הלכה: כֵּינִי מַתְנִיתָה מְעַבִּין. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר. יְאַבֵּד דָּבָר מְמוּעָט וְאַל יְאַבֵּד דָּבָר מְרובֶּה. רִבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר. אַל יְאַבֵּד דָּבָר כָּל עִיקָּר. כַּהֲנָא אָמַר. אִית מִּילִּין בְּמוֹעֵד דְּקַשְׁייָן מִן אֲהִילוּת וּמִן נְגָעִים. תַּמָּן אָמַר רַב יִרְמְיָה בְשֵׁם רַב. פּוֹרְסִין מַחֲצֶלֶת עַל גַּבֵּי שִׁיפוּף בַּשַּׁבָּת. וָכָא הוּא אָמַר הָכֵין. רַבָּנִן דְּקַיְסָרִין בְּשֵׁם רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא. לְתוֹלֵשׁ מִן הַקַּרְקַע בֵּינִיהוֹן. רַבָּנִן אָֽמְרֵי. קוֹצֵר ומְעַבֶּה. רִבִּי יוּדָה אוֹמֵר. לֹא יִקְצוֹר אֶלָּא יְעַבֶּה.
Pnei Moshe (non traduit)
גמ' כיני מתניתא מעבין. כן צריך למתני במתני' מעבין לת''ק ור' יהודה מחמיר הוא ולא כדתנינן לר' יהודה אף מעבין דא''כ ר' יהודה מיקל הוא והא שמעינן לר' יהודה דמחמיר הוא במועד כדאמרי' לעיל בהלכה א' לר' יהודה דאומר יאבד דבר מועט וכו' שלאיבוד דבר מועט לא עשו חכמי' תקנה להתיר במועד אלא לאיבוד דבר מרובה הוא דחששו וא''כ צריך לגרוס בהיפוך מעבין הקציעות בקש ר' יהודה אומר מחפין. א''נ ה''ק כיני מתני' מעבין גרסי' לר' יהודה ולא אף מעבין ולעולם ר' יהודה מחמיר הוא וכדמוכח מדלקמן:
אית מילין במועד. שהן קשים יותר מהלכות אהלות ונגעים שהן קשים אהדדי כדנקיט ואזיל:
תמן וכו'. לעיל בשבת פ''ד בהלכה ב' קאמר רב ירמיה בשם רב פורסין מחצלות ע''ג שיפוף בשבת שייפות ושורות של לבנים פורסין עליהן להגן מפני הגשמים ואע''ג דעומדות לבנין הן ומפני שראוין לישיבה ודעתיה עלייהו אלמא אפילו בשבת מותר לפרוס מחצלת:
והכא הוא אמר הכין. בתמיה דאף במועד אין מכסין בדבר דאית ביה טירחא כדקתני מחפין בדוקא:
לתולש מן הקרקע ביניהן. כלומר הכי הוא דמפרשינן לפלוגתייהו במתני' ולא קשיא מידי דרבנן אמרו והוא הת''ק דאפי' קוצר ותולש הקש מן הקרקע כדי לעבות זו ע''ג זו בחיפוי וכיסוי גמור ודקתני מחפין היינו בכל צד שיכול לחפות אותן ואפי' לתלוש הקש מן הקרקע ור' יהודה פליג לחומרא וקאמר לא יקצור בתחלה להקש אלא יעבה ויכסה אותן אם יש לו קש מוכן ולא גרסי' בדברי רבי יהודה אף מעבין אלא מעבין בלחוד וכדלעיל והשתא לא קשיא מהת''ק לרב דלעיל:
קִיבְּלוּ עֲלֵיהֶן חַרְמֵי טִיבֵּרִיָּה וּדְשׁוּשֵׁי עַכּוֹ וּגְרוֹסֵי צִיפּוֹרִין שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְחוֹלוֹ שֶׁלְמוֹעֵד. נִיחָא גְּרוֹסֵי צִיפּוֹרִין דְּשׁוּשֵׁי עַכּוֹ. חַרְמֵי טִיבֵּרִיָּה וְאֵינָן מְמָעֲטִין בְּשִׂמְחַת הָרֶגֶל. צָד הוּא בְחָכָּה צָד הוּא בְמִכְמוֹרֶת. אֲפִילוּ כֵן אֵינָן מְמָעֲטִין בְּשִׂמְחַת הָרֶגֶל. רִבִּי אִימִּי מֵיקַל לוֹן שֶׁהֵן מְמָעֲטִין בְּשִׂמְחַת הָרֶגֶל.
Pnei Moshe (non traduit)
אימת רבי שאל. אימת קאי השאלה של רבי ודאי בשבת היא השאלה הא תני בהדיא אפי' בשבת מותר משום ישוב א''י וכדמסיק ואזיל כיצד הוא עושה וכו'. ומעלה. בארכאות שלהם שכן מצינו וכו' כדאמרי' לעיל בפ''ק דשבת בהלכה:
קיבלו עליהן חרמי טבריא וכו'. גרסינן להא לעיל בפ' מקום שנהגו בהלכה א':
אלו הצדים דגים בחרמות וברשתות בימה של טבריא ואלו העושין גרוסין בציפורי והכותשין דשושי חטים לדייסא בעכו קיבלו והחמירו על עצמן שלא לעשות מלאכתן במועד ואף על פי דמדינא מותר הוא כדתנינן במתני':
ניחא גרוסי צפורי ודשושי עכו. שהניחו להן חכמים במנהגן משום שיכולין לתקן זה מקודם המועד אלא חרמי טבריא קשיא וכי אינן ממעטין בשמחת הרגל ומשני צד הוא בחכה וכו'. דלא אוושא מילתא כל כך:
ופריך אפי' כן וכו'. דאינן יכולין לצוד הרבה בחכה ובמכמורת:
ר' אמי מיקל. מבזה אותן לאלו שנמנעו מלעשות מה שהוא לשמחת הרגל:
הדרן עלך פרק מי שהפך
משנה: מְחַפִּין אֶת הַקְּצִיעוֹת בַּקַּשׁ. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אַף מְעַבִּין. מוֹכְרֵי פֵירוֹת כְּסוּת וְכֵלִים מוֹכְרִין בְּצִנְעָה לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד. הַצַּייָדִין וְהַדָּשׁוֹשׁוֹת וְהַגָּרוֹסוֹת עוֹשִׂין בְּצִינְעָה לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד. רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר הֵם הֶחְמִירוּ עַל עַצְמָן׃
Pnei Moshe (non traduit)
החמירו על עצמן. שלא לעשות כלל. ואין הלכה כר' יוסי:
מתני' מחפין את הקציעות. תאנים השטוחין בשדה כדי לייבשן מכסין אותן בקש מפני הגשמים:
אף מעבין. שנותנין אותן זו על גב זו ועושה כמין שיהו העליונות מגינות על התחתונות ואין הלכה כן:
הציידין. ציידי עופות ודגים:
והדשישות. הדשים וכותתין חטים לדייסא:
והגרוסות. העושין גריסין של פול:
ר' יוסי אומר הן. האומנין עצמן:
אֵין מְבִיאִין כֵּלִים מִבֵּית הָאוּמָּן. הָדָא אָֽמְרָה. פְּרַגְמַטֵיָא אָבֵדָה שָׁרִי מְטַלְטְלָתָא בַּמּוֹעֲדָא.
Pnei Moshe (non traduit)
הדא אמרה. מדקתני ואם חושש להן מותר לפנותן ש''מ פרקמטיא אבודה שעומדת לילך לאיבוד שרי מטלטלא במועדא למקום השמור כדאמר בריש הל' דלעיל:
אֵין מְפַנִּין אֶת הַמֵּת וְאֶת הָעֲצָמוֹת מִקֶּבֶר מְכוּבָּד לִמְכוּבָּד וְלֹא מִבָּזוּי לְבָזוּי וְלֹא מִבָּזוּי לִמְכוּבָּד. אֵין צוֹרֶךְ לוֹמַר מִן הַמְכוּבָּד לַבָּזוּי. וּבְתוֹךְ שֶׁלּוֹ אֲפִילוּ מִן הַמְכוּבָּד לַבָּזוּי. עָרֵב הוּא לָאָדָם שֶׁהוּא נִינּוּחַ אֶצֶל אֲבוֹתָיו.
