והתורם משלו על של חבירו טובת הנאה שלו:

המקדיש בהמה על מנת שיתכפר בו חבירו המקדיש מוסיף חומש דחומש תלאו הכתוב במקדיש דכתיב ואם המקדיש יגאל את ביתו ומתכפר עושה תמורה ובפ''ק דתמורה (דף י.) מפרש טעמא מקרא:

אמרי. לעולם מהא ליכא למשמע מיניה טובת הנאה של מי דהכא לא מיירי אלא בשל בעל הכרי ולדעתו דבעל הכרי ולהכי טובת הנאה שלו ואפילו הכי לא קא מהני ליה:
באומר כל הרוצה בו': כדאוקימנא לעיל:

אלא. מדתורם לו שמע מינה דטובת הנאה של תורם היא:

תורם את תרומותיו ומעשרותיו לדעתו. של תורם וקס''ד דמשלו על של בעל הכרי הא קא מהני ליה דשקיל טובת הנאה:

איתיביה תורם תרומותיו לדעתו. קס''ד השתא כדפירש לעיל משלו על של בעל הכרי קאמר וא''צ דעת ואי אמרת טובת הנאה של בעל הכרי מהני ליה בתרומה זו שוה דינר שיתן לו ישראל. הכא במאי עסקינן דאמר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום ומיירי דתורם משל בעל הכרי על של בעל הכרי:

או דלמא לא וכו'. ודבעל הכרי הוי טובת הנאה:

טובת הנאה של מי. שיתן לו ישראל אחר דינר כדי שיתן לבן בתו כהן:

כל הרוצה. אפילו אחר מצי תרים ליה הלכך דעת איכא שליחותא ליכא:

משל בעל הכרי. תימה דהכא משמע כיון דאמר כל הרוצה לתרום לא מהני ליה ובפרק המדיר בכתובות (דף ע:) גבי המדיר אשתו מליהנות לה עד ל' יום יעמיד פרנס ופריך ופרנס לאו שליחותיה קעביד ומשני באומר כל הזן אינו מפסיד ופריך וכי אמר הכי לאו שליחותיה קעביד והתנן מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו ומשני מי קאמר יזון כל הזן קאמר אלמא דאי אמר כ''ל השומע יזון שייך למימר שליחותיה קעביד ויש לומר כל השומע משמע לשון שליחות ציווי אבל כל הרוצה אינו לשון ציווי כ''א מי שיחפוץ יתרום ור''י אמר דודאי התם הוא דמיתסר אם אמר יזון דשליחותיה קעביד דקא מהני ליה שזן אשתו ומוותר לה פרנסה דמצוה לפרנס אשתו אבל בשמעתא דתורם משל בעל הכרי ולא משלו ובדין הוא דאיסורא ליכא דאי משום דתורם ליה מצוה קעביד כדמתני ומחזיר לו אבידתו אלא משום דכיון דבתרומה צריך דעת הוי כמו שלוחו דמצווהו לך ותרום וכיון דרבנן הפקיעו תורת השליחות מיניה שפיר עביד וראיה לדבר דאמרינן לעולם משל בעל הכרי וכדרבא ול''ק לעולם משלו וכדרבא אלא ש''מ דמשלו אפי' אומר כל הרוצה איסורא איכא כי ההיא דהמדיר שהמפרנס מפרנס אשתו משלו:

אלא לאו אין צריך דעת. והא דאמרינן (בב''מ כב -) מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם י''ל דהיינו כשתורם משל בעל הכרי אבל בתורם משלו אז אין צריך דעת וא''ת מיהו קשה לרב דההיא דשוקל שקלו אמאי צריך לאוקמא בהפריש ואבד אפי' בלא הפריש ואבד נמי דמצוה קעביד כי הכא צ''ע מיהו ק''ק מאי שנא גבי תורם דמצריך דעת לתרום אסור דשליחותיה קא עביד וגבי מחזיר אבידתו או ללמדו תורה אפילו לדעת יהא אסור כיון שאין מצוה לו ושמא יש לומר דבתורם בתרומה דהדבר תלוי בשליחות דאין יכול לתרום בלא דעתו ושייך ביה שליחותיה קעביד טפי מאבידה דמתני' וגם מצוה איכא פורתא למבין:

הא קא מהני ליה. האי שתורם עליו:

אלא לדעתו דבעל הכרי הא קא מהני ליה דעביד שליחותיה. כיון דהוא ידע הוי כמו שמצוהו ואיכא איסורא ודאי אי לאו בדעתו לא הוה איסורא דמשום המצוה שרי אבל לדעתו דבעל [הכרי] מכי ידע ביה הוי כמו שמצוהו והוי שלוחו:

מאן שוייה שליח. ואמאי תורם:

אילימא. משל בעל הכרי על בעל הכרי:

מי אמרינן כיון דזכות הוא לא צריך דעת. דזכין לאדם שלא בפניו וזכיה מטעם שליחות שפיר הוי שליחותא והא דאמרינן בכל דוכתא דזכייה מטעם שליחות מהכא תניא ליה:

ותורם תרומתו לדעתו. בגמ' מפרש לדעת מאן: