Daf 116a
תִּשָּׁפֵךְ הַכֹּל, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: תֵּעָשֶׂה זִילּוּף. אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי: אֲנִי אַכְרִיעַ; בַּבַּיִת – תֵּעָשֶׂה זִילּוּף, וּבַשָּׂדֶה – תִּשָּׁפֵךְ הַכֹּל.
Rachi (non traduit)
בשדה תשפך הכל. דאדממטי ליה לגו ביתא אתי ביה לידי תקלה:
תשפך הכל. כולה ביחד:
אֵיתִיבֵיהּ: הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל
בְּעָא מִינֵּיהּ רַב מֵרַבִּי: יָרַד לְהַצִּיל וְלֹא הִצִּיל, מַהוּ? אָמַר לוֹ: וְזוֹ שְׁאֵילָה, אֵין לוֹ אֶלָּא שְׂכָרוֹ.
אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּיפְתִּי לְרָבִינָא: לְמָה לֵיהּ לְמִיזְכֵּי בֵּיהּ? נְהִי דְּכִי אַפְקְרֵיהּ – אַדַּעְתָּא דְאַרְיָה אַפְקְרֵיהּ, אַדַּעְתָּא דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא אַפְקְרֵיהּ! אֲמַר לֵיהּ: רַב סָפְרָא לְרַוְוחָא דְמִילְּתָא הוּא דַּעֲבַד.
Rachi (non traduit)
לרווחא דמילתא. שלא יהא ערעור בדבר:
Tossefoth (non traduit)
אדעתא דאריה אפקריה כו'. לא דמי להא דאמר באלו מציאות (ב''מ ד' כד.) המציל מן הארי ומן הדוב כו' הרי הוא שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהן דהתם ודאי שהארי בא לטרוף כדמשמע המציל מן הארי מתייאש לגמרי אבל הכא הארי היה עמהם והיה מלוה אותם לשמור בהמותיהם מחיות וליסטים רק שהיו נותנים לו לאכול חמור בכל לילה ואפשר שפעמים היה שבע ולא אכיל הלכך אין מפקיר אלא אדעתא דאכיל ליה אריה והא לא אכיל ליה:
כִּי הָא דְּרַב סָפְרָא הֲוָה קָא אָזֵיל בִּשְׁיָירְתָּא, לַוִּינְהוּ הָהוּא אֲרִי. כֹּל לֵילְיָא קָא (שַׁדַּר) [שָׁדוּ] לֵיהּ חֲמָרָא דְּחַד מִינַּיְיהוּ, וְקָא אָכֵיל. כִּי מְטָא זִמְנֵיהּ דְּרַב סָפְרָא, (שַׁדַּר) [שְׁדָא] לֵיהּ חֲמָרֵאּ וְלָא אַכְלֵיהּ. קְדֵים רַב סָפְרָא וּזְכָה בֵּיהּ.
Rachi (non traduit)
קדים רב ספרא. קודם שיחזיק בהן אחר שהרי הפקר היה:
לוינהו. נתחבר עמהם ארי והיה משמר בהמותיהם מחיות וליסטים:
בְּעָא מִינֵּיהּ רַב כָּהֲנָא מֵרַב: יָרַד לְהַצִּיל, וְעָלָה שֶׁלּוֹ מֵאֵלָיו, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: מִשְּׁמַיָּא רְחִימוּ עֲלֵיהּ.
Rachi (non traduit)
מן שמיא רחימו עליה. ויהיב ליה דמי כאילו מת:
ועלה שלו מאיליו מהו. מי אמרינן מעיקרא דאפקריה כאבוד דמי ומחייב לו היאך לשלומי והדר זכה ביה מריה מהפקירא או דלמא כיון דסליק סליק:
ירד להציל. ע''מ שיתן לו דמי שלו:
וְאִי אַשְׁמְעִינַן סֵיפָא, הָכָא הוּא דְּבִסְתָמָא אֵין לוֹ אֶלָּא שְׂכָרוֹ, מִשּׁוּם דְּמִמֵּילָא; אֲבָל הָתָם, דִּבְיָדַיִם, אֵימָא אֲפִילּוּ בִּסְתָמָא יָהֵיב לֵיהּ דְּמֵי כּוּלֵּהּ; צְרִיכָא.
שָׁטַף נָהָר חֲמוֹרוֹ וַחֲמוֹר חֲבֵירוֹ, שֶׁלּוֹ יָפֶה מָנֶה וְכוּ'. וּצְרִיכָא; דְּאִי אַשְׁמְעִינַן קַמַּיְיתָא, הָתָם הוּא דְּכִי פֵּירֵשׁ יָהֵיב לֵיהּ דְּמֵי כּוּלֵּיהּ, מִשּׁוּם דִּבְיָדַיִם קָא פָסֵיד; אֲבָל הָכָא דְּמִמֵּילָא, נֵימָא: אֵין לוֹ אֶלָּא שְׂכָרוֹ.
Rachi (non traduit)
דבידים קא פסיד. שופך את יינו בידים בשבילו:
מַאי שְׁנָא רֵישָׁא וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא? אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: בְּצַיָּיד הַשּׁוֹלֶה דָּגִים מִן הַיָּם, וְאָמַר לֵיהּ: אַפְסֵדְתַּנִי כְּווֹרֵי בְּזוּזָא.
Rachi (non traduit)
דאפסדתן כוורי בזוזא. והיינו בשכרו דקתני טול דינר בשכר שאתה מפסיד כאן ותעבירני נותן לו אותו שכר משלם ומתני' נמי הרי הפסידו ניכר:
הָא לָא דָּמֵי אֶלָּא לְסֵיפָא – וְאִם אָמַר לוֹ: ''טוֹל דִּינָר זֶה בִּשְׂכָרְךָ, וְהַעֲבִירֵנִי'' – נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ מִשָּׁלֵם.
מִי לָא תַּנְיָא: הֲרֵי שֶׁהָיָה בּוֹרֵחַ מִבֵּית הָאֲסוּרִין וְהָיְתָה מַעְבּוֹרֶת לְפָנָיו, אָמַר לוֹ: ''טוֹל דִּינָר, וְהַעֲבִירֵנִי'' – אֵין לוֹ אֶלָּא שְׂכָרוֹ. אַלְמָא אָמַר לֵיהּ: ''מְשַׁטֶּה אֲנִי בָּךְ''; הָכָא נָמֵי, לֵימָא לֵיהּ: ''מְשַׁטֶּה אֲנִי בָּךְ''!
Rachi (non traduit)
מעבורת. ספינה רחבה שעוברים בה רוחב הנהר:
אִם אָמַר לוֹ: ''אַצִּיל אֶת שֶׁלְּךָ וְכוּ'''. אַמַּאי? וְנֵימָא לֵיהּ: ''מְשַׁטֶּה אֲנִי בָּךְ''!
אִיכָּא דְּאָמְרִי: בְּיָשָׁן – תֵּעָשֶׂה זִילּוּף, וּבְחָדָשׁ – תִּשָּׁפֵךְ הַכֹּל. אָמְרוּ לוֹ: אֵין הַכְרָעָה שְׁלִישִׁית מַכְרַעַת.
Rachi (non traduit)
אין הכרעה שלישית מכרעת. טעם עצמך אתה אומר ולא כדברי אחד מהן ששניהם לא הזכירו בית ושדה והיכי דמי הכרעה כגון אי הוה תני ב''ש בין נטמאת בבית בין בשדה תשפך הכל וב''ה אומרים בין בבית ובין בשדה תעשה זילוף ר''ש אומר נטמא בשדה תשפך הכל בבית תעשה זילוף דטעמא דתרוייהו קמכרע והוו להו לגבי בית תרי ולגבי שדה תרי והלכתא כתרי שאין עומדין דברי יחיד במקום שנים דאחרי רבים להטות כתיב (שמות כג) כי ההוא דקולי מטלניות דבמה מדליקין (שבת דף כט.) אבל הכא דאינהו לא גלו דעתייהו דליהוי שום מידי חילוק בין בית לשדה טעמא דנפשיה קאמר:
Tossefoth (non traduit)
הכרעה שלישית. נראה לר''י עיקר כפ''ה דדעת ג' הוא דתנאי קמאי לא גילו בדעתם שיש שום חילוק בין בית לשדה אבל ההוא דקולי מטלניות דבמה מדליקין (שבת דף כט. ושם ד''ה בין) הויא הכרעה דרבי אליעזר קאמר בין מן המוכן בין שלא מן המוכן טמא רבי יהושע אומר בין מן המוכן כו' טהור ר''ע אומר מן המוכן טמא שלא מן המוכן טהור ובכירה (שם דף לט:) בהדיא חשיב ליה הכרעה אי לאו משום דר''ע תלמיד הוה ועוד דהדר ביה ר''ע לגבי רבי יהושע וההיא דהתם לא ישתטף גופו בין בחמין בין בצונן חשיבא הכרעה דתנאי קמאי גילו בדעתם דשייך לפלוגי בין חמין לצונן אבל הך דשמעתין לא גילו בדעתם חשיב ליה הכרעה שלישית וכן בנזיר פ' כ''ג (דף נג. ושם ד''ה ב''ד) גבי ר''א אומר [זקינים] הראשונים [מקצתן היו] אומרים חצי קב עצמות כו' התם נמי קרי ליה הכרעה שלישית דתנאי קמאי לא גילו בדעתם דשייך לפלוגי בין תרומה לקדשים לנזיר ועושה פסח ובראשית הגז (חולין דף קלה.) גבי ראשית הגז אין נוהג אלא במרובה וכמה מרובה ב''ש אומרים שתים ב''ה אומרים חמש ורבי ישמעאל אומר ארבעה וקרי נמי התם (דף קלז.) לרבי ישמעאל הכרעה שלישית ואותה הכרעה אין חשובה אפילו כדהכא ודנזיר דבהני סבירא ליה למכריע פלגא כמר ופלגא כמר אבל התם לא ס''ל לא כמר ולא כמר והא דפריך בכל הני והא הכרעה שלישית אין הכרעה ה''מ למיפרך תלמיד הוא ואין הלכה כהכרעת תלמיד אבל עדיפא קפריך דלאו הכרעה היא כלל ואור''י הא דתניא בכיצד מברכין (ברכות דף מג:) בש''א מברך על השמן ואח''כ על ההדס וב''ה אומרים מברך על ההדס תחילה וקאמר רשב''ג אני אכריע שמן זכינו לריחו ולסיכתו הדס לא זכינו אלא לריחו הלכך שמן עדיף וקאמר רבי יוחנן בגמרא הלכה כדברי המכריע לא שייכא ההיא הכרעה לשאר הכרעות שהבאתי דלא סבירא ליה פלגא כמר ופלגא כמר אלא דמפרש טעמא דחד מינייהו וס''ל כוותיה לגמרי וכן בכל מקום שאם תנא אחד יסבור כתנא אחר לא יקרא בכך מכריע תדע מדאיצטריך ר' יוחנן עלה למימר הלכה כדברי המכריע אע''ג דאיהו גופיה כבר אמר בכירה (שבת דף לט:) כל מקום שאתה מוצא שנים חלוקים ואחד מכריע הלכה כדברי המכריע ש''מ דודאי לא שייכא לההיא הכרעה דשבת ודהכא ולא קרי ליה הכרעה אלא מפני שהכריע דברי ב''ש על דברי ב''ה. ור''ת פי' הכרעה שלישית דור שלישית כלומר תלמיד אתה ואין זו הכרעה כדאמר ר''ע תלמיד הוה וה''נ הוה מ''ל דור שני דהיינו נמי תלמיד אלא כך היה המעשה ובנזיר (דף נג.) דקרי ליה הגמרא לב''ד של אחרים הכרעה שלישית לישנא דהך ברייתא דהכא נקט וא''ת בפ''ק דפסחים (דף יג.) גבי ר' מאיר אומר אוכלין כל חמש רבי יהודה אומר אוכלים כל כו' ר''ג אומר חולין אוכלין כל ארבע ותרומה כל חמש וקאמר בגמרא ר''ג לאו מכריע הוא דטעמא דנפשיה קאמר ולפי' הקו' ניחא אלא לפי' ר''ת אמאי לא מכריע הוא והא לאו תלמיד הוה וי''ל דלאו מכריע הוא דלא עלייהו קאי שלפניהם היה ופ''ה נראה לר''י עיקר וי''מ הכא טעמא דתשפך משום דריחא מילתא היא ואסור לזלף משום דהוי כשתיה ולא משום חשש תקלה ואין נראה דא''כ לא הוי רבי ישמעאל מכריע אלא טעמא דנפשיה קאמר דקמאי לא איפליגי במיחש לתקלה ואין להקשות לפי' זה לאביי דאית ליה (ע''ז דף סו:) גבי בת תיהא ריחא מילתא היא לימא דאמר כר''מ אמאי לא מייתי נמי התם אפלוגתא דאביי ורבא פלוגתא דב''ש וב''ה דהכא איכא למימר דאביי א''ש כב''ה ומודו בה דריחא מילתא היא ליחשב הנאה והתם לענין איסור הנאת יין נסך איירי ודוקא לענין תרומה טמאה הכא המותרת בהנאה ריחא לאו מילתא ליחשב כשתיה ואע''ג דמייתי התם ההיא דתנור שהסיקו בכמון של תרומה וההיא דהרודה פת חמה והניחה ע''פ חבית של יין של תרומה התם ודאי אי ריחא מילתא ואסור בהנאה יש לנו כמו כן לאסור הפת לאכול לזרים שנקלט מן הכמון או היין של תרומה אבל ריחא לחודיה כגון בת תיהא וזילוף לא הוי כשתיה ומותר בתרומה [וע' תוס' ע''ז סו:

ד''ה אמר רבא]:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source