אֵין מְפַנִּין מִדִּירָה נָאָה לְדִירָה נָאָה וְלֹא מִדִּירָה (נָאָה) [כְעוּרָה] לְדִירָה כְאוּרָה וְלֹא מִדִּירָה כְאוּרָה לְדִירָה נָאָה. אֵין צוֹרֶךְ לוֹמַר מִדִּירָה נָאָה לְדִירָה כְאוּרָה. וּבְתוֹךְ שֶׁלּוֹ אֲפִילוּ מִדִּירָה נָאָה לְדִירָה כְאוּרָה. שִׂמְחָה לָאָדָם בְּשָׁעָה שֶׁהוּא דָר בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ.
Pnei Moshe (non traduit)
ובתוך שלו. שהבית השני שלו היא אפי' מדירה נאה וכו' מותר מפני ששמחה היא לאדם בשעה שהוא דר בתוך שלו וכן אין מפנין וכו':
הֲרֵי שֶׁאֵין לוֹ מַה יֹאכַל קוֹצֵר וּמְעַמֵּר וְדָשׁ וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִדּוֹשׁ בְּפָרָה. בִּמְסַפֵּק לְיָחִיד. אֲבָל בִּמְסַפֵּק לָרַבִּים דָּשׁ אֲפִילוּ בְּפָרָה.
Pnei Moshe (non traduit)
במספק ליחיד. בשצריך סיפוק לביתו כיחיד אבל אם צריך לספק לרבים דש ואפי' בפרה במועד:
רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי שָׁאָל לְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. מָהוּ לִיקַּח בָּתִּים מִן הַגּוֹי. אָמַר לֵיהּ. אֵימַת רִבִּי שָׁאַל. בַּשַּׁבָּת. תַּנֵּי. בַּשַּׁבָּת מוּתָּר. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה. מַרְאֶה לוֹ כִיסִּין שֶׁלְדִּינָרִין וְהַגּוֹי חוֹתֵם וּמַעֲלֶה לָאַרְכָיִים. 9b שֶׁכֵּן מָצָאנוּ שֶׁלֹּא נִכְבְּשָׁה אֶלָּא יְרִיחוֹ אֶלָּא בַּשַּׁבָּת. דִּכְתִיב כֹּ֥ה תַֽעֲשֶׂ֖ה שֵׁ֥שֶׁת יָמִֽים. וּכְתִיב וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י תָּסוֹבּוּ אֶת הָעִ֖יר שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֑ים. וּכְתִיב עַ֥ד רִדְתָּֽהּ. אֲפִילוּ בַּשַּׁבָּת.
Pnei Moshe (non traduit)
אימת רבי שאל. אימת קאי השאלה של רבי ודאי בשבת היא השאלה הא תני בהדיא אפי' בשבת מותר משום ישוב א''י וכדמסיק ואזיל כיצד הוא עושה וכו'. ומעלה. בארכאות שלהם שכן מצינו וכו' כדאמרי' לעיל בפ''ק דשבת בהלכה:
קיבלו עליהן חרמי טבריא וכו'. גרסינן להא לעיל בפ' מקום שנהגו בהלכה א':
אלו הצדים דגים בחרמות וברשתות בימה של טבריא ואלו העושין גרוסין בציפורי והכותשין דשושי חטים לדייסא בעכו קיבלו והחמירו על עצמן שלא לעשות מלאכתן במועד ואף על פי דמדינא מותר הוא כדתנינן במתני':
ניחא גרוסי צפורי ודשושי עכו. שהניחו להן חכמים במנהגן משום שיכולין לתקן זה מקודם המועד אלא חרמי טבריא קשיא וכי אינן ממעטין בשמחת הרגל ומשני צד הוא בחכה וכו'. דלא אוושא מילתא כל כך:
ופריך אפי' כן וכו'. דאינן יכולין לצוד הרבה בחכה ובמכמורת:
ר' אמי מיקל. מבזה אותן לאלו שנמנעו מלעשות מה שהוא לשמחת הרגל:
הדרן עלך פרק מי שהפך
הלכה: וָאֵילּוּ מְגַלְּחִין בַּמּוֹעֵד הַבָּא מִמְּדִינַת הַיָּם וּמִבֵּית הַשִּׁבְייָה וְהַיּוֹצֵא מִבֵּית הָאֲסוּרִין. הָא שְׁאַר כָּל בְּנֵי אָדָם אֲסוּרִין. אָמַר רִבִּי סִימוֹן. גָּ‍ֽזְרוּ עֲלֵיהֶן שֶׁלָּא יִיכָּֽנְסוּ לָרֶגֶל מְנוּוָלִין. תַּמָּן תַּנִּינָן. אַנְשֵׁי מִשְׁמָר וְאַנְשֵׁי מַעֲמָד אֲסוּרִין מִלְּסַפֵּר וּמִלְּכַבֵּס. וּבַחֲמִישִׁי מוּתָּרִין מִפְּנֵי כְבוֹד הַשַּׁבָּת׃ הָא שְׁאָר כָּל הַיָּמִים אֲסוּרִין. רִבִּי יוֹסֵה רִבִּי אַבָּהוּ בְּשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן רִבִּי אָבוּן בְּשֵׁם חִזְקִיָּה. גָּֽזְרוּ עֲלֵיהֶן שֶׁלָּא יִיכָּֽנְסוּ לְשַׁבָּתָן מְנוּוָלִין.
Pnei Moshe (non traduit)
גמ' הא שאר כל בני אדם אסורין וכו'. כדפרישית במתני':
תמן תנינן וכו'. לעיל בפ''ב דתענית בהל':
משנה: 10a וָאֵילּוּ מְגַלְּחִין בַּמּוֹעֵד הַבָּא מִמְּדִינַת הַיָּם וּמִבֵּית הַשִּׁבְיָה וְהַיּוֹצֵא מִבֵּית הָאֲסוֹרִים וּמְנוּדֶּה שֶׁהִתִּירוּ לוֹ חֲכָמִים. וְכֵן מִי שֶׁנִּשְׁאַל לֶחָכָם וְהוּתַּר וְהַנָּזִיר וְהַמְּצוֹרָע מִטּוּמְאָתוֹ לְטַהֲרָתוֹ׃
Pnei Moshe (non traduit)
מתני' ואלו מגלחין במועד הבא ממדינת הים. במועד שלא היה לו פנאי לגלח קודם המועד והוא שיצא למזונות ולהרווחה אבל אם יצא לטיול בעלמא אסיר דהוי כיצא שלא ברשות:
והיוצא מבית האסורים. ואפי' היה חבוש ביד ישראל שהיו מניחין לו לגלח אפ''ה מיקרי אונס שאינו ערב לאדם לגלח בבית האסורים והכי מסקינן בגמרא:
מנודה שהתירו לו חכמים. במועד שלא היה יכול. לגלח קודם המועד שהמנודה אסור בתספורת:
וכן מי שנשאל לתכם והותר. שנדר שלא לגלח ומצא חכם במועד שיתיר לו נדרו או שנתחרט על נדרו במועד:
