רַב מְפַקֵּד לִדְבֵית רַב אֲתִי. רַב הַמְנוּנָא מְפַקֵּד לַחֲבֵרַייָא. כַּד תַּהֲווֹן יְהָבִין מַתָּנָה בְיוֹמָא טָבָא לָא תַהֲווֹן יְהָבִין לָהּ אֶלָּא לְדַעַת גְּמוּרָה. כְּהָדָא. רַב הוּנָא יְהַב אֶתְרוֹגָא מַתָּנָה לִבְרֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ. אִין יוֹמָא טָבָא יוֹמָא דֵין הֲרֵי הוּא לָךְ מַתָּנָה. וְאִין לְמָחָר הֲרֵי הוּא לָךְ מַתָּנָה.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
שמעת מאביך אם ערבה טעונה ברכה וכו'. ואתא ר' אייבו וקאמר בשם רב טעונה היא ברכה וניטלת היא בפני עצמה בלא האגודה אבל אם יש לה שיעור לא שמעתי להכרע כ''א תמן אמרין וכו' חד אמר ג' בדי עלין ואחרינא אמר אפי' בד אחד ועלה אחת דיו:
מתני' אמרה כן כו'. כדפרישית במתני':
כהדא וכו'. שאמר לבנו אם היום י''ט הוא הרי הוא לך במתנה ואם לאו אלא למחר הוא י''ט הרי הוא לך במתנה מהיום ויכול אתה לצאת בו וכלומר שבמתנה גמורה אני נותן לך בין שהיום הוא יו''ט ובין שהוא למחר:
לדבית רב. לבני ביתו ואתי רב המנונא ולמד ומפקיד הכי לחברייא כד תהוון יהבין במתנה הלולב בי''ט לא תהוין יהבין מתנה בי''ט כלומר לא תתנו זה למתנה בי''ט בלבד דא''כ אינה כלום ואין זה יוצא ידי חובתו בו אלא לא תהוין יהבין ליה אלא לדעת גמורה ובמתנה שלימה שיהא שלו לגמרי:
רב מפקיד. הא דלקמן:
הלכה: רִבִּי יַעֲקֹב דְּרוֹמִייָא בָעֵי. מַתְנִיתָא דְלֹא כְרִבִּי דוֹסָא. דְּרִבִּי דוֹסָא אָמַר. בְּשַׁחֲרִית אָדָם צָרִיךְ לוֹמַר. כָּל מַה שֶׁיְּלַקְּטוּ הָעֲנִייִם הַיּוֹם מִבֵּין הַעֳמָרִין הֶבְקֵר הֲרֵי הוּא הֶבְקֵר. רִבִּי יוּדָה אוֹמֵר. לְעִיתּוֹתֵי עֶרֶב. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים. אֵין הֶבְקֵר אַנָּסִים הֶבְקֵר. שֶׁאֵין אָנוּ אַחְרָאִין לָרַמָּאִים. 18b תַּמָּן אַתְּ אָמַר. אֵין הֶבְקֵר אַנָּסִים הֶבְקֵר. וְהָכָא אַתְּ אָמַר. הֶבְקֵר אַנָּסִים הֶבְקֵר. אָמַר רִבִּי לָעְֽזָר. תַּמָּן עַל דַּעְתּוֹ הוּא מַבְקִר. בְּרַם הָכָא עַל כָּרְחוֹ הוּא מַבְקִר. אָמַר רִבִּי חֲנַנְיָה בְּרֵיהּ דְּרִבִּי הִילֵּל. וְיֵאוּת. תֵּדָע לָךְ שֶׁהוּא כֵן. שֶׁכְּבָר חִילּוּפָיו בְיָדוֹ.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
גמ' מהו מוצא ממציא וכו'. כדפרי' במתניתין:
ויאות. ושפיר הוא הכי כדר' אלעזר שהרי כבר חלופיו של לולבו הרי הוא בידו של כל אחד ואחד והלכך נקנה לו תחת לולבו שהוא ביד חבירו וכך הוא לכולן:
אמר ר' אלעזר. לא דמיא דתמן על דעתו ומרצונו הוא שמפקיר והלכך אינו הפקר שאינו אלא בשביל האנסין ברם הכא הרי על כרחו הוא מפקיר וכלומר ומה יש לו לעשות והרי הלולבין מתערבין הן ואינן ניכרין של מי הוא זה ושל מי הוא זה ובעל כרחו של כל אחד ואחד הרי הוא הפקר והוא לו במתנה לכל אחד ואחד:
תמן את אמר וכו'. כלומר ומעתה קשיא לחכמי' ממתניתין דתמן את אמר אין ההפקר שבשביל האנסין הפקר והרי הכא את אמר הפקר אנסים הפקר שהרי זה שחטף לולב של חבירו יוצא ידי חובתו בו מאחר שהפקירו:
וחכמים אומרים אין הפקר אנסים הפקר. חכמים פליגי על תרוייהו וסבירא להו דאין ההפקר שבשביל האנסין הוא שבאין לחטוף ולחמוס שלא כדין הפקר שאין אנו אחראין לרמאי' ולעשות להן תקנה שיגזלו:
גמ' ר' יעקב דרומייא בעי. אי נימא מתניתין דקתני ומלמדין אותן לומר וכו' אלמא דאף לאחר שהגיע לולבו לאחר יכול הוא להפקירו ושיהא לזה במתנה דלא כר' דוסא היא. הך דר' דיסא בתוספתא דפאה פ''ב היא דאמר התם בשחרית צריך אדם לומר כל מה שילקטו העניים היום מתוך שדה שלי יותר מן הראוי להם וכדתנן בפ''י דפאה שני שבלים לקט וג' אינן לקט וכדי שלא יהא גזל בידם מה שלוקטין יותר אומר הפקר הוא והרי הוא הפקר בידם ור' יהודה אומר לעתותי ערב כלומר לעתותי ערב יכול הוא ג''כ לומר כל מה שלקטו עניים היום הרי הוא הפקר שאף על פי שמה שכבר לקטו אינו ברשותו אפילו הכי יכול הוא להפקירן וכך הובאה בהאי תלמודא בפ''ק דמעשר שני בהלכה א' אבל בתוספתא שם הגירסא הפוכה היא דר' דוסא לר' יהודה ודר' יהודה לר' דוסא ולפי הגירסא דהכא מתני' דקתני דכל מי שהגיע כבר לולבו בידו הרי הוא לו במתנה א''כ כר' יהודה היא דיכול הוא להפקיר את שלו אף לאחר שיצא מרשותו ודלא כר' דוסא:
בַּר קַפָּרָא אָמַר. וְגָבְהָן אַחַת עֶשְׂרֶה אַמָּה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. מַתְנִיתָא אָֽמְרָה כֵן. וְרָאשֵׁיהֶן כְּפוּפִין לִצְדָדֵי הַמִּזְבֵּחַ. רִבִּי זְעוּרָא שְׁלַח שְׁאִיל לְרִבִּי דָנִיאֵל בְּרֵיהּ דְּרַב קַטִּינָא. שָׁמַעְתָּ מֵאָבִיךָ טְעוּנָה בְרָכָה וְנִיטֶּלֶת בִּפְנֵי עַצְמָהּ וְיֵשׁ לָהּ שֵׁיעוּר. אֲתַא רִבִּי אַייְבוֹ בַּר נַגָּרִי בְשֵׁם רַב חוּנָה וְאָמַר טַעֲמָא. טְעוּנָה בְרָכָה וְנִיטֶּלֶת בִּפְנֵי עַצְמָהּ. וְיֵשׁ לָהּ שֵׁיעוּר לֹא שָׁמַעְתִּי. תַּמָּן אָֽמְרִין. רַב שֵׁשֶׁת וְרַב נַחְמָן בַּר יַעֲקֹב. חַד אָמַר. שְׁלֹשָׁה בַדֵּי עָלִין. וְחוֹרָנָה אָמַר. אֲפִילוֹ בַד אֶחָד.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
שמעת מאביך אם ערבה טעונה ברכה וכו'. ואתא ר' אייבו וקאמר בשם רב טעונה היא ברכה וניטלת היא בפני עצמה בלא האגודה אבל אם יש לה שיעור לא שמעתי להכרע כ''א תמן אמרין וכו' חד אמר ג' בדי עלין ואחרינא אמר אפי' בד אחד ועלה אחת דיו:
מתני' אמרה כן כו'. כדפרישית במתני':
כהדא וכו'. שאמר לבנו אם היום י''ט הוא הרי הוא לך במתנה ואם לאו אלא למחר הוא י''ט הרי הוא לך במתנה מהיום ויכול אתה לצאת בו וכלומר שבמתנה גמורה אני נותן לך בין שהיום הוא יו''ט ובין שהוא למחר:
לדבית רב. לבני ביתו ואתי רב המנונא ולמד ומפקיד הכי לחברייא כד תהוון יהבין במתנה הלולב בי''ט לא תהוין יהבין מתנה בי''ט כלומר לא תתנו זה למתנה בי''ט בלבד דא''כ אינה כלום ואין זה יוצא ידי חובתו בו אלא לא תהוין יהבין ליה אלא לדעת גמורה ובמתנה שלימה שיהא שלו לגמרי:
רב מפקיד. הא דלקמן:
הלכה: מָהוּא מוֹצָא. מַמְצִייָא. אָמַא רִבִּי תַּנְחוּמָא. קָלוֹנִייָא הֲוָה שְׁמָהּ.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
גמ' מהו מוצא ממציא וכו'. כדפרי' במתניתין:
ויאות. ושפיר הוא הכי כדר' אלעזר שהרי כבר חלופיו של לולבו הרי הוא בידו של כל אחד ואחד והלכך נקנה לו תחת לולבו שהוא ביד חבירו וכך הוא לכולן:
אמר ר' אלעזר. לא דמיא דתמן על דעתו ומרצונו הוא שמפקיר והלכך אינו הפקר שאינו אלא בשביל האנסין ברם הכא הרי על כרחו הוא מפקיר וכלומר ומה יש לו לעשות והרי הלולבין מתערבין הן ואינן ניכרין של מי הוא זה ושל מי הוא זה ובעל כרחו של כל אחד ואחד הרי הוא הפקר והוא לו במתנה לכל אחד ואחד:
תמן את אמר וכו'. כלומר ומעתה קשיא לחכמי' ממתניתין דתמן את אמר אין ההפקר שבשביל האנסין הפקר והרי הכא את אמר הפקר אנסים הפקר שהרי זה שחטף לולב של חבירו יוצא ידי חובתו בו מאחר שהפקירו:
וחכמים אומרים אין הפקר אנסים הפקר. חכמים פליגי על תרוייהו וסבירא להו דאין ההפקר שבשביל האנסין הוא שבאין לחטוף ולחמוס שלא כדין הפקר שאין אנו אחראין לרמאי' ולעשות להן תקנה שיגזלו:
גמ' ר' יעקב דרומייא בעי. אי נימא מתניתין דקתני ומלמדין אותן לומר וכו' אלמא דאף לאחר שהגיע לולבו לאחר יכול הוא להפקירו ושיהא לזה במתנה דלא כר' דוסא היא. הך דר' דיסא בתוספתא דפאה פ''ב היא דאמר התם בשחרית צריך אדם לומר כל מה שילקטו העניים היום מתוך שדה שלי יותר מן הראוי להם וכדתנן בפ''י דפאה שני שבלים לקט וג' אינן לקט וכדי שלא יהא גזל בידם מה שלוקטין יותר אומר הפקר הוא והרי הוא הפקר בידם ור' יהודה אומר לעתותי ערב כלומר לעתותי ערב יכול הוא ג''כ לומר כל מה שלקטו עניים היום הרי הוא הפקר שאף על פי שמה שכבר לקטו אינו ברשותו אפילו הכי יכול הוא להפקירן וכך הובאה בהאי תלמודא בפ''ק דמעשר שני בהלכה א' אבל בתוספתא שם הגירסא הפוכה היא דר' דוסא לר' יהודה ודר' יהודה לר' דוסא ולפי הגירסא דהכא מתני' דקתני דכל מי שהגיע כבר לולבו בידו הרי הוא לו במתנה א''כ כר' יהודה היא דיכול הוא להפקיר את שלו אף לאחר שיצא מרשותו ודלא כר' דוסא:
משנה: מִצְוַת עֲרָבָה כֵּיצַד. מָקוֹם הָיָה לְמַטָּה מִירוּשָׁלִַם וְנִקְרָא מוֹצָא וְיוֹרְדִין לְשָׁם וּמְלַקְּטִין מִשָּׁם מוּרְבִּיּוֹת שֶׁל עֲרָבָה וּבָאִין וְזוֹקְפִין אוֹתָן בְּצִדֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְרָאשֵׁיהֶן כְּפוּפִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. וְתָֽקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָֽקְעוּ. בְּכָל יוֹם מְקוּפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ פַּעַם אַחַת וְאוֹמְרִים אָנָּא יי' הוֹשִׁיעָה נָא, אָנָּא יי' הַצְלִיחָה נָא. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֲנִי וָהוּא הוֹשִׁיעָה נָּא. אֲנִי וָהוּא הוֹשִׁיעָה נָּא. אוֹתוֹ הַיּוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים. בִּשְׁעַת פְּטִירָתָן מָה הֵן אוֹמְרִים יוֹפִי לָךְ מִזְבֵּחַ יוֹפִי לָךְ מִזְבֵּחַ. רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר לְיָהּ וְלָךְ מִזְבֵּחַ לְיָהּ וְלָךְ מִזְבֵּחַ:
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
אני והו. בגימטריא אנא ה' ועוד שהם שני שמות שבשם של ע''ב הנקובין בויסע ויבא ויט ומהן שם המפורש אות ראשונה של פסוק ראשון ו' ואחרונה של אמצעי הלילה ה' וראשונה של אחרון ויט ו' וכן בזה הסדר כולן. ושם הל''ז הוא אני. א' דישראל נ' ראשונה דהענן בחשבון של מפרע וי' דרוח קדים. ועוד אמרו אני והוא על דרך עמו אנכי בצרה מי שאני והוא בצרה הושיעה נא וכך אמרו בגמרא כאן:
מורביות. ענפים גדולים ובגמרא אמרו שגבוהין אחת עשרה אמה כדי שיהו ראשיהן כפופין על גבי המזבח שהמזבח גבהו ט' אמות מהארץ מלבד הקרנות אמה והיו מעמידין על היסוד וגובה המזבח מן היסוד עד גגו שהוא מקום הקרנות ח' אמות שהיסוד הוא גובה אמה כדתנן בפ''ג דמדות עלה אמה וכנס אמה זה היסוד ומפני שהסובב שלמעלה הימנו בולט הוא אמה כדתנן התם הוצרך למושכן לשפת כניסת היסוד ונמצא שמפני ההטייה לא נשאר כ''א ב' אמות בקירוב ואותן ב' אמות היה כפופין למעלה:
מתני' מצות ערבה כיצד וכו' ונקרא מוצא. בגמרא אמרו ממציא כלומר מוצאת הוא ממס המלך בשביל הערבה שניטלת משם והיו קוראין אותה בראשונה קלוניא על שם כך וקלוניי''א שם של חירות וחפשית הוא:
משנה: כְּמַעֲשֵׂהוּ בַחוֹל כָּךְ מַעֲשֵׂהוּ בַשַּׁבָּת אֶלָּא שֶׁהָיוּ מְלַקְּטִין אוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת מַנִּיחִים אוֹתָן בְּגִיגִיּוֹת שֶׁל זָהָב כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכְמוֹשׁוּ. רִבִּי יֹוחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר חֲרִיּוֹת שֶׁל דֶּקֶל הָיוּ מְבִיאִין וְחוֹבְטִין עַל גַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְאוֹתוֹ הַיּוֹם הָיָה נִקְרָא יוֹם חִיבּוּט חֲרִיּוֹת: מִיַּד הַתִּינוֹקוֹת שׁוֹמְטִין אֶת לוּלְבֵיהֶן וְאוֹכְלִין אֶתְרוֹגֵיהֶן:
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
מתני' כמעשהו בחול. בנטילה ובהקפה:
כך מעשהו בשבת. אם חל שביעי בשבת:
ומניחין אותן בגיגיות. כלים של זהב מלאים מים כדי שלא יכמושו העלין שלהן:
חריות. ענפים של דקל היו מביאים בין בחול בין בשבת ולא ערבה:
על גבי המזבח. ובנוסחת המשנה בבבלי וחובטין אותם בקרקע בצדי המזבח:
ואותו היום. שעושין כך וכלו' כל יום מהשבעה היה נקרא יום חיבוט חריות ולסימנא בעלמא קאמר שהיו מביאין ענפי דקל להקיף את המזבח וטעמא דר' יוחנן בן ברוקה דדריש כפות תמרים אחד ללולב ואחד למזבח ורבנן כפת כתיב ואין הלכה כר' יוחנן בן ברוקה:
מיד. ולאלתר התינוקות היו שומטין את לולביהן מתוך ההושענא והיו שותקין ואוכלין אתרוגיהן אבל הגדולין לא היו עושין כן משום דעדיין ראוי לצאת בו כל היום כדקאמר בגמ' פ''א מיד התינוקות היו הגדולים שומטין את לולביהן ואוכלין אתרוגיהן אבל שלהן לא היו אוכלין כל היום לפי שמכיון שהוקצה למצוה הוקצה כל היום ובשל תינוקות לאו כלום הוא:
אוֹתוֹ הַיּוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים. אָמַר רִבִּי אָחָא. זֵיכֶר לִירִיחוֹ.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
אותו היום וכו' זכר ליריחו. שהיו מקיפין אותה ד' פעמים ביום השביעי:
תַּנֵּי בְשֵׁם רִבִּי לִיעֶזֶר. עֲבוֹדָה זָרָה עָֽבְרָה עִם יִשְׂרָאֵל בַּיָּם. מַה טַעַם. מִפְּנֵ֣י עַמְּךָ֗ אֲשֶׁ֨ר פָּדִ֤יתָ לְּךָ֙ מִמִּצְרַ֔יִם גּוֹיִ֖ם וֵאלֹהָֽיו. אָמַר לוֹ רִבִּי עֲקִיבָה. חַס וְשָׁלוֹם. אִם אוֹמֵר אַתְּ כָּךְ נִמְצֵאתָ עוֹשֶׂה אֶת הַקּוֹדֶשׁ חוֹל. מַה תַלְמוּד לוֹמַר אֲשֶׁ֨ר פָּדִ֤יתָ לְּךָ֙ מִמִּצְרַ֔יִם. כִּבְיָכוֹל כְּאִילּוּ עַצְמְךָ פָדִיתָ.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
גוים ואלהיו. ודרש על ע''ז והיא פסל מיכה שעברה עמהם על הים. אמר לו ר''ע ח''ו וכו' אלא לך כביכול כאלו עצמך פדית עמהם והיינו ואלהיו:
רִבִּי בֶּרֶכְיָה רִבִּי יִרְמְיָה בְשֵׁם רִבִּי חִייָה בַּר בָּא. דָּרַשׁ לֵוִי בַּר סִיסִי בְנַהַרְדֵּעָא. וַיִּרְא֕וּ אֵ֖ת. אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְתַ֣חַת רַגְלָ֗יו כְּמַֽעֲשֵׂה֙ לִבְנַ֣ת הַסַּפִּ֔יר וּכְעֶ֥צֶם הַשָּׁמַיִ֭ם לָטוֹהַר: זוֹ עַד שֶׁלֹּא נִגְאֲלוּ. אֲבָל מִשֶּׁנִּגְאֲלוּ (אֵין דַּרְכָּהּ תִּינָּתֵן) [אֵיכָן דַּרְכָּהּ שֶׁל לְבֵנָה לְהִינָּתֵן] שָׁם הִיא נְתוּנָה. אָמַר רִבִּי בֶּרֶכְיָה. מַעֲשֶׂה אֵין כָּתוּב כָּאן אֶלָּא כְּמַֽעֲשֵׂה֙. הִיא וְכָל אֶרְגָּלֵייָה שֶׁלָּהּ. (הִיא וְהַסָּל וְהַמַּגְרֵיפָה.) [הִיא וְכָל פְּרַקְמַטִיָּא שֶׁלָּהּ. אָמַר רִבִּי מִייָשָׁא. בָּבָבֶל כְּתִיב כְּמַרְאֵ֥ה אֶֽבֶן סַפִּ֖יר וּבְמִצְרַיִם כְּתִיב כְּמַֽעֲשֵׂה֙] לִבְנַ֣ת הַסַּפִּ֔יר. לְלַמְּדָךְ שֶׁכְּשֵׁם שֶׁהָאֶבֶן קָשָׁה מִן הַלְּבֵינָה כָּךְ שִׁיעְבּוּדָהּ שֶׁלְבָּבֶל הָיָה קָשֶׁה מִשִּׁעְבּוּדָהּ שֶׁלְמִצְרַיִם. תַּנֵּי בַּר קַפָּרָא. עַד שֶׁלֹּא נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם הָֽיְתָה רְשׁוּמָה בָרְקִיעַ. מִשֶּׁנִּגְאֲלוּ עוֹד לֹא נִרְאֵית בָּרְקִיעַ. מַה טַעַם וּכְעֶ֥צֶם הַשָּׁמַ֖יִם לָטוֹהַר: שְׁמַייָא כַּד אִינּוּן נְקִייִן מִן עֲנָנִין.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
זו עד שלא נגאלו. היה כמעשה לבנת לזכור צרתן ושיעבודן בחומר ובלבנים אבל משנגאלו איכן וכו' כלומר הלכה לה מראה לבינה מלמעלה ובמקום שדרכה של לבינה להנתן שם היא נתונה שכבר כלה השיעבוד:
היא וכל ארגליה שלה. כל השייך ורגיל לה וכן כל פרקמטיא שלה כל מר כל מה שהיה רשום למעלה לזכור גלותן וכובד שעבודם נסתלקו והלכו להן משנגאלו ולכך כתיב כמעשה מה שהיה נדמין לה לרמז הצרות כלו והלכו להן:
בבבל כתיב. במראה יחזקאל על נהר כבר כשגלו לבבל כתיב כמראה אבן ספיר וכו' ללמדך וכו' וכפי תוקף הגלות היתה המראה:
היתה רשימה ברקיע כמעשה לבנת הספיר לזכור הגלות ולגאול אותן ומשנגאלו לא נראית עוד ברקיע ומהיכן למדנו זה דכתיב וכעצם השמים לטוהר דמשמע לטוהר לגמרי וכתיב כמעשה לבנת וגו' הא כיצד אלא כאן עד שלא נגאלו וכאן משנגאלו:
שמיא וכו'. והיינו לטוהר:
אָמַר רִבִּי אַבָּהוּ. לְךָ לִישֻׁעָ֣תָה לָּֽנוּ. לְךָ יוֹדִייָה. דָּרַשׁ רִבִּי בָּא סָרוֹנְגִייָה. וְהוֹשִׁ֧יעַ יְי אֶת אָֽהֳלֵ֥י יְהוּדָ֖ה בָּרִֽאשׁוֹנָה. וְהוֹשַׁע כְּתִיב. דָּרַשׁ רִבִּי זִיבַיי. כִּ֣י עַתָּה֩ תֵֽצְאִ֨י מִקִּירְיָה וְשָׁכַ֣נְתְּ בַּשָּׂדֶ֗ה. וּשְׁכִינָתִי בַשָּׂדֶה. חֲנַנְיָה בֶּן אֲחִי רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר. אָֽנֹכִ֖י יְי אֱלֹהֶ֑יךָ אֲשֶׁ֧ר הֽוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם. הוּצֵאתְךָ כָּתַב.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
הוצאתך כתיב. חסר לומר הוא יצא עמך מגלות מצרים:
דרש ר' בא וכו' והושע כתיב. לומר והושע אתה על שם עמו אנכי בצרה וכמו כן דרש ר' זיכי לקרא כי עתה תצאי וגו' ושכנתי בשדה כביכול שהשכינה עמהם בגלות:
לך לישועתה לנו וכו' הא דקאמר ר''א ליה ולך מזבח וכו' שני פעמים הא' לך לישועתה לנו והב' לך הודיה על כך:
רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. כֵּינִי מַתְנִיתָא. אֲנִי וָהוּ הוֹשִׁיעָה נָּא. [אֲנִי וָהוּא הוֹשִׁיעָה נָּא].
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
כיני מתניתא אני והוא וכו' כן צריך לפרש במתני' לר' יהודה היו שונים ואומרים אני והו הושיעה שני פעמים:
תַּנֵּי. וּבַעֲלֵי מוּמִין. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֵּן לָקִישׁ בְּעָא קוֹמֵי רִבִּי יוֹחָנָן. בַּעֲלֵי מוּמִין נִכְנָסִין 19a בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ. אָמַר לֵיהּ. כְּשֵׁירִים הָיוּ.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
א''ל כשרים היו. כלומר אע''פ שכל ימות השנה אסורין ליכנס לשם כדי לצאת בערבה כשרים היו להכנס בין האולם ולמזבח:
בעלי מומין נכנסין בין האולם ולמזבח. בתמיה והא אנן תנן בפ''ק דכלים גבי עשר קדושות בין האולם ולמזבח מקודשת מהם שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסין לשם וכשהן מקיפין את המזבח אי אפשר שלא יכנסו בין האולם למזבח:
תני. בברייתא ובעלי מומין שהכהנים בעלי מומין גם כן נכנסין להקיף את המזבח בערבה:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source