שׁוֹתֶה יַיִן וּמִיטַּמֵּא לַמֵּתִים מִיַּד. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים. בִּזְמַן שֶׁנָּזַר מִתּוֹךְ יְמֵי נְזִירוּתוֹ. אֲבָל אִם נָזַר מִתּוֹךְ יְמֵי צָרְעָתוֹ אוֹכֵל בַּקֳּדָשִׁים אֲפִילוּ לְאַחַר שְׁתֵּי שָׁנִים. שׁוֹתֶה בַּיַּיִן וּמִיטַּמֵּא לַמֵּתִים אַחַר ד̇ שָׁנִים.
Pnei Moshe (non traduit)
ה''ג כמו שהוא בתוספתא בד''א בזמן שנזר שלשים אבל נזר שנים עשר חדש אוכל בקדשים כו'. דכמו שהדין בנזירות סתם כן הדין בנזירות מרובה שאם אירע לו ספק טומאה וספק מוחלט בתחלת ימי נזירותו מגלח תגלחת הראשונה בסוף שנה ואוכל בקדשים לאחר ב' שנים אחר תגלחת שניה כו' כמו שפירשנו לעיל:
שותה יין ומטמא למתים מיד. עכשיו אחר כל התגלחות הותר בכל ונמצא אוכל בקדשים אחר ששים יום ושותה יין ומטמא למתים אחר מאה ועשרים יום:
כֵּיצַד עוֹשִׂין לוֹ כְּדִבְרֵי בֶּן זוֹמָא. הֲרֵי זֶה מֵבִיא עוֹלַת בְּהֵמָה וּמְגַלֵּחַ עָלֶיהָ חַטָּאת הָעוֹף וּמַתְנֶה עָלֶיהָ וְאוֹמֵר. אִם טָמֵא הָיִיתִי הַחַטָּאת מֵחוֹבָתִי וְהָעוֹלָה נְדָבָה. אִם טָהוֹר הָיִיתִי הָעוֹלָה מֵחוֹבָתִי וְחַטָּאת סָפֵק. מְגַלֵּחַ עָלֵיהָ 41b רֹאשׁוֹ וּזְקָנוֹ וְגַבּוֹת עֵינָיו כול'.
Pnei Moshe (non traduit)
והחטאת ספק. על שלש תגלחות ראשונות קאי שהחטאות ספקות היו דאע''ג דכבר התנה אגב גררא נסבה דעכשיו אינו צריך להביא חטאת העוף שהרי אין עומד עכשיו בספק נזירות טומאה אלא שלש בהמות של נזירות טהרה הוא דמביא ועל העולה הוא דמתנה בשביל עולה הראשונה שהביא:
מונה שלשים יום. לפי שעדיין ספק שמא שתי תגלחות הראשונות בשביל מצורע היה ותגלחת השלישית בשביל נזירות טומאה היתה ולפיכך צריך למנות עוד ל' יום ומביא עכשיו קרבנותיו שלמין כל הג' קרבנות של נזירות טהרה ומתנה עליהן ואומר אם טמא הייתי העולה ראשונה נדבה מה שהקרבתי בתגלחת השלישית נדבה היתה וזו עכשיו חובה ואם טהור הייתי העולה ראשונה חובה וזו נדבה:
כדברי בן זומא. עושין לו דאמר במתני' דלעיל שמתנה בספק נזירות טהרה וטומאה ומביא קרבנותיו לחצאין וה''ז מונה ל' יום ומביא עולת בהמה ומגלח עליה ומביא חטאת העוף בשביל ספק נזירות טומאה ומתנה עליה כו' ול''ג הכא ומגלח ראשו וזקנו וגבות עיניו שהרי אלו תגלחות האחרונות בשביל ספק נזירות הן וטעות הדפוס הוא אגב גררא דלעיל:
שְׂעָרוֹ מָהוּ. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא. אִיתְפַּלְּגוֹן רִבִּי יוֹחָנָן וְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. שְׂעָרוֹ אָסוּר. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר. שְׂעָרוֹ מוּתָּר. רִבִּי זְעִירָה בָּעֵי. בִּמְצוֹרָע שֶׁנָּזַר פְּלִיגִין. אוֹ בְנָזִיר שֶׁנִּצְטָרֵעַ פְּלִיגִין. אִין תֵּימַר. בִּמְצוֹרָע שֶׁנָּזַר פְּלִיגִין. הָא בְנָזִיר שֶׁנִּצְטָרֵעַ דִּבְרֵי הַכֹּל הוּא אָסוּר. אִין תֵּימַר. בְּנָזִיר שֶׁנִּצְטָרֵעַ פְּלִיגִין. הָא בִמְצוֹרָע שֶׁנָּזַר דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר. רִבִּי יִרְמְיָה פְּשִׁיטָא לֵיהּ בִּמְצוֹרָע שֶׁנָּזַר פְּלִיגִין. הָא בְנָזִיר שֶׁנִּצְטָרֵעַ דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר.