והנזיר. שהשלים נזירתו במועד. והמצורע מטומאתו לטהרתו. שאל שביעי שלו במועד מותר הוא בתספורת כדכתיב ביום השביעי יגלח את כל שערו אבל כל אדם אסור לו לגלח במועד כדאמר בגמרא שגזרו חכמים כדי שלא יכוונו לגלח בתוך המועד מפני שהם בטלים ממלאכה ויכנסו לרגל ביו''ט הראשון כשהן מנוולין ומהאי טעמא נמי אסרו הכיבוס במועד:
תַּנֵּי בְּשֵׁם רִבִּי יוּדָה. הַבָּא מִמְּדִינַת הַיָּם אָסוּר לוֹ לְגַלֵּחַ. רִבִּי יוּדָה כְּדַעְתֵּיהּ. דְּרִבִּי יוּדָה אָמַר. אָסוּר לְפָרֵשׂ לַיָּם הַגָּדוֹל. מֵעַתָּה כֹּהֵן שֶׁיָּצָא חוּץ לָאָרֶץ הוֹאִיל וְיָצָא שֶׁלֹּא בִרְצוֹן חֲכָמִים יְהֵא אָסוּר לוֹ לְגַלֵּחַ. חַד כֹּהֵן אֲתַא לְגַבֵּי רִבִּי חֲנִינָה. אָמַר לֵיהּ. מָהוּ לָצֵאת לְצוֹר לַעֲשׂוֹת דְּבַר מִצְוָה לַחְלוֹץ אוֹ לְיַיבֵּם. אָמַר לֵיהּ. אָחִיו שֶׁלְאוֹתוֹ הָאִישׁ יָצָא. בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁנְּגָפוֹ. וְאַתְּ מְבַקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת כְּיוֹצֵא בוֹ. אִית דְּבָעֵי מֵימַר. הָכֵין אָמַר לֵיהּ. אָחִיו שֶׁלְאוֹתוֹ הָאִישׁ הִנִּיחַ חֵיק אִמּוֹ וְחִיבֵּק חֵיק נָכְרִיָּה. וּבָרוּךְ שֶׁנְּגָפוֹ. וְאַתְּ מְבַקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת כְּיוֹצֵא בוֹ. שִׁמְעוֹן בַּר בָּא אֲתַא לְגַבֵּי רִבִּי חֲנִינָה. אָמַר לֵיהּ. כְּתוּב לִי חָדָא אִיגְרָא דְּאִיקָר נֵיפּוּק לְפַרְנָסָתִי לְאַרְעָא בָּרְייָתָא. אָמַר לוֹ. לְמָחָר אֲנִי הוֹלֵךְ אֶצֶל אֲבוֹתֶיךָ. יְהוּ אוֹמְרִים לִי. נְטִיעָה אַחַת שֶׁלְחֶמְדָּה שֶׁהָֽיִתָה לָנוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיתַּרְתָּה לָהּ לָצֵאת לְחוּץ לָאָרֶץ.
Pnei Moshe (non traduit)
ר' יודא כדעתיה דאמר אסיר לפרש לים הגדול. מפני הסכנה וכשיוצא להרוחה הוא דפליג ר' יהודה ולית הלכתא כוותיה:
מעתה. לר' יהודה כהן שיצא חוץ לארץ וכו' שזהו שלא ברצון חכמים מפני שגזרו טומאה על ארץ העמים יהא אסור לו לגלח בחזירתו במועד ואפי' יצא לד''מ כהאי עובדא דלקמיה:
אית דבעי מימר הכין אמר ליה וכו'. שא''ל בפירוש מה שעבר אחיו לחבק חיק נכריה ולא היה מחזר אחר פרנסתו בא''י שהוא בחיק אמו:
חדא איגרא דיקר. אגרת של כבוד לצאת לחוץ לארץ לבקש פרנסתי:
וְהַיּוֹצֵא מִבֵּית הָאֲסוּרִין. הֲוִינָן סָֽבְרִין מֵימַר. בְּשֶׁהָיָה חָבוּשׁ אֶצֶל הַגּוֹיִם. אֲבָל אִם הָיָה חָבוּשׁ אֶצֶל יִשְׂרָאֵל לֹא. אֲתַא מֵימַר לָךְ. וַאֲפִילוּ חָבוּשׁ אֶצֶל יִשְׂרָאֵל. אֵינוֹ עָרֶב לָאָדָם לְגַלֵּחַ בְּבֵית הָאֲסוּרִין.
Pnei Moshe (non traduit)
הוינן סברין מימר. מעיקרא שדוקא כשהיה חבוש אצל העכו''ם שלא היו מניחין לי לגלח. והדרי ומדייקי דאתא מימר לך ואפילו היה חבוש אצל ישראל וכו' דסתמא קתני' במתני' וכדמפרש טעמא:
וְהַמְנוּדֶּה שֶׁהִתִּירוּ לוֹ חֲכָמִים. מָה אֲנָן קַייָמִין. אִם בְּשֶׁהִתִּירוּ לוֹ קוֹדֶם לָרֶגֶל יְגַלֵּחַ. אִם בְּשֶׁלֹּא הִתִּירוּ לוֹ קוֹדֶם לָרֶגֶל אַל יְגַלֵּחַ. אֶלָּא כִי אֲנָן קַייָמִין בְּשֶׁהִתִּירוּ לוֹ קוֹדֶם לָרֶגֶל וְחָל יוֹם שְׁלֹשִׁים שֶׁלּוֹ לִהְיוֹת בָּרֶגֶל. שֶׁאֵין נִידּוּי פָחוּת מִשְּׁלֹשִׁים. וְאֵין נְזִיפָה פְחוּתָה מִשִּׁבְעַת יָמִים. אֵין נִידּוּי פָחוּת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם. עַ֣ד ׀ חוֹדֶשׁ יָמִ֗ים עַ֤ד אֲשֶׁר יֵצֵא֙ מֵֽאַפְּכֶ֔ם. וְאֵין נְזִיפָה פְחוּתָה מִשִּׁבְעָה יָמִים. הֲלֹ֥א תִכָּלֵ֖ם שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים. רִבִּי הֲוָה מוֹקֵר לְבַר אֶלְעָשָׂה. אָמַר לֵיהּ בַּר קַפָּרָא. כָּל עַמָּא שְׁאָלִין לְרִבִּי וְאַתְּ לֵית אַתְּ שְׁאַל לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ. מַה נִישְׁאוֹל. אֲמַר לֵיהּ. שְׁאוֹל. מִשָּׁמַיִם נִשְׁקְפָה. הוֹמִיָּה בְיַרְכְּתֵי בֵיתָהּ. מְפַחֶדֶת כָּל בַּעֲלֵי כְנָפַיִם. רָאוּהָ נְעָרִים וְנֶחְבָּאוּ. וִֽ֝ישִׁישִׁים קָ֣מוּ עָמָֽדוּ׃ הַנָּס יֹאמַר הוֹ הוֹ. וְהַנִּלְכַּד נִלְכַּד בָּעֲוֹנוֹ. הָפַךְ רִבִּי וְחַמְתֵּיהּ גָּחִיךְ. אָמַר רִבִּי. אֵינִי מַכִּירָךְ זָקֵן. וְיָדַע דְּלֵית הוּא מִתְמַנְייָא בְיוֹמוֹי.
Pnei Moshe (non traduit)
אם בשהתירו לו. נידוי קודם הרגל א''כ יגלח מיד ואמאי מותר לו לגלח במועד הרי לא אנוס היה. אם בשלא התירו לו קודם הרגל. שלא כלה לו זמן נידויו ומתירין לו עכשיו במועד א''כ אל יגלח וכלומר שאם לא התירו לו מקודם אל יתירו לו עוד עד אחר הרגל ואל יגלח ברגל:
אלא כי אנן קיימין בשהתירו לו קודם הרגל. והיינו לאחר שיכלו ימי נידויו והוא שלשים יום כדלקמיה וחל יום ל' שלו להיות ברגל שאין נידוי וכו' ומהו דתימא הואיל וכלין ימי נידויו בתוך הרגל ימתין עד לאחר הרגל קמ''ל דמותר הואיל והיה אנוס קודם הרגל יגלח מיד:
הוה מוקר לבר אלעשא. חתנו שהיה עשיר גדול יעשה לו כבוד וא''ל בר קפרא לבר אלעשא כל עמא וכו'. ולהקניטו לרבי היה מתכוין א''ל לשאול חידה זו על המות ושלא יהא בטוח על העושר וראהו רבי שהיה שוחק וכמלעיג וא''ל רבי איני מכירך זקן וידע בר קפרא דלית הוא מתמני לחכם ביומוי דרבי:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source