ונתתיך לקהל עמים ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחוזת עולם כל שיש לו אחוזה איקרי קהל. וכהנים ולוים אין להם אחוזה:

אלא אמר רב אחא בר יעקב שבטו של לוי לא איקרי קהל. והוא הדין לכהנים דלא איקרו קהל דכהנים הויין בכלל שבט לוי (ואכתי נוקמה) כר' שמעון:

מהו דתימא כיון דאי מתידע ליה. מאיזה טעם הורה שמא היה חוזר בו מאותו טעם וכי שכח ההוא טעמא ואף על פי כן הוא עושה ותולה בהוראתו ראשונה אימא כמזיד דמי ולא מחייב קרבן קא משמע לן:

גמ' שוגג ועשה שוגג מביא פר פשיטא. דכי הורה בשוגג ועשה שוגג דהוי שוגג מעליא ומביא פר קרבן:

מתני' הורה כהן משיח. הורה שוגג ועשה מזיד או שהורה מזיד ועשה שוגג פטור מקרבן שהוראת כהן משיח לעצמו כהוראת ב''ד לצבור מה הוראת ב''ד לצבור אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה אף הוראת כהן משיח לעצמו אינו חייב אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה כדמפרש בגמרא לאשמת העם הרי משיח כצבור וכי הורו בית דין מזידין ועשו קהל שוגגין לא הוי הוראה והוי שגגת מעשה לחודיה והוו יחידין ומייתו כל חד וחד כשבה או שעירה אבל כהן משיח כי הורה מזיד ועשה שוגג לא דיניה כיחיד ופטור לגמרי דהכי אמרינן בפרק בתרא (דף יא.) מעם הארץ פרט למשיח דאינו מביא קרבן בשגגת מעשה:

פרק שני - הורה כהן משיח

הא לא קשיא דלא הוי דנין אפשר משאי אפשר משום דר''ש בחד מקום גמיר להו דכי נצטוו ישראל על ד' חטאות בחד מקום גמיר להו הלכה למשה מסיני שיהיו נהוגות יחד במקום אחד או ביחיד או בצבור וקא דייק ר''ש אי ס''ד בצבור הנך כולהו מי איתנהו יחד בצבור אלא ש''מ דביחיד אמורה ולא בצבור דכי היכי שמתו בעליה ולד חטאת ותמורת חטאת ליתנהו בצבור ה''נ שכיפרו בעליה ושעברה שנתה ליתנהו בצבור דעל כרחין ילמוד סתום מן המפורש והכי אמרינן במס' תמורה בפ' יש בקרבנות יחיד (ד' טז:) אמר ר''ש בן לקיש ארבע נתנו להם דמתות והחמישי' ירעה ויחד ניתנו שיהיו נוהגות במקו' א' ומספק העמידום על חמש שיהיו חמשתן מתות ואי ס''ד דארבע ניתנו להם בצבור הנך כולהו ד' מתות מי איתנהו בצבור הא לא משכחת לה דאפשר בצבור אלא שנים ותו לא אלא על כרחך ילמוד סתום מן המפורש וקא דייקא מהא מתניתא דכי היכי דאמר ר''ש ה' חטאות מתות ביחיד ולא בצבור דמההיא דוקיא דייק ר''ש דיחיד ולא בשותפין דהיינו ב''ד משום דאי אתה יכול לומר ולד חטאת בשותפין שאין השותפין מביאין נקבה דפר ושעיר הוא דמביאין ואי אתה יכול לומר תמורת חטאת בשותפות שאין תמורה בשותפין דעלמא וכ''ש בב''ד דה''נ תנן במס' תמורה (דף יג.) אין השותפין עושין תמורה וילמוד סתום מן המפורש מה מצינו בולד חטאת ותמורת חטאת ביחיד דברים אמורים ולא בשותפין אף חטאת שמתו בעליה ושכפרו (על) בעליה ושעברה שנתה ביחיד ולא בשותפין דחטאת שמת אחד מן השותפין קרבה הלכך הא דקתני מת אחד מב''ד פטור לא מתקומא אליבא דר''ש:

וכי דנין אפשר משאי אפשר. הא ולד חטאת ותמורת חטאת ושמתו בעליה אי אפשר בצבור וקא אמר מה מצינו:

שנתכפרו בעליה ושעברה שנתה לא שמענו. אם מתים בצבור אי לא:

שאין תמורה בצבור. דכתיב לא יחליפנו ולא ימיר דלשון יחיד הוא ולא צבור ושותפין והכי מפרש בפ''ק דמס' תמורה (דף יג.):

ת''ש דתניא ר''ש אומר וכו' שאין צבור מפרישין נקבה. שאין אתה מוצא קרבן צבור שהיתה באה נקבה:

מאי הוי עלה. אי הוה דוקא הא דאביי דאמר דשמעינן ליה לר''ש דאמר דחטאת השותפין אינה מתה או לאו דוקא:

כנחלתם כך חנייתם. שיעקב אבינו חלק להם את הארץ וציום היאך יחנו לדגליהם וכן מצינו במדרש תנחומא דיעקב אבינו תקן להם דגלים וחלק להם הארץ וכן מצינו איש על דגלו באותות באות אשר צוה להם אביהם שלאותן רוחות שנחלקו לשאת מטתו לאותן רוחות חנו לדגליהם והיינו דאמרי' כנחלתן כך חנייתן:

והא כתיב על שם אחיהם יקראו בנחלתם. דלנחלה הוקשו אפרים ומנשה לשאר שבטים שיהיו נוטלים בנחלה כשאר שני שבטים ולא לדברים אחרים הוקשו אבל אין מביאין ב' פרים ואכתי חסרי להו מי''ב שבטים אלא שמעינן מינה דלוי איקרי קהל וכהנים לא איקרי קהל ושותפין נינהו ולא מתוקמא כר''ש דקרא הכי משמע ומולדתך:

כראובן ושמעון יהיו לי. דבתרי שבטים חשיב להו כראובן ושמעון:

(שיכול. לגמור מדין קל וחומר שמשיח כצבור ולא צריך למכתב לאשמת העם אע''ג דאילו לא נאמר לאשמת העם הייתי למד מן הדין):

וכ''ת הכי נמי טפי להו שבטים. לר''ש הויין י''ג שבטים ותנן רבי שמעון אומר י''ג פרים פר לכל שבט ושבט ופר לב''ד דלא הוו אלא י''ב שבטים:

אלא מעתה. דכהנים איקרו קהל לייתו פר בהוראה: