שוטחן בחמה. מי שנשרו כליו בדרך במי גשמים:

אבל לא כנגד העם. שלא יאמרו כבסן בשבת האי תנא סבר דמידי דמשום מראית העין מותר בחדרים:

אוסרין. כרב:

עשתה לו בית יד. למוך שבאותו מקום מהו למיסריה דילמא שקלה וממטא לה בידים דלא מאיס לאוחזה בבית יד שלה:

עשתה לה בית יד מותר. דלא אמרינן לא מאיס אלא אפילו בבית יד מאיס:

רבי יוחנן נפיק ביה לבי מדרשא. במוך שבאזנו שהיה זקן והיתה לו צואת האוזן מרובה:

וחלוקין עליו חבריו. מפני שלא היה קשור באזנו והוא יוצא בו לרה''ר:

והא תני רמי והוא שקשור כו'. וכי קשור מיהא אפילו לרה''ר מותר ואמאי קאמר לבי מדרשו ולא קאמר לרשות הרבים ומשני דר' יוחנן קשור ולא מיהדק הקשר ולשון ראשון מיושב מזה:

הא דמיהדק. דר' יוחנן היה תוחב באזנו יפה ומהדק ולא בעי קשירה ודרמי בר יחזקאל בדלא מיהדק ל''א מתלמידי רבינו הלוי דרבי יוחנן קשור הוה ובית מדרשו סמוך לביתו הוה ולא היתה רה''ר מפסקת:

לדורשיני. לחולי השינים:

זנגבילא. גינזירו:

דרצונא. קנמון:

לא שנו. דחכמים אוסרין אלא של זהב שמשונה במראה משאר שינים ודילמא מבזו לה ושקלה לה בידה וממטיא:

אבל של כסף. שדומה לשאר השינים דברי הכל מותר לשון רבותי ולי נראה טעמא דשל זהב משום דחשיבא ואתי' לאחויי לכך אסור אבל של כסף לא חשיבא ולא אתי' לאחוויי וללשון רבותי קשיא לי הא דאמר אביי רבי ור''ש בן אלעזר כו' ואי טעמא דרבנן משום דחייכי עלה הוא מאי שנא רבי דקחשיב ליה רבנן נמי לאו לאחוויי חיישי ויש לתרץ דרבנן מיסר קאסרי מכל מקום ורבי מתיר דקסבר לא חייכו עלה ולא שלפא להו ומיהו ה''ל למיחש דלמא שלפא לה משום אחוויי אלא לא שלפא משום דאי מחוי לה גנותא היא:

רבי הא דאמרן. דלא חייש דילמא שלפא:

פוטר בכובלת. ואוקימנא דהאי פוטר מותר לכתחילה הוא ואמר טעמא מאן דרכה למיפק בכובלת אשה שריחה רע ולא שלפא ומחויא גנותה:

למטה מן הסבכה. כגון כיפה של צמר:

יוצאה בה. דלא חיישינן דילמא שלפא ומחוויא דמיגלי שערה ומגניא בה שהשבכה נוי הוא לשער:

מתני' סלע. מטבע הוא:

צינית. מפרש בגמ':

הבנות קטנות. שמנקבות אזניהם ואין עושין נזמים עד שיגדלו ונותנין חוטין או קסמים באזניהם שלא יסתמו אזניהם לוי''ה:

ואפילו. רבותא קאמר דאע''ג דלאו תכשיט נוי הוא אורחא בהכי ולא משאוי הוא ויש מפרשין חוטין שקולעת בהן שערה דאסרינן לגדולה בריש פרקין התם משום דשכיחא בהו טבילה אבל קטנות דלא שכיחא בהו טבילה שרי ולשון ראשון הגון מזה חדא דקטנות נמי צריכות טבילה לטומאת מגע משום טהרות ואף נדות נמי שכיחות בהו כדתניא (נדה דף לב.) מעשה שהיה והטבילוה קודם לאמה ועוד מדקתני אפי' בקיסמין איכא למישמע דחוטין נמי אאזנים קיימי דאי חוטי הראש לא שייך למיתני אפי' בקסמין:

ערביות. נשים ישראליות שבערב:

יוצאות רעולות. דרך ערביות להיות מעוטפות ראשן ופניהם חוץ מן העינים וקרי לה בלשון ערבי רעולות היינו הרעלות דכתיב גבי תכשיטי נשים בספר ישעיה:

מדיות. נשים ישראליות שבמדי:

פרופות. שמעטפות בטלית ותולה הרצועה בשפתה האחת כנגד צוארה ובשפתה השנית כורכת אבן או אגוז וקושרת הרצועה בכרך ואין הטלית נופל מעליה:

פורפת. כמו קרסים דמתרגמינן פורפין כל המחבר בגד לחבירו קרי פריפה:

ובלבד שלא תפרוף לכתחלה בשבת. ובגמ' פריך והאמרת רישא פורפת:

גמ' בת ארעא. מכה שהיא תחת פרסת הרגל וקושר בה סלע לרפואה:

דאקושא. שהיא קשה ומגינה על המכה מקוצים ויתדות דרכים:

שוכתא. ליחלוחית היוצא מן הכסף ובלע''ז רוי''ל ויפה למכה שוכתא כמו דשתך טפי דאלו מציאות (ב''מ דף כו.) ומשתכין כנחשת דתענית (דף ח.):

ליעבד טסא. דכספא טיבעא למה לי אלא משום צורתא דטיבעא מעליא למכה ולאו שוכתא:

ליעבד פולסא. עגול של עץ ויצור עליו:

אמר אביי ש''מ. ממתני' דנקט סלע:

כולהו בהדדי מעלו לה. ולהכי נקט סלע דאיתנהו לכולהו אקושא ושוכתא וצורתא:

לא שביק להו לבנתיה כו'. מפרש לקמן טעמא דכולהו:

גניאן גבי הדדי. לישן זו אצל זו בעודן בתולות:

מקואות ביומי ניסן. של מים מכונסין או סמוך לנהר וממשיך לתוכן מי הנהר וטובלות שם:

ומפצי ביומי תשרי. שטובלות בפרת ומפני הטיט שלא יהא חציצה נותנות המפץ תחת רגליהן:

דצבעונין. וחייש למישלף ואחוויי:

המסוללות. מתחככות משום תאות תשמיש: