וּמָצָא אֶבֶן אַחַת מְצוייֶנֶת. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מְקַייְמִין כֵּן הַמַּאֲהִיל עָלֶיהָ טָמֵא. אֲנִי אוֹמֵר. מֵת מְצוּייָן הָיָה נָתוּן תַּחְתֶּיהָ. הָיוּ שְׁתַיִם. הַמַּאֲהִיל עָלֶיהֶן טהוֹר וּבֵינֵיהֶן טָמֵא. אִם הָיָה חוֹרֶשׁ בֵּיְנְתַּייִם הֲרֵי הֵן כִּיחִידִיּוֹת. בֵּינֵיהֶן טָהוֹר וּסְבִיבוֹתֵיהֶן טָמֵא.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
אם היה חורש בנתיים. שהמקום שביניהן הוא נחרש הרי הן כאבנים יחידות וכו' ומיירי שהיה הסיד שפוך על ראשי האבנים ומרודד לכאן ולכאן ולפיכך תלינן שמחמת החורש הוא שנקלף מן האבנים ונפל ביניהן ולא היה שום טומאה ביניהן ולפיכך ביניהן טהור וסביבותיהן טמא. ואית דגרסי היה חרס ביניהן שזהו לעד שאין זה ציון להמקום שביניהן אלא בנין הוא דלטומאה עושין ציון בסיד. ובתוספתא דמכלתין פ''ק יש גי' בדפוס מצא אבן אחת מצויינת אע''פ שאין מקיימין המאהיל עליה טהור מצא שתים המאהיל ביניהן טמת על גביהן טהור. וט''ס הוא והגי' הנכונה כמ''ש כאן:
היו שתים. אבנים המאהיל עליהן טהור דתלינן משום הטומאה שביניהן עשה הסימן ולפיכך המאהיל ביניהן טמא:
ומצא. ואם מצא אבן אחת מצויינת בסיד על גבה ואע''פ שאין מקיימין כן שאין עושין בתחילה לסימן על האבן המאהיל עליה טמא לפי שאני אומר מת מצויין וכו'. ושם גריס מת קמצוץ היה נתון תחתיה והיינו הך כלומר שיש שם טומאה קמוצה וטמונה תחתיה ואע''ג שאין עושין ציון על מקום הטומאה ממש היינו אם עושין אותו על פני השדה ומטעמא דלעיל אבל באבן שהוא גבוה מן הקרקע ורואה את הציון מיד כשפוגע בו ואין כאן שום הפסד טהרות חיישינן שמא נתן האבן ע''ג הטומאה ממש וציין עליה:
מְנַיִין לְצִיּוּן. רִבִּי בֶּרֶכְיָה רִבִּי יַעֲקֹב בַּר בַּת יַעֲקֹב בְשֵׁם רִבִּי חוּנְייָא דִבְרַת חַווְרָן רִבִּי יוֹסֵה אָֽמְרֵי לָהּ רִבִּי יָעֲקֹב בַּר אָחָא בְשֵׁם רִבִּי חוּנְייָא דִבְרַת חַווְרָן רִבִּי חִזְקִיָּה רִבִּי עוּזִּיאֵל בְּרֵיהּ דְּרִבִּי חוּנְייָה דִבְרַת חַווְרָן בְּשֵׁם רִבִּי חוּנְייָא דִבְרַת חַווְרָן. טָמֵא טָמֵא֭ יִקְרָֽא׃. כְּדֵי שֶׁתְּהֵא הַטּוּמְאָה קוֹרְאָה לָךְ בְּפִיהָ וְאוֹמֶרֶת לָךְ. פְּרוֹשׁ. רִבִּי אִילָא בְשֵׁם רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן. וְעָֽבְר֤וּ 3a הָעוֹבְרִים בָּאָ֔רֶץ וְרָאָה֙ עֶ֣צֶם אָדָ֔ם וּבָנָ֥ה אֶצְל֖וֹ צִיּ֑וּן. מִיכָן שֶׁמְצַייְנִין עַל הָעֲצָמוֹת. אָדָ֔ם. מִיכָן שֶׁמְצַייְנִין עַל הַשִּׁזְרָה וְעַל הַגּולְגּוֹלֶת. וּבָנָ֥ה. מִיכָן שֶׁמְצַייְנִין עַל גַּבֵּי אֶבֶן קְבוּעָה. אִם אוֹמֵר אַתְּ עַל גַּבֵּי אֶבֶן תְּלוּשָׁה. אַף הִיא הוֹלֶכֶת וּמְטַמֵּא בְמָקוֹם אַחֵר. אֶצְל֖וֹ. בִּמְקוֹם טַהֲרָה. צִיּ֑וּן. מִיכָן לְצִיּוּן.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
ציון מכאן לציון. כלומר לציון של סיד ששופכין שם ע''ג הקרקע מדלא כתיב ובנה אצלו מצבה:
ובנה מכאן שמציינין ע''ג אבן קבועה. בקרקע כדרך הבנין וכדמסיים ואזיל שאם אתה אומר ע''ג אבן תלושה אף היא הולכת ומתגלגלת למקום אחר ויחזיק טומאה בחנם למקום טהרה ומקום הטומאה יחזיק לטהרה:
אדם מכאן שמציינין על השדרה ועל הגלגולת. כשהן שלמים שמטמאין באהל:
ועברו העוברים בארץ. ביחזקאל כתיב שהיה מתנבא לעתיד שיעשו ישראל ציונים על עצמות הפגרים המושלכין ורמז הוא שלא בא הכתוב אלא להזהיר וללמד שיהו עושין ציון לטומאה וכתיב עצם מכאן שמציינין על העצמות אם יש בהן רובע הקב או שהן רוב בנין ורוב מנין שמטמאין באהל כדתנן בפ''ק דאהלות:
טמא טמא יקרא. מכפל המקרא דרשי' שתהא טומאה קוראה לך כלומר שיהו עושין סימן על הטומאה כדי שיהא מרגיש ופורש ממנה:
מנין לציון. מנין לנו רמז מן התורה לציון הקברות. וגרסי' להא נמי לעיל בריש פ''ה דמעשר שני ובפ' בתרא דסוטה בהלכה א':
אצלו. ולא כתיב עליו מכאן שהציון יהא במקום טהרה ולא על מקום טומאה ממש שלא להפסיד את הטהרות שאם הציון על הטומאה ממש לפעמים אינו מרגיש ובא פתאום על הציון ויטמא הטהרות אשר הוא נושא ולפיכך עושין הציון רחוק קצת מן הטומאה וכשבא אל הציון מרגיש ואינו הולך לשם:
הלכה: רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר. תַּנֵּי אָמַר רִבִּי יְהוּדְה. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ עוֹקְרִין וּמַשְׁלִיכִין לִפְנֵיהֶן וְהָיוּ שְׂמֵחִין שְׁתֵּי שְׂמָחוֹת. אַחַת שֶׁהָיוּ מְנַכְשִׁין שָׂדוֹתֵיהֶן וְאַחַת שֶׁהָיוּ נֶהֱנִין מִן (הַגֶּזֶל) [הַכִּלְאַיִם.]. מִשֶּׁרַבּוּ עוֹבְרֵי עֲבֵירָה הָיוּ עוֹקְרִין וּמַשְׁלִיכִין עַל הַדְּרָכִים. אַף עַל פִּי כֵן הָיוּ שְׂמִחִים שֶׁהָיוּ מְנַכְשִׁין שָׂדוֹתֵיהֶן. הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ מַבְקִירִין אֶת כָּל הַשָּׂדֶה.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
גמ' תני אמר ר' יהודה וכו'. כדמפורש במתני':
משנה: אָמַר רִבִּי יְהוּדָה בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ עוֹקְרִין וּמַשְׁלִיכִין לִפְנֵיהֶן. מִשֶּׁרַבּוּ עוֹבְרֵי עֲבֵירָה הָיוּ עוֹקְרִין וּמַשְׁלִיכִין לַדְּרָכִים. הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ מַבְקִירִין אֶת כָּל הַשָּׂדֶה.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
מתני' א''ר יהודה בראשונה היו עוקרין. את הכלאים ומשליכין לפני בעלי השדות כדי שיתביישו ולהן היו שתי שמחות אחת שהיו מנכשין להן שדותיהן ואחת שהיו נהנין מהן ונותנין לפני בהמתן כדקאמר בגמ' והתקינו שיהיו משליכים אותם על הדרכים. ומשרבו עוברי עבירה אף על פי שהיו עוקרין ומשליכין על הדרכים עדיין היו שמחים שמנכשין להן שדותיהן התקינו שיהיו מפקירין את כל השדה של הזורע כלאים בתוכה והפקר ב''ד הפקר כדיליף בגמ':
תַּנֵּי אֵין מְצַייְנִין עַל הַבָּשָׂר שֶׁמָּא נִתְאַכֵּל הַבָּשָׂר. רִבִּי יוּסְטָא בַּר שׁוּנֵם בְּעָא קוֹמֵי רִבִּי מָנָא. וְלֹא נִמְצָא מְטַמֵּא טַהֲרוֹת לְמַפְרֵעַ. אָמַר לֵיהּ. מוטָּב שֶׁיִּתְקַלְקְלוּ בוֹ לְשָׁעָה וְאַל יִתְקַלְקְלוּ בוֹ לְעוֹלָם.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
א''ל מוטב שיתקלקלו לשעה. אם לא יציין ואל יתקלקלו בו לעולם שהרי ודאי סופו להתעכל ואם יעשה עליו ציון יטמא אח''כ כל הטהרות על גביו בחנם:
ולא נמצא מטמא טהרות למפרע. אותן הטהרות שנעשו כשהאהיל מקודם שנתעכל. וכן לגירסת הספר שמא נתעכל הבשר ולא נמצא וכו' כשיחזרו עליו ויראה שעדיין לא נתעכל:
תני. בתוספתא שם אין מציינין על הבשר אם היה כזית בשר מצומצם אין מציינין עליו ולפי שסופו שיתעכל ויחסר:
וַהַיי דָא אָֽמְרָה דָא. גָּדִישׁ שֶׁלֹּא לוּקַּט תַּחְתָּיו כָּל הַנּוֹגְעוֹת בָּאָרֶץ הֲרֵי הֵן שֶׁלְעֲנִיִּים. וְאָמַר רִבִּי אִמִּי בְשֵׁם רִבִּי שׁמְעוֹן בֵּן לָקִישׁ. דְּבֵית שַׂמַּי הִיא. וְאָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹסֵי. שָׁמַעְנוּ שֶׁהוּא פָטוּר מִמַּעְשְׂרוֹת דִּבְרֵי הַכֹּל מִשּׁוּם קְנָס. וּכְבֵית הִלֵּל עֲנִייִם מְעַשְּׂרִין וְאוֹכְלִין.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
והיידא אמרה. ומהיכן שמענו זה דהפקר ב''ד פטור מהמעשר:
דא. מכאן מהאי מתני' דפאה שמעינן לה דקתני גדיש וכו' כדפרישית לעיל וקאמר עלה ר' אמי בשם רשב''ל דב''ש היא דס''ל בפ''ו שם הפקר לעניים הפקר גמור הוא אלמא דמשום הפקר ב''ד נגעו בה שחכמים הפקירו ואמרו כל הנוגעות בארץ הרי הן של עניים והוי כשאר הפקר ופטור מהמעשרות:
א''ל רבי יוסי שמענו שהוא פטור ממעשרות. בתמיה וכי שמענו השתא לדידך שיהא לקט זה כשאר לקט ופטור ממעשרות זה ודאי לא שמענו וכדמסיק ואזיל:
דברי הכל משום קנס וכב''ה וכו'. כלומר עיקר הדין דהאי מתני' שכל הנוגעות בארץ הרי הן של עניים לד''ה היא ובין ב''ש ובין ב''ה מודים בזה וטעמא משום קנס הוא שלא היה לו לעשות גדיש על מקום הלקט של העניים ולעניין מעשרות יכילנא מימר לך דלב''ש אפשר דס''ל כשאר הפקר דיינינן להו דכל שהוא לעניים פטור הוא אבל לב''ה דאמרו בפ''ו שם כל הפקר שאינו אלא לעניים לאו הפקר גמור הוא לפוטרו ממעשרות עד שיופקר אף לעשירים כשמיטה אימא אין הכי נמי כאן דלב''ה עניים מעשרין ואוכלין לפי שאותן שאינן לקט ממש מתחייבין מדינא במעשרות ומכיון שנתערבו מעשרין את הכל וא''כ אכתי לא שמעינן מידי מהאי מתני' דהפקר ב''ד פטור מן המעשרות:
תַּנֵּי. אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה בַשְּׁבִיעִית [וְלֹא בְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית] אֶלָּא בִשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ. [וְ]אִם עִיבְּרוּהָ הֲרֵי זוֹ מְעוּבֶּרֶת. אָמַר רִבִּי מָנָא. הָדָא דְאַתְּ אָמַר. בָּרִאשׁוֹנָה כְּשֶׁהָיוּ הָשָּׁנִים כְּתִיקֻנָן. אֲבָל עַכְשָׁיו שֶׁאֵין הָשָּׁנִים כְּתִיקֻנָן הִיא שְׁבִיעִית הִיא שְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ. תַּנֵּי. שֶׁלְבֵּית רַבָּן גַּמְלִיאֵל עִיבְּרוּהָ בְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית מִיָּד. אָמַר רִבִּי אָבוּן. אִין מִן הָדָא לֵית שְׁמַע מִינָּהּ כְלוּם. שָׁמוֹר֙ אֶת חוֹדֶשׁ הָֽאָבִ֔יב. שָׁמְרֵיהוּ שֶׁיָּבוֹא בְחִידּוּשׁוֹ.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
רבי מנא. מוסיף ואומר הדא דאת אמר לא בשביעית ולא במוצאי שביעית בראשונה הוא שהיו השנים כתיקנן בבישול התבואה והפירות בזמנן ואז היו מקפידין בעיבור השנה בשביעית ובמוצאי שביעית מטעמא דאמרן אבל עכשיו שבלאו הכי אין השנים כתיקנן שלפעמים מתאחרין להתבשל התבואה והפירות אין חילוק בין שביעית לבין שאר שני שבוע וכן במוצאי שביעית ומעברין לפי צורך הזמן וכן תני בברייתא דשל בית ר''ג עיברוה במוצאי שביעית מיד:
אמר ר' אבון אין מן הדא לית ש''מ כלום. אדלעיל קאי ואהא דמייתי ראיה מכאן דהפקר ב''ד פטור מן המעשרות מדקתני ואם עיברוה ה''ז מעוברת ודחי לה ר' אבין דאין מן הדא לית כאן ראיה ולא שמעית מינה כלום דשאני התם לפי שיש לעיבור השנה רמז מן התורה דכתיב שמור את חדש האביב שמרהו לחדש ניסן שיבא בחידושו שיהא החדש הזה בזמן האביב ויהיה בו מן החדש ולפיכך אפי' בשביעית אם עיברוה לצורך מעוברת היא ולעולם בעלמא אין הפקר ב''ד כשאר הפקר להיות פטור מהמעשרות:
מִנַיִיִן שֶׁהֶבְקֵר בֵּית דִּין הֶבְקֵר. כָּתוּב 3b וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר לֹֽא יָבֹא לִשְׁל֣שֶׁת הַיָּמִ֗ים כַּֽעֲצַ֤ת הַשָּׂרִים֙ וְהַזְּקֵנִ֔ים יָֽחֳרַ֖ם כָּל רְכוּשׁ֑וֹ וְה֥וּא יִבָּדֵ֖ל מִקְּהַ֥ל הַגּוֹלָֽה׃ מְנַיִין שֶׁהִיא פְטוּרָה מִן הַמַּעְשְׂרוֹת. רִבִּי יוֹנָתָן בְּרֵיהּ דְּרִבִּי יִצְחָק בַר אָחָה שָׁמַע לָהּ מִן הָדָא. אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה לֹא בַשְּׁבִיעִית וְלֹא בְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. וְאִם עִיבְּרוּהָ הֲרֵי זוֹ מְעוּבֶּרֶת. וְחוֹדֶשׁ אֶחָד שֶׁהוּא מוֹסִיף לֹא פָטוּר מִמַּעְשְׂרוֹת הוּא. עַד כְדוֹן שְׁבִיעִית. מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית [מַאי]. אָמַר רִבִּי אָבוּן. שֶׁלֹּא לְרַבּוֹת בְּאִיסּוּר חָדָשׁ. רִבִּי זְעוּרָה בְשֵׁם רִבִּי אַבָּהוּ. הָדָא דְאַתְּ אָמַר. עַד שֶׁלֹּא הִתִּיר רִבִּי לְהָבִיא יָרָק מֵחוּצָה לָאָרֶץ לָאֲרֶץ. אֲבָל מִשֶּׁהִתִּיר רִבִּי לְהָבִיא יָרָק מֵחוּצָה לָאָרֶץ לָאֲרֶץ הִיא שְׁבִיעִית הִיא שֶׁל שְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
שלא לרבות באיסור חדש. לפי שהישן כבר כלה וכשמעברין בשמינית מאריכין עליהם איסור חדש עד אחר העומר:
הדא דאתאמר. שאין מעברין בשביעית:
אבל משהתיר רבי להביא ירק מח''ל לארץ. כדאמרי' לעיל בפ''ו דשביעית בהלכה ד':
היא שביעית היא של שאר שני שבוע. הכל שוה ודין אחד להם דהואיל ושכיחי שמביאין מח''ל לארץ אין חילוק ביניהן ומעברין בשביעית:
מוצאי שביעית מאי. טעמא שאין מעברין לכתחלה והרי שמינית חייבת במעשרות:
עד כדון שביעית. דאיכא נמי טעמא להא דאין מעברין לכתחלה מהאי גופא דאמרן שלא להפקיע מן המעשרות בחדש אחד יותר:
ואם עיברוה ה''ז מעוברת. והשתא מדקאמר דבדיעבד ה''ז מעוברת וחדש אחד שהוא מוסיף על השנה לא פטור ממעשרות הוא בתמיה שהרי שנת שביעית אינה נוהגת במעשרות ואם כן החדש שהוא מוסיף בה מפקיעו מהמעשרות אלמא דהפקר ב''ד הפקר גמור הוא ופטור מהמעשרות ולקמן פריך עלה:
ולא במוצאי שביעית. שהיא שנת השמינית כדמפרש טעמא לקמיה:
שמע לה מן הדא. ששנינו בפ''ק דסנהדרין והובא בכמה מקומות אין מעברין את השנה בשביעית לפי שמאריכין עליהן איסור שביעית בעבודת קרקע וכיוצא בזה:
מנין שהיא פטורה מן המעשרות. על כל הפקר ב''ד בעלמא קאי דמנין שהוא כהפקר גמור ופטור מן המעשרות:
יחרם כל רכושו וכו'. משום דרשות ביד ב''ד להפקיר אם עוברין על דבריהן:
מנין שהפקר ב''ד הפקר כתיב וכל אשר לא יבא וכו'. גרסינן לכל הסוגיא זו לעיל בריש פרק ה' דפאה אמתני' דראש הפרק גדיש שלא לוקט תחתיו. שאסף את העמרים והגדיש אותן במקום אחד בתוך השדה במקום שעדיין לא לקטו העניים את הלקט. כל הנוגעות בארץ הרי היא של עניים וכדמפרש לקמן שקנס קנסו אותו חכמים לפי שהגדיש ע''ג הלקט ולפיכך כל השבלים הנוגעות בארץ כלקט דיינינן להו ואפי' הגדיש חטים ע''ג שעורים כל החטים הנוגעים בארץ לעניים ולקמן בסוף הלכה כאן מדייק אם כהפקר גמור היא לענין שפטור ממעשר או לא:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source