Pnei Moshe (non traduit)
רבי ירמיה פשיטא ליה. בהא דלא פליגי אלא במצורע שנזר הא בנזיר שנצטרע ד''ה אסור גרסינן:
רבי זעירא בעי. במאי פליגי אם במצורע שנזר שחל עליו ספק מצורע מוחלט קודם שנזר באותו יום או בנזיר שנצטרע פליגי ומפרש ואזיל הבעיא דאין תימר במצורע שנזר פליגי ובהא קאמר ר''ל שערו מותר דלא אתי איסור שער נזיר מספק וחל על תגלחת מצורע אבל בנזיר שנצטרע ד''ה אסור הואיל וכבר חל עליו איסור שער נזיר בתחלה או דילמא בנזיר שנצטרע פליגי ובהא אמר רבי יוחנן הא במצורע שנזר ד''ה מותר:
שערו מהו. בהנאה דקיימא לן שער הנזיר אסור בהנאה וזה שיש בו ספק תגלחת מצורע מהו שיהא שערו אסור בהנאה מספק:
רִבִּי יַעֲקֹב דְּרוֹמִיָא בְּעָא קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵי. וְיַעֲשׂוּ לוֹ תַקָּנָה לְיֵינוֹ. אָמַר לֵיהּ. וְגִלַּח הַנָּזִיר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. הָרָאוּי לָבוֹא אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. יָצָא זֶה שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָבוֹא אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.
Pnei Moshe (non traduit)
והכא גרסינן הא דרבי זעירא בשם רבי יודן דלקמן דעלה שייכא. מתניתא אמרה כן דתנינן לעיל בפ''ו ר''ש אומר כיון שנזרק עליו א' מן הדמים הותר הנזיר לשתות ביין ולהטמא למתים אלמא ראוי לזרוק עליו בעינן דביה אין התגלחת מעכבת אבל אם אינו ראוי לבא אל פתח אהל מועד ולזרוק עליו לא:
הראוי לבא אל פתח אהל מועד. בעינן יצא זה שאיני ראוי לבא בשביל ספק טומאה מעכבתו לשתות ביין כדאמרינן בעלמא כל שאין ראוי לבילה הבילה מעכבת בו:
ויעשו לו תקנה ליינו. אמאי אסור לשתות ביין עד לאתר ששים יום ויעשו לו תקנה להתירו ביין דנהי דמספקא לן בתגלחות הראשונות אם עלו לו בשביל תגלחת נזיר הא קי''ל דאין תגלחת הנזיר מעכבתו לשתות ביין ולמה לא הקילו בו חכמים מספק וה''ה דשייכא האי קושיא לענין טומאה דכיון שנזרק עליו א' מן הדמים הותר בכל הוא אלא דלהטמא למתים לא שייך לשון תקנה גביה והלכך לא נקט אלא ליינו:
אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. זוֹ דִּבְרֵי בֶּן זוֹמָא. אֲבָל דִּבְרֵי חֲכָמִים. לְעוֹלָם הוּא בַחֲלִיטוֹ עַד שֶׁיָּנִיף הָאָשָׁם. רִבִּי יִרְמְיָה בָּעֵי. שֶׁיָּנִיף האדם יְהֵא זֶה בַחֲלִיטוֹ. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹסֵי