צד היופי וזה לא יטמא לפי השורש הקדום והוא אמרו מתכת המשמש את העץ טהור אולם אם כיון באלו המסמרים שיכה בו ויגוף בו הנה יהיה אז העץ משמש את המתכת שהוא טמא ע''כ. ובתוספתא בבא מציעא פרק ד' מקל שעשה בו מסמר להיות תופס בו במקום הדייש טהור ואם בשביל שלא תהא הארץ אוכלתו טמא ותחלת דברי רבינו הם דברי התוספתא וטעמא דמילתא שכשעשאו כדי שיהא אוחז בו הוי מתכת המשמש את העץ אבל כדי שלא תהא הארץ אוכלתו אע''ג דלכאורה נראה שגם הוא מתכת המשמש את העץ שהרי לא נעשה אלא לשמור את העץ כתב הר''י קורקוס ז''ל שצ''ל שכל שהוא לקיימו שאם לא הוא היה נאכל הכל חשבינן למקיים שהוא עיקר הכלי וטמא והרי זה דומה לטבעת של מתכת וחותמה של אלמוג דטמאה דאזלינן בתר טבעת המעמדת אף על פי שעיקר התשמיש הוא בחותם ולא הוי משמש את העץ אלא היכא דהוי לנוי שאין שם שום תועלת אלא יפוי העץ בלבד. ומה שכתב רבינו וכן מקל שקבע בו מסמרים וכו' עשאן לנוי וכו'. כבר נתבאר שהם דברי המשנה וכלל רבינו עשה בראשו מסמר כמין חזיינא בכלל סימרו. ומה שכתב וכן מנקיות וכו'. שם במשנה עשה בראשו מניקת וכן בדלת טהורה ופירש רבינו מניקת איבוב והרבה יש שיעשו איבוב מברזל או מנחושת בחלונות ובשערים לנוי ויהיה מתכת המשמש את העץ ודע דמסיים מתניתין על הא דעשה בראשו מניקת היתה כלי וחיברה לו טמאה וכו' ולא כתבה רבינו פה: