אמר הרי גיטה וכתובתה תרפא עצמה רשאי. לפי שרפואה היא בכלל מזונות והרי קבלה כנגד מעשה ידיה שעד עכשיו אבל אינו רשאי לומר תקבל את גיטה ותפדה את עצמה לפי שלא קבלה תשלום מפירות שאכל עד עכשיו:

אתאן לר' יהודה דאמר אחריות טעות סופר הוא רישא ר''מ סיפא ר' יהודה. אסיפא בלא רישא ה''מ לדקדק מני אי רבי מאיר הא אמר אחריות לאו טעות סופר הוא אי רבי יהודה כתב לה שדה שוה מנה במאתים אמאי חייב והא לרבי יהודה יכולה למחול אלא דרך הש''ס דמדקדק מרישא כל כמה דמצי למידק וכענין זה יש בפרק כירה (שבת לט:) גבי מעשה שעשו אנשי טבריא ובפרק קמא דעירובין (דף טז.) גבי נמצאת שלשה מדות במחיצה. [וע''ע תוספות שבת לט:

ד''ה אלא פניו וכו' ומש''ש על הגליון]:

מני רבי מאיר היא. השתא משמע ליה מתני' דלא כתב לה היינו לפי שהתנה עמה:

מני ר' מאיר היא דאמר כל הפוחת כו'. בפרק אע''פ (לקמן כתובות דף נו:) דייק כל הפוחת אפי' בתנאי אלמא סבר דתנאו בטל ואית לה וכיון דאמר לית לה לא סמכה דעתה והוי בעילתו בעילת זנות ופריב''ן דבכל מקום דאית לה ואין האשה בטוחה בו דלא סמכה דעתה תקנו חכמים שיהא בעילתו בעילת זנות אבל אם היה תנאו קיים כיון דלית לה אין בעילתו בעילת זנות ואלמנה אע''פ דבדרבנן תנאו קיים הכא תנאו בטל דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וקשה לר''י דבפרק החובל (ב''ק דף פט. ושם) משמע דאפי' היכא דלית לה הוי לר' מאיר בעילת זנות משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה דפריך התם הש''ס גבי אשה שחבלה בבעלה לא הפסידה כתובתה ואמאי תזבין לכתובתה בטובת הנאה לבעלה כו' ומשני הא מני ר''מ היא דאמר אסור לאדם שישהא עם אשתו שעה אחת בלא כתובה מ''ט שלא תהא קלה בעיניו להוציאה על כן נראה דר''מ לא מבעיא קאמר לא מבעיא היכא דלית לה דהויא בעילתו בעילת זנות משום דקלה בעיניו להוציאה אלא אפילו אית לה כיון דלא סמכה דעתה הויא בעילתו בעילת זנות ודייק מדלא קתני כל בתולה שאין לה מאתים ואלמנה שאין לה מנה הרי היא בעילת זנות אלא נקט כל הפוחת משמע שבא לומר אע''ג דתנאו בטל ואית לה הויא בעילת זנות וקשה לר''י דמנא לן דכל הפוחת ואפי' בתנאי דלמא בתנאי מודה ר''מ דתנאו קיים דכל הפוחת דמשמע דאפילו באותו ענין שיש לה היינו בסוף ביאה דאמרינן בפ' אע''פ (לקמן כתובות דף נז.) דאינה מוחלת וי''ל דלשון כל הפוחת משמע שהוא פוחת לה ובסוף ביאה אינו יכול לפחות לה אלא היא פוחתת לעצמה ולא שייך לשון פחת אלא בתנאה א''נ מדנקט כל קא דייק וא''ת דבפרק אע''פ (שם) אמר דבסוף ביאה לדברי הכל אינה מוחלת ובהחובל (ב''ק פט. ושם) משמע שיכולה למכור ולמחול ויש לומר כדפירש הקונטרס לקמן דדוקא בעל פה אינה מוחלת דאמירתה לאו כלום היא כיון דכבר זכתה אלא אם כן כתבה שובר ואם תאמר ומאי קאמר הא מני רבי מאיר היא הא משמע בפרק אע''פ (לקמן שם) דלרבי יהודה נמי אינה יכולה למחול דתנאו בטל ודווקא בכותבת לו התקבלתי קאמר ויש לומר דהתם מיירי לפי המסקנא דשמעתין דקאמר ואי בעית אימא רבי יהודה התם בכתבה ליה התקבלתי ואם תאמר ומנא לן דלרבי מאיר אפילו בכתבה ליה התקבלתי לא מצי מחלה דקאמר מני ר' מאיר היא דלמא ר''מ לא מבעיא בהתקבלתי קאמר דמצי מחלה דהויא בעילת זנות אלא אפי' בעל פה דתנאו בטל הויא בעילת זנות וי''ל דהשתא אין נראה לו לחלק בין כתבה ללא כתבה:

ממקרקעי ולא ממטלטלי בין למזונות בין לפרנסה. וא''ת קשיא דרבא אדרבא דבפרק מציאת האשה (לקמן כתובות דף סח.) פסיק רבא הלכה כר''י דאמר ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה ואמרינן התם דשמואל כר''י ס''ל אלמא סבר רבא דשמין באב וא''כ גביא ממטלטלי כדאמרינן בשמעתין וליכא למימר דהתם רבא משמיה דרב חסדא קאמר לה וליה לא ס''ל דהא התם בההיא סוגיא פריך מינה אמילתיה דרבא גופיה ולא קא משני הכי וי''ל דהא דאמר רבא הכא ממקרקעי ולא ממטלטלי היינו בדלא אמידניה והא דסבר רבא התם כרבי יהודה ושמואל בדאמידניה שדעתו שתגבה ממטלטלי וכה''ג מפליג הש''ס התם ונראה דבזמן הזה דכולהו גבי ממטלטלי כתובה ומזונות מתקנת הגאונים ופרנסה נמי אנן סהדי שכל בני אדם רגילים להשיא בנותיהם ממטלטלי וחשיב כמו באמידניה דפסיק רבא כר''י:

סוף סוף כל העומד לגזוז כגזוז דמי. אע''ג דפלוגתא דר''מ ורבנן היא בפרק שבועת הדיינין (שבועות מג. ושם) בענבים העומדים ליבצר דר''מ סבר כבצורות דמיין ורבנן סברי לאו כבצורות דמיין מ''מ פריך הכא בפשיטות דכגזוז דמי כמו שפר''ח דמההיא דפרק הכונס (ב''ק דף נט:

ושם) קיימא לן הכי דקאמר התם רבי שמעון אומר אכלה פירות גמורין משלמת פירות גמורין אם סאה סאה אם סאתים סאתים דחשבינן להו כתלושים ופסקינן התם הלכה כר''ש אבל אין לומר דבהנהו דאי קיימי מכחשי מודו כ''ע דכבצורות דמיין דבהשולח (גיטין דף לט.) ובפרק קמא דסנהדרין (דף טו.) משמע דבהא נמי פליגי: