אלו ישראל ובהמה שהיו דרין בחצר מה הבהמה אוסרת. בתמיה מה את אומר וכי הבהמה עצמה גורמת האיסור הלא אפי' לדבריך אין האיסור אלא בשביל הישראל בעל הבהמה שיש לו רשות להעמיד בהמתו שם והשתא כשם שהבהמה עצמה אינה אוסרת כך העכו''ם אינו אוסר:

מתיב. והשיב להן ר' אליעזר בן יעקב מה זו ראייה ודמיון:

גמ' חצר של עכו''ם הרי הוא כדיר של בהמה. תוספתא היא בפרק חמישי ומסיים התם ומותר להכניס ולהוציא מחצר לבתים ומבתים לחצר וכלים ששבתו בחצר מותר לטלטלן בחצר היה ישראל אחד שרוי בתוכה ה''ז אוסר מפני שהוא כחצירו ר''א בן יעקב אומר לעולם אינו אוסר עד שיהו ב' ישראלים אוסרים זה על זה והלכה כדבריו. ומשום דקשיא רישא לסיפא בדברי הת''ק דאם הוא כבהמה מפני מה אוסר כשהישראל שרוי בתוכה הלכך מפרש הש''ס דבהא פליגי וכך השיבו זה לזה דמתיבין רבנן לרבי אליעזר בן יעקב אלו ישראל ובהמה שהיו דרים בחצר וכלומר שהבהמה היא של ישראל אחר שיש לו רשות בחצר להעמיד בהמתו שם. שמא אין בבהמה אוסרת הא ודאי אוסרת היא וכלומר דמכח שזה העמיד בהמתו בחצר ויש לו רשות לכך גורם האיסור להישראל שבחצר ואם כן מיהת מצינו שלפעמים הבהמה אוסרת היא וכשם שהבהמה אוסרת כך הוא אוסר:

ר' יהודה אומר בלשון אחרת. אמר להן וכלומר דר' יהודה קאמר דלעולם ר''ג ס''ל צדוקי הרי הוא כעכו''ם ומהך מעשה לאו ראייה היא דלא כך אמר להן אלא בלשון אחרת מהרו ועשו צרכיכם מבע''י ולא עד שלא יוציא כליו אלא עד שלא יצא היום ויאסר עליכם שהרי יכול הוא לחזור בו מביטול רשותו ושמא יחזור בו. ומסקנא דצדוקים בזמן הזה שהן משמרין שבת בפרהסיא ואין מחללין אלא בצנעא ואינם מודים בתורת עירוב אינם כעכו''ם ויכול הוא לבטל רשותו שדוקא המחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעכו''ם ואין לו ביטול רשות אלא שוכרין ממנו כדרך ששוכרין מן הנכרי:

אמר ר''ג מעשה בצדוקי אחד. התם בגמרא פריך צדוקי מאן דכר שמיה וקאמר חסורי מיחסרא והכי קתני וצדוקי הרי הוא כנכרי ועד שישכיר רשותו ור''ג אומר אינו כעכו''ם ומעשה בצדוקי אחד שהיה דר עמנו בירושלים בחצר שבמבוי ובטל רשותו ואמר לנו אבא מהרו והוציאו את כל הכלים למבוי והחזיקו בו עד שלא יוציא הצדוקי כליו תחילה ויחזיר ויחזיק ברשותו מפני שהמבטל רשותו וחזר בו והוציא הרי זה אוסר וש''מ דאינו כעכו''ם דאי כעכו''ם ואגירו מיניה רשותו היכי מצי למיהדר ביה ואע''ג דמפיק לא אסר דהא נקט דמי:

ר''א בן יעקב אומר לעולם אינו אוסר עד שיהיו שם שני ישראלים אוסרים זה על זה. ודכ''ע ס''ל דדירת עכו''ם לאו שמה דירה אלא הרי הוא כבהמה ומן הדין אינו אוסר אלא דרבנן גזרו שלא ידור עם העכו''ם שמא ילמד ממעשיו ובהא פליגי דת''ק סבר אע''ג דעכו''ם חשיד אשפיכות דמים ומהאי טעמא אמרינן בפ''ב דע''ז שאסור להתיחד עמו אפ''ה כיון דזימנין דמיקרי ודייר ישראל עם העכו''ם אמור רבנן אין עירוב מועיל במקום העכו''ם וכן אין ביטול רשות מועיל עד שישכיר העכו''ם את רשותו ועכו''ם חייש לכשפים ולא ישכיר ומתוך כך לא יבא ישראל לדור עם העכו''ם ולא ילמד ממעשיו ור''א בן יעקב ס''ל חד דבלאו הכי לא שכיח דדייר עם הנכרי דחשיד אשפיכות דמים לא גזרו ביה רבנן תרי דשכיחי דדיירו גזרו בהו רבנן והלכה כר' אליעזר בן יעקב ואם שני ישראלים ועכו''ם דרים בחצר אחת ועירבו הישראלים לעצמן לא הועילו כלום וכן אם בטלו רשותו להנכרי או הוא ביטל להן או שביטלו הישראלים זה לזה ונעשו כיחיד עם העכו''ם לא הועילו כלום ואין להן תקנה אלא שישכרו מן העכו''ם רשותו וישראל אחר ששכר מן הנכרי מערב הוא עם חבירו או עם ישראלים רבים השוכנים שם והותרו כולם ואין כל אחד צריך לשכור רשות מן הנכרי ושוכרין מן העכו''ם אפי' בפחות משוה פרוטה ואפי' בשבת שהשכירות רשות אינו כשאר שכירות ודאית אלא היכר בלבד והרי היא כביטול רשות וכשם שהישראל מבטל רשותו בשבת כך שוכרין מן העכו''ם בשבת:

ה''ז אוסר עליו. לטלטל בחצר עד שישכור ממנו הרשית שיש לו בחצר:

מתני' הדר עם העכו''ם בחצר או עם מי שאינו מודה בעירוב. כגון כותי:

ר' יהודה אומר בלשון אחרת. אמר להן וכלומר דר' יהודה קאמר דלעולם ר''ג ס''ל צדוקי הרי הוא כעכו''ם ומהך מעשה לאו ראייה היא דלא כך אמר להן אלא בלשון אחרת מהרו ועשו צרכיכם מבע''י ולא עד שלא יוציא כליו אלא עד שלא יצא היום ויאסר עליכם שהרי יכול הוא לחזור בו מביטול רשותו ושמא יחזור בו. ומסקנא דצדוקים בזמן הזה שהן משמרין שבת בפרהסיא ואין מחללין אלא בצנעא ואינם מודים בתורת עירוב אינם כעכו''ם ויכול הוא לבטל רשותו שדוקא המחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעכו''ם ואין לו ביטול רשות אלא שוכרין ממנו כדרך ששוכרין מן הנכרי:

אמר ר''ג מעשה בצדוקי אחד. התם בגמרא פריך צדוקי מאן דכר שמיה וקאמר חסורי מיחסרא והכי קתני וצדוקי הרי הוא כנכרי ועד שישכיר רשותו ור''ג אומר אינו כעכו''ם ומעשה בצדוקי אחד שהיה דר עמנו בירושלים בחצר שבמבוי ובטל רשותו ואמר לנו אבא מהרו והוציאו את כל הכלים למבוי והחזיקו בו עד שלא יוציא הצדוקי כליו תחילה ויחזיר ויחזיק ברשותו מפני שהמבטל רשותו וחזר בו והוציא הרי זה אוסר וש''מ דאינו כעכו''ם דאי כעכו''ם ואגירו מיניה רשותו היכי מצי למיהדר ביה ואע''ג דמפיק לא אסר דהא נקט דמי:

ר''א בן יעקב אומר לעולם אינו אוסר עד שיהיו שם שני ישראלים אוסרים זה על זה. ודכ''ע ס''ל דדירת עכו''ם לאו שמה דירה אלא הרי הוא כבהמה ומן הדין אינו אוסר אלא דרבנן גזרו שלא ידור עם העכו''ם שמא ילמד ממעשיו ובהא פליגי דת''ק סבר אע''ג דעכו''ם חשיד אשפיכות דמים ומהאי טעמא אמרינן בפ''ב דע''ז שאסור להתיחד עמו אפ''ה כיון דזימנין דמיקרי ודייר ישראל עם העכו''ם אמור רבנן אין עירוב מועיל במקום העכו''ם וכן אין ביטול רשות מועיל עד שישכיר העכו''ם את רשותו ועכו''ם חייש לכשפים ולא ישכיר ומתוך כך לא יבא ישראל לדור עם העכו''ם ולא ילמד ממעשיו ור''א בן יעקב ס''ל חד דבלאו הכי לא שכיח דדייר עם הנכרי דחשיד אשפיכות דמים לא גזרו ביה רבנן תרי דשכיחי דדיירו גזרו בהו רבנן והלכה כר' אליעזר בן יעקב ואם שני ישראלים ועכו''ם דרים בחצר אחת ועירבו הישראלים לעצמן לא הועילו כלום וכן אם בטלו רשותו להנכרי או הוא ביטל להן או שביטלו הישראלים זה לזה ונעשו כיחיד עם העכו''ם לא הועילו כלום ואין להן תקנה אלא שישכרו מן העכו''ם רשותו וישראל אחר ששכר מן הנכרי מערב הוא עם חבירו או עם ישראלים רבים השוכנים שם והותרו כולם ואין כל אחד צריך לשכור רשות מן הנכרי ושוכרין מן העכו''ם אפי' בפחות משוה פרוטה ואפי' בשבת שהשכירות רשות אינו כשאר שכירות ודאית אלא היכר בלבד והרי היא כביטול רשות וכשם שהישראל מבטל רשותו בשבת כך שוכרין מן העכו''ם בשבת:

ה''ז אוסר עליו. לטלטל בחצר עד שישכור ממנו הרשית שיש לו בחצר:

מתני' הדר עם העכו''ם בחצר או עם מי שאינו מודה בעירוב. כגון כותי:

ברם כרבנן חלוקין על ר''י בן נורי. כלומר אבל בההיא דר''י בן נורי הא רבנן פליגי עליה וס''ל לר' הושעיה דאע''ג דהלכה כדברי המיקל בעירובין היינו ביחיד אצל יחיד אבל ביחיד אצל רבים לא והיינו דקאמר בהאי דתני גבי ר' אליעזר בן יעקב והלכה כדבריו אפ''ה מספקא לן ואגב הא מייתי לה לכולה סוגיא דאיתמר לעיל בפ''ק על האי דר' יהודה דמבוי בריש מכילתין וכדגרסינן רבי אחא רבי חיננא בשם כהנא אין הלכה כר' יהודה וכדפרישית שם:

מה צריכה כהדא דתני ר' אליעזר בן יעקב אומר. כמו וכו' היא לציין על התוספתא שהבאתי לעיל דסיים שם והלכה כדבריו וכלומר דאפי' בהך דר''א בן יעקב דאיפסיקא הלכתא כוותיה אכתי מספקא לן בהאי הלכתא לפי שאין למדין הלכה מפי התלמוד וזהו התוספתא:

ר' יעקב וכו' הלכה כר' יוחנן בן נורי. מילתא דר''י בן נורי חנינא לה לעיל בפ''ד בהלכה ה' מי שישן בדרך וכו' ואיפסיקא התם הלכתא כוותיה דהלכה כדברי המיקל בעירובין וכדקאמר לקמן ומייתי לה הכא אמתני' משום הך דר' הושעיה בעי על זה דקאמר ר' יעקב בשם ר' יוחנן הלכה פסוקה כר''י בן נורי אע''ג דרבים חלוקים עליו ומנא ליה הא:

ומ''ד הקוסטיר אוסר לאחר ל' באילין דעיילין ברשות. אבל אינו רגיל כל כך לבא ואכסנאי אינו אוסר לעולם באילין דעיילין שלא ברשות כלל:

מ''ד הקוסטור אוסר מיד מיירי ברגיל לבא לשם והוה כדר שם ואכסנאי לאחר ל' הוא אוסר בשאינו רגיל לבא ומ''מ כשבא בא ברשות:

אית תניי הקוסטור אוסר וכו'. והכי תני בתוספתא פ''ה קסדור הבא לעיר עד ל' יום הרי זה אוסר מיד אימתי בזמן שיחדו לו בית דירה לא יחדו לו בית דירה או שאין עמהן דיורין בחצר אינו אוסר אכסנאי לעולם אינו אוסר:

אוסר מיד. כשבא לחצר ישראל. ועכו''ם אכסניא לאחר ל' יום:

הקוסטר. הקסדור והוא אחד מפקידי המלך:

גר תושב ועבד תושב. שקבלו עליהם שלא לעבוד ע''ז אבל מחללין הן השבת בפרהסיא וכן ישראל מומר לחלל שבת בגילוי פנים הרי הן כעכו''ם לכל דבר שאינו מועיל ביטול רשותן ועד שישכירו רשותן:

עירב שאינו רגיל. וכן אם עירב בן החיצונה עם בן הפנימית לא הותר הרגיל והוא בן הפנימית בהחיצונה לפי שאין עירוב מועיל במקו' העכו''ם וקמ''ל דלעולם אין תקנה אחרת להתיר בהחיצונה לא לבן הפנימי' ולא לבן החיצונ' עד שישכיר העכו''ם רשותו לבן החיצונה ואז אם עירבו בן החיצונה עם בן הפנימית מותרין הן וכן הפנימית בפנימית לעולם מותר היא וה''ה דהוה מצי לאשמועינן להא אף ברישא היכא שהישראל והעכו''ם דרים בפנימית שאין כאן תקנה אחרת להתיר לבן החיצונה עד שישכור הוא מהעכו''ם רשותו אלא רבותא קמ''ל בסיפא שאפי' העכו''ם דר באמצע וה''א הואיל ואין העכו''ם דר עם הפנימית בחצר אחד מהני במה שמשכיר רשותו לבן הפנימית שנמצא אין כאן אלא ב' ישראלים זה בפנימית וזה בחיצונה וכשעירבו מותרין זע''ז הלכך קמ''ל דלעולם לא מהני עד שישכיר העכו''ם רשותו לבן החיצונה וכדאמרן:

נעשה שאינו רגיל רגיל. כלומר הרי זה לא יותר אלא שעכשיו העכו''ם שנקרא אינו רגיל לגבי הפנימית נעשה רגיל שהשכיר רשותו לבן הפנימית ומה מהני ליה לבן החיצונה לעולם הפנימי מותר הוא בפנימית ובן החיצונה אסור הוא בחיצונה שרגלי ב' ישראלים ועכו''ם מצויים בחיצונה ואין כאן תקנה עד שישכיר העכו''ם רשותו לבן החיצונה:

השכיר רשותו הרגיל. וכן אם השכיר העכו''ם רשותו לבן הפנימית והעכו''ם שהוא באמצע נקרא רגיל שיש לו דריסת הרגל על החיצונה נמי לא הועיל כלום להתיר לבן החיצונה:

אחד ישראל וא' עכו''ם הולכין אחר הרגיל. לא שיהא העכו''ם אוסר על בן הפנימית קאמר שהרי אפילו אם העכו''ם דר בפנימית עם הישראל אינו אוסר עליו ומכ''ש כשאינו דר אלא באמצע וכן לא לענין איסור על בן החיצונה קאמר דודאי הוא אוסר דמאי שנא אם העכו''ם דר בפנימית או דר באמצע הרי יש להישראל בן הפנימית והעכו''ם לעולם דריסת הרגל על החיצונ' ונמצא ב' ישראלים ועכו''ם שרוים בחיצונה ואוסר אלא לענין הא דמסיק קאמר שאם ביטל רשותו הרגיל כלומר שישראל בן הפנימית ביטל רשותו לישראל בן החיצונה לא הועיל כלום לפי שעכשיו נעשה שאינו רגיל רגיל וכלומר שבאותו ביטול הרשות שביטל בן הפנימית לבן החיצונה הוי כאלו בן החיצונה שנקרא אינו רגיל כאלו הוא ג''כ רגיל ויש לו רשות בפנימית ומה מהני ליה זה להתירו בחיצונה הרי מכל מקום הוי כב' ישראלים ועכו''ם דרים בחיצונה שאין ביטול רשות מועיל במקום העכו''ם:

היה ישראל מכאן וישראל מכאן ועכו''ם באמצע. שהיו ג' חצרות פתוחות זו לזו וישראל בפנימי' וישראל בחיצונה והעכו''ם באמצעים:

בעכו''ם את מהלך אחר שאינו רגיל. וזהו החיצונה וכלומר שאם יש ישראל אחד בחיצונה אתה הולך אחריה לפי שיש להעכו''ם דריסת הרגל על החיצונה וכאילו העכו''ם דר בחיצונה והרי לישראל בן הפנימית יש לו ג''כ דריסת הרגל על החיצונה ונמצא שני ישראלים ועכו''ם שרויים בחיצונה ואוסר על בן החיצונה עד שישכיר העכו''ם רשותו:

בישראל את מהלך אחר הרגיל. וזהו הפנימית שהוא קרויה רגיל לפי שיש לה דריסת הרגל על החיצונה ורגילין לצאת ממנה דרך החיצונה ושאינו רגיל קורא להחיצונה שאין לה דריסת הרגל על הפנימית וא''כ זה הישראל הדר בפנימי' מותר הוא להוציא מביתו לחצר דאצלו הולכין אחר הרגיל והיא הפנימית ואין העכו''ם אוסר עליו לפי שאין כאן אלא ישראל אחד עם העכו''ם וכר''א בן יעקב שבישראל אחד אינו אוסר:

רבי ירמיה בשם רב חצר שיש לה שני פתחים. כלומר שהיא פנימית ויש עוד חצר החיצונה שלפניה והיינו שיש לה שני פתחים אחד שלה שהיא פתוחה להמבוי ופתח השני שהיא פתוחה להחיצונה וישראל ועכו''ם דרין בתוכה בהפנימית: