תַּנֵּי. רִבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקב אוֹמֵר. נֶאֱמַר בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה בִּמְלָאכָה. וְנֶאֱמַר בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה בְּעִינּוּי. מַה בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה שֶׁנֶּאֱמַר בִּמְלָאכָה לֹא חִלַּקְתָּה בוֹ בֵּין יוֹם לַלַּיְלָה. בֵּין עוֹנֵשׁ לָאַזְהָרָה. אַף בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה שֶׁנֶּאֱמַר בְּעִינּוּי לֹא נַחֲלוֹק בּוֹ בֵּין יוֹם לַלַּיְלָה בֵּין עוֹנֵשׁ לָאַזְהָרָה. עַד כְדוֹן כְּרִבִּי עֲקִיבָה.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
עד כדון כר''ע. דאיהו ס''ל דלמדין ואין משיבין אבל כר' ישמעאל דלא ס''ל הכי נפקא ליה מהיקשא כדתני ר' ישמעאל וכו'. דכתיב בהאי קרא תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו הקיש וכו' מה מלאכה וכו' כלומר מה כרת שנאמר במלאכה יש בו אזהרה אף כרת שנאמר בעינוי כן ואין משיבין על ההקש:
תני ר''א בן יעקב וכו'. דגמר בעצם בעצם עינוי ממלאכה:
רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ בָּעֵי. מָה הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר בֵּיהּ. לֹֽא תְעוּנֶּה. אֶלָּא לֹא תֹאכַל. כָּל אֲכִילוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה כְּזַיִת. וְכָאן כְּכוֹתֶבֶת. אָמַר רַב הוֹשַׁעְיָה. הִשָּׁמֵר פֶּן וְלֹא תְעוּנֶּה. הַא תְלַת אַזְהָרָן. אָמַר רִבִּי חוּנָה. הִשָּׁמֵר בְּאוֹתָהּ הָאֲמִירָה 40b שֶׁאָמַרְתִּי לָךְ. הִשָּׁ֧מֶר בְּנֶֽגַע הַצָּרַ֛עַת לִשְׁמוֹר מְאֹ֖ד וְלַעַ֧שׂ֑וֹת וגו'. תַּנֵּי רִבִּי חִייָה. [לֹא] יֵאָמֵר עוֹנֶשׁ בִּמְלָאכָה שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ. הָיִיתִי לָמֵד מִן הָעִינּוּי. [מַה אִם הָעִינּוּי] הַקַּל חָיַיָבִין כָּרֵת. מְלָאכָה הַחֲמוּרָה אֶינוֹ דִין שֶׁיְּהוּ חַייָבִין עָלֶיהָ כָרֵת. הָא לֹא נֶאֲמַר עוֹנֶשׁ בִּמְלָאכָה אֶלָּא לִיתֵּן אַזְהָרָה לְפָנָיו. מָה עוֹנֶשׁ שֶׁנֶּאֱמַר בִּמְלָאכָה אַזְהָרָה לְפָנָיו. אַף עוֹנֶשׁ שֶׁנֶּאֱמַר בְּעִינּוּי אַזְהָרָה לְפָנָיו. אָמַר רִבִּי זְעוּרָה. הָדָא אָֽמְרָה. לְמֵידִין גְּזֵירָה שָׁוָה אֲפִילוּ מוּפְנֶה מִצַּד אֶחָד. אָמַר רִבִּי יוּדָן. וְלֹא דְרִבִּי עֲקִיבָה הִיא. דְּרִבִּי עֲקִיבָה אָמַר. לְמֵידִין גְּזֵירָה שָׁוָה אַף עַל פִּי שֶׂאֵינָהּ מוּפְנָה.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
ולא דר''ע היא. מה לך לדייק מהא דר' חייא וכי לא שמעינן זה מדר''ע דקדמו לדר''ח וס''ל דלמדין מג''ש אעפ''י שאינה מופנה אלא מצד אחד ואין משיבין:
תני ר' חייא וכו'. כלומר דר''ח נפקא ליה אזהרה בעינוי מהכא דלא יאמר הכתוב עונש במלאכה דנפקא לן מק''ו מעינוי הקל שלא מצינו שענש על העינוי במקום אחר וענש עלה מלאכה החמורה שנוהגת בשבתות וי''ט לא כ''ש הא לא נאמר עונש במלאכה אלא ליתן אזהרה לפניו וכלומר ללמד דכל מקום דכתיב עונש יש אזהרה לפניו וללמד על הענוי מה עונש שנאמר במלאכה וכו' דאלו למלאכה גופה הרי כתיב בה אזהרה מפורש ואם אינו ענין למלאכה תנהו ענין לענוי דניליף בג''ש ממלאכה:
אמר ר' חונה. דאכתי הכי הוה מצי למיכתב השמר באותה אמירה שאמרתי לך מעינוי וכמו דאשכחן בכה''ג דכתיב השמר בנגע הצרעת וגו' דילפינן מכאן אזהרה לקוצץ בהרתו:
הא תלת אזהרן. הא כה''ג נמי לא מצי למיכתב דא''כ הוו להו שלשה אזהרות השמר חדא ופן ג''כ אזהרה ולא תעונה הא תלת:
אמר רב הושעיה. דהוה מצי למיכתב השמר פן לא תעונה:
אלא לא תאכל וכו'. כלומר ואלא לא תאכל נמי לא הוה מצי למיכתב דאכילה בכל מקום שבתורה בכזית הוא וכאן בכותבת הוא דהוי שיעורא דכל פחות מככותבת לא מיתבא דעתיה ומעונה הואי:
רשב''ל בעי. על הא דמדייק דעונש לית כתיב מפורש בעינוי וכי מה הוי ליה למימר ביה לא תעונה. בתמיה:
הדא אמרה למידין ג''ש וכו'. דהרי אין כאן מופנה אלא מצד אחד גבי מלאכה ואפ''ה למידין ואין משיבין דהא הכא איכא למיפרך מה למלאכה שכן נוהגת בשבתות וי''ט:
רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן הָאוֹכֵל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם לוֹקֶה. רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן הַכּוֹסֵס חִיטֵּי תְרוּמָה לוֹקֶה. רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. הַמְגַמֵּא חוֹמֶץ שֶׁלְּתְּרוּמָה לוֹקֶה. הַמְגַמֵּע חוֹמֶץ שֶׁלִּתְרוּמָה מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶת הַחוֹמֶשׁ. הַכּוֹסֵס חִטֵּי תְרוּמָה מְשַׁלֵּם אֶת חַקֶּרֶן וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶת הַחוֹמֶשׁ. רִבִּי אוֹמֵר. אוֹמֵר אֲנִי שֶׁהוּא מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחוֹמֶשׁ. רִבִּי יִרְמְיָה בְשֵׁם רִבִּי אִמִּי. מוֹדִין חֲכָמִים לְרִבִּי בִּמְגַמֵּע חוֹמֶץ שֶׁלִּתְרוּמָה לְאַחַר טִיבּוּלוֹ מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחוֹמֶשׁ. שֶׁהַחוֹמֶץ מֵשִׁיב אֶת הַנֶּפֶשׁ.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
מודים חכמים לר'. דפליגי בשותה חומץ ביה''כ דלרבי חייב מפני שהוא משיב את הנפש ולרבנן פטור וכי היכי דפליגי ביה''כ ה''ה נמי דפליגי בחומץ תרומה דחדא טעמא הוא ומודים חכמים לרבי במגמע חומץ של תרומה לאחר טבלו כלומר לאחר שטבל בו פתו ושוב גמעו שמשלם קרן וחומש שכן דרך להיות מטבל בו מעט מעט ואח''כ מגמע ממנו ובכה''ג החומץ משיב את הנפש הוא:
רבי אומר וכו'. דס''ל דרך אכילה בכך ולא נקרא מזיק:
הכוסס חטי תרומה. תני בברייתא הכוסס חטי תרומה בשוגג משלם את הקרן ואינו משלם את החומש דס''ל דמזיק הוא וכתיב אשר יאכל בשגגה פרט למזיק שאינו משלם אלא הקרן בלבד:
המגמע חומץ של תרומה. במזיד לוקה ולא אמרינן אין זה דרך שתיה:
ר' אבהו בשם רבי יוחנן האוכל כלאי הכרם לוקה. כלומר אפי' שלא כדרך הנאתן וכעין האי דלקמן הכוסס חטי תרומה לוקה אם מזיד הוא וקמ''ל דדרך אכילה הוא וגרסינן להא לעיל בפ''ו דתרומות בהלכה א' וכן בפ' י''ד דשבת ולא גריס התם הא דכלאי הכרם:
כְּרִבִּי יִשְׁמָעֵאל. תַּנֵּי רִבִּי יִשְׁמָעֵאל. וְהָֽיְתָ֥ה לָכֶ֖ם לְחֻקַּ֣ת עוֹלָ֑ם בַּחֹ֣דֶשׁ הַ֠שְּׁבִי֠עִי. הִקִּישׁ מְלָאכָה לְעִינּוּי. מַה מָלָאכָה שֶׁאָסַרְתִּי לָךְ מָלָאכָה שֶׁחַייָבִין עָלֶיהְ כָרֵת. אַף עִינּוּי שֶׁאָסַרְתִּי לָךְ עִינּוי שֶׁחַייָבִין עָלֶיהְ כָרֵת.
משנה: מִי שֶׁאֲחָזוֹ בוּלְמוֹס מַאֲכִילִין אוֹתוֹ אֲפִילוּ דְבָרִים טְמֵאִים עַד שֶׁיֵּאוֹרוּ עֵינָין. מִי שֶׁנְשָׁכוֹ כֶלֶב שׁוֹטֶה אֵין מַאֲכִילִין אוֹתוֹ מֵחֲצַר כָּבֵד שֶׁלוֹ. רִבִּי מַתְיָה בֶן חָרָשׁ מַתִּיר. וְעוֹד אָמַר רִבִּי מַתְיָה בֶן חָרָשׁ הַחוֹשֵׁשׁ בִּגְרוֹנוֹ מַטִּילִין לוֹ סַם בְּתוֹכוֹ בַּשַּׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁהוּא סְפֵק נְפָשׁוֹת שֶׁכָּל סְפֵק נְפָשׁוֹת דּוֹחֶה אֱתֶ הַשַּׁבָּת׃ מִי שֶׁנָּפְלָה עָלָיו מַפּוֹלֶת סָפֵק הוּא שָׁם סָפֵק אֵינוֹ שָׁם סָפֵק חַי סָפֵק מֵת סָפֵק נָכְרִי סָפֵק יִשְׂרָאֵל מְפַקְחִין עָלָיו. מְצָאוּהוּ חַי מְפַקְּחִין עָלָיו וְאִם מֵת יַנִּיחוּהוּ׃
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
מאכילין אותו אפי' דברים טמאים. כגון נבלות ושקצים ורמשים עד שיאירו עיניו ואין משהין את הדבר לחזר אחר דברים המותרין:
מתני' מי שנשכו כלב שוטה. הוא שרוח רעה שורה עליו או שהנשים עושין בו כשפים ובודקות בו כשפיהן כדאמר בגמרא וסימניו פיו פתוח וכו':
אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו. ואע''פ שנהגו הרופאים ברפואה זו מ''מ אינה רפואה גמורה להתיר לו איסור בהמה טמאה בשביל כך וכדאמר בגמרא שלא הועיל זה לגרמני עבדו של ר' יהודה הנשיא:
ור' מתיא בן חרש מתיר. דס''ל רפואה גמורה היא ואין [הלכה] כר' מתיא בן חרש בהך קמייתא:
החושש בגרונו. שחושש בפיו או בשיניו ולפעמים מתחיל בשר השינים להתעכל ומשם הילך לחיך ולגרון:
מטילין בתוכו סם. עשב או שורשו לרפואה בשבת מפני שהוא ספק נפשות וכו' וכל לאתויי אפי' פשיטא לן שבשבת זו לא ימות אלא הספק שאם לא יעשו לו רפואה היום אפשר שימות לשבת הבאה וכגון שאמדוהו לשתות סם זה תמניא יומי ויומא קמא שבתא מהו דתימא לעכבינהו עד לאורתא כי היכי דלא נחלל עליה תרי שבי קמ''ל:
מי שנפלה עליו מפולת וכו'. ה''ק דלא מיבעיא ספק הוא שם ספק אינו שם אלא אפילו ספק חי וספק מת מפקחין עליו ולא מיבעיא ספק חי ספק מת דישראל אלא אפילו ספק עכו''ם ספק ישראל מפקחין עליו שחופרין את הגל ומחפשין אחריו ואם בדקו עד חוטמו בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה ולא מצאו בו נשמה בידוע שהוא מת דכתיב וכל אשר נשמת רוח חיים באפיו ושוב אין מפקחין עליו:
מצאוהו חי מפקחין עליו. לא נצרכה אלא אפי' שראוהו שאי אפשר שיחיה אלא לחיי שעה ומיד ימות הוא וקמ''ל דאף לחיי שעה מפקחין עליו:
ואם מת יניחוהו. הא קמ''ל שאפי' לדברי האומר מצילין את המת מפני הדליקה מודה בהא דהתם היינו טעמא שהתירו לו לטלטל את המת ולהוציאו משום דאמרינן אדם בהול על מתו ואי לא שרית ליה אתי לכבויי אבל הכא אפי' לא שרית ליה לפקח את הגל מאי אית ליה למיעבד טפי דליהוי איסור אדאורייתא דנשרי הא מקמי הא:
מי שאחזו בולמוס. הוא חולי האוחז מחמת רעבון ועיניו כהות ומסוכן הוא למות וכשמראיתו חוזרת בידוע שנתרפא:
אם אין שם בקיאין וכו'. ה''ק במה דברים אמורים שסומכין ע''פ בקיאין בזמן שהחולה שותק או אפילו החולה אומר אינו צריך והרופא הבקי אומר צריך הוא לאכול מאכילין אותו על פיו אבל אם החולה אומר צריך אני אין שם בקיאין כלל כלומר אין בקיאתן חשובה לכלום ומאכילין אותו ע''פ עצמו ואע''פ שהרופאים הבקיאין אומרים אינו צריך משום דלב יודע מרת נפשו:
חולה מאכילין אותו ע''פ בקיאין. רופאים המומחים באומנותן:
מתני' עוברה שהריחה. ריח תבשיל וזה כשהעובר מריח היא מתאוה לו ואם אינה אוכלת שניהם מסוכנין:
חוֹלֶה אוֹמֵר. יָכוֹל אָנִי. וְרוֹפֶא אוֹמֵר. אֵינוֹ יָכוֹל. שׁוֹמְעִין לָרוֹפֶא. רוֹפֶא אוֹמֵר. יָכוֹל הוּא. וְחוֹלֶה אוֹמֵר. אֵינוֹ יָכוֹל. שׁוֹמְעִין לַחוֹלֶה. לָא צוֹרְכָא (דְלָא) [אֶלָּא]. חוֹלֶה אוֹמֵר. יָכוֹל אָנִי. וְרוֹפֶא אוֹמֵר. אֵינִי יוֹדֵעַ. רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. נַעֲשֶׂה כִּסְפֵק נְפָשׁוֹת. וְכָל סְפֵק נְפָשׁוֹת דּוֹחֶה אֶת הַשַׁבָּת.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
חולה אומר יכול אני. להתענות ורופא אומר אינו יכול וצריך הוא לאכול שומעין לרופא:
רופא אומר יכול הוא. להתענות וחולה אומר צריך אני לאכול ודאי שומעין לחולה לא צורכה דקא מיבעיא לן אם החולה אומר יכול אני להתענות והרופא אומר איני יודע אם צריך הוא לאכול מהו:
נעשה. זה כספק נפשות וכל ספק נפשות דוחה את השבת וה''ה כאן:
הלכה: בַּתְּחִילָּה תוֹחְבָהּ בָּרוֹטֶב. אְִם שָׁבָה נַפְשָׁהּ הֲרֶי זֶה יָפֶה. וְאִם לָאו נוֹתְנִין לָהּ מִגּוּפוֹ שֶׁלְאִיסּוּר. שְׁתֵּי עוֹבְרוֹת בָּאוּ לִפְנֵי רִבִּי טַרְפוֹן. שְׁלַח לְגַבָּן תְּרֵין תַּלְמִידִים. אֲמַר לוֹן. אָֽזְלוֹן וְאָֽמְרוֹן לוֹן. צוֹמָא רַבָּה הוּא. אָֽמְרוּן לְקַדְמִייָא וּשְׁדַךְ. וְקָרוּי עֲלוֹי מִבֶּ֥טֶן אִ֝מִ֗י אֵ֥לִי אָֽתָּה׃ אָֽמְרִין לְתִינְייָנָא וְלָא שְׁדַךְ. וְקָרוּן עֲלוֹי זֹ֣רוּ רְשָׁעִ֣ים מֵרָ֑חֶם תָּ֘ע֥וּ מִ֝בֶּ֗טֶן דֹּבְרֵ֥י כָזָֽב׃
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
גמ' בתחלה תוחבה ברוטב. תוחב בשבילה איזה דבר ברוטב כגון פלך וכיוצא בו ומניחין לה על פיה ואם שבה נפשה הרי יפה וכו' מגופו של איסור מהרוטב עצמו ואם לאו מאכילין אותה השומן וכיוצא בזה שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש:
אמרין לקדמייא ושדך. כשאמרו להראשונה כך נתרצית והועיל לה ששבה נפשה ולא בקשה כלום וקראו עלוי דהעובר מבטן אמי וגו' וכשאמרו להשניה לא הועיל ולא נשתתק העובר מלהיות מתאוה וקראו עליו וכו':
משנה: עוּבְּרָה שֶׁהֵרִיחָה מַאֲכִילִין אוֹתָהּ עַד שֶׁתָּשׁוּב נַפְשָׁהּ. חוֹלֶה מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּי בְּקִיאִין. וְאִם אֵין שָׁם בְּקִיאִין מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר דַּיי׃
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
מאכילין אותו אפי' דברים טמאים. כגון נבלות ושקצים ורמשים עד שיאירו עיניו ואין משהין את הדבר לחזר אחר דברים המותרין:
מתני' מי שנשכו כלב שוטה. הוא שרוח רעה שורה עליו או שהנשים עושין בו כשפים ובודקות בו כשפיהן כדאמר בגמרא וסימניו פיו פתוח וכו':
אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו. ואע''פ שנהגו הרופאים ברפואה זו מ''מ אינה רפואה גמורה להתיר לו איסור בהמה טמאה בשביל כך וכדאמר בגמרא שלא הועיל זה לגרמני עבדו של ר' יהודה הנשיא:
ור' מתיא בן חרש מתיר. דס''ל רפואה גמורה היא ואין [הלכה] כר' מתיא בן חרש בהך קמייתא:
החושש בגרונו. שחושש בפיו או בשיניו ולפעמים מתחיל בשר השינים להתעכל ומשם הילך לחיך ולגרון:
מטילין בתוכו סם. עשב או שורשו לרפואה בשבת מפני שהוא ספק נפשות וכו' וכל לאתויי אפי' פשיטא לן שבשבת זו לא ימות אלא הספק שאם לא יעשו לו רפואה היום אפשר שימות לשבת הבאה וכגון שאמדוהו לשתות סם זה תמניא יומי ויומא קמא שבתא מהו דתימא לעכבינהו עד לאורתא כי היכי דלא נחלל עליה תרי שבי קמ''ל:
מי שנפלה עליו מפולת וכו'. ה''ק דלא מיבעיא ספק הוא שם ספק אינו שם אלא אפילו ספק חי וספק מת מפקחין עליו ולא מיבעיא ספק חי ספק מת דישראל אלא אפילו ספק עכו''ם ספק ישראל מפקחין עליו שחופרין את הגל ומחפשין אחריו ואם בדקו עד חוטמו בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה ולא מצאו בו נשמה בידוע שהוא מת דכתיב וכל אשר נשמת רוח חיים באפיו ושוב אין מפקחין עליו:
מצאוהו חי מפקחין עליו. לא נצרכה אלא אפי' שראוהו שאי אפשר שיחיה אלא לחיי שעה ומיד ימות הוא וקמ''ל דאף לחיי שעה מפקחין עליו:
ואם מת יניחוהו. הא קמ''ל שאפי' לדברי האומר מצילין את המת מפני הדליקה מודה בהא דהתם היינו טעמא שהתירו לו לטלטל את המת ולהוציאו משום דאמרינן אדם בהול על מתו ואי לא שרית ליה אתי לכבויי אבל הכא אפי' לא שרית ליה לפקח את הגל מאי אית ליה למיעבד טפי דליהוי איסור אדאורייתא דנשרי הא מקמי הא:
מי שאחזו בולמוס. הוא חולי האוחז מחמת רעבון ועיניו כהות ומסוכן הוא למות וכשמראיתו חוזרת בידוע שנתרפא:
אם אין שם בקיאין וכו'. ה''ק במה דברים אמורים שסומכין ע''פ בקיאין בזמן שהחולה שותק או אפילו החולה אומר אינו צריך והרופא הבקי אומר צריך הוא לאכול מאכילין אותו על פיו אבל אם החולה אומר צריך אני אין שם בקיאין כלל כלומר אין בקיאתן חשובה לכלום ומאכילין אותו ע''פ עצמו ואע''פ שהרופאים הבקיאין אומרים אינו צריך משום דלב יודע מרת נפשו:
חולה מאכילין אותו ע''פ בקיאין. רופאים המומחים באומנותן:
מתני' עוברה שהריחה. ריח תבשיל וזה כשהעובר מריח היא מתאוה לו ואם אינה אוכלת שניהם מסוכנין:
תִּינוֹקוֹת אֵין מְעַנִּין אוֹתָן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. רַב חוּנָה פָתַר מַתְנִיתָה. תִּינוֹקוֹת אֵין מְעַנִּין אוֹתָן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וְלֹא מְחַנְּכִין אוֹתָן קוֹדֶם לְשָׁנָה. קוֹדֶם לִשְׁנָתַיִם מְחַנְּכִין. רִבִּי יוֹחָנָן פָתַר מַתְנִיתָה. תִּינוֹקוֹת אֵין מְעַנִּין אוֹתָן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. אֲבָל מְחַנְּכִין קוֹדֶם לְשָׁנָה. קוֹדֶם לִשְׁנָתַיִם מַשְׁלִימִין. 41a עַד אֵיכָן. רִבִּי אָחָא רִבִּי חִינְנָה רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא. כְּבֶן תַּשַׁע וּכְבֶן עֶשֶׂר.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
כבן תשע וכבן עשר. אזי מתחילין לחנך אותן ובן תשע לבריא ובן עשר לחולה ואם היו רגילין לאכול בב' שעות וכו' כדפרישית במתני' ומוסיפין להיות מחנכין אותן עד קודם שנה לפירקן וזה הכלל הכל לפי כחן ובריאותן מוסיפין לחנכן בשעות ואין חילוק בזה בין זכר לנקבה עד אם הגיעו לשנתים קודם לפרקן כדלעיל אז משלימין הן לר' יוחנן:
עד איכן. אליבא דרבי יוחנן קאי דעד היכן מגיע דין החינוך ומאיזה זמן הוא מתחיל דאלו לרב הונא הא אמרן דס''ל דלא מחנכין אותן כלל עד הגיעו קודם שנה לפירקן אלא לר' יוחנן דלא מדייק ליה הכי מאיזה זמן הוא מתחיל שיש לחנכן בשעות:
ר' יוחנן פתר מתניתא וכו'. כלומר דאבל מחנכין דקתני לא קאי אלא אקודם לשנה והיינו דבחדא מודי לאוקמתא דרב הונא דקודם שנה בחולה מיירי וקודם שנתים בבריא מיירי ופליג עליה בחדא דלרב הונא אבל מחנכין אתרווייהו קאי וכדפרישית ולר' יוחנן אבל מחנכין דקתני דוקא באלו שזמנן קודם לשנה לפרקן והיינו בחולה אבל באלו שזמנן קודם לשתים והיינו בבריא לא קתני בהו חינוך לשעות אלא שאלו משלימין התענית אם הגיעו קודם שנתים לפירקן:
קודם לשנתים מחנכין. כלומר והא דקתני קודם שתים נמי אחינוך קאי דלפעמים מחנכין אותן קודם שנתים לפרקן והיינו בבריא ונמצא דלרב הונא אבל מחנכין דקתני אתרוייהו קאי אקודם שנה ואקודם שנתים וכאן בחולה וכאן בבריא וכדאמרן:
גמ' רב הונא פתר מתניתא וכו'. משום דקשיא להו מתני' השתא קודם שתים מחנכין קודם שנה מיבעיא הלכך מפרש רב הונא דה''ק תינוקות אין מענין אותן ולא מחנכין אותן קודם לשנה. וכלומר שקודם לזמן שהיא קודם שנה לפני פרקן שפרקן היא בן י''ג לזכר ובת י''ב לנקבה ושנה אחת קודם לפרקן הוא דמחנכין ולאפוקי מקודם לזמן הוה אין מחנכין אותן כלל ואפילו לשעות והיינו דקתני אין מענין אותן אבל מחנכין אותן קודם שנה לומר דקודם שנה לפרקן הוא דמחנכין אותן אבל לא מקודם דליתנהו אפילו בחינוך שעות ואין מענין אותן כלל והיינו בחולה וכחוש דבהא קתני שאין מחנכין אותן עד קודם שנה לפרקן:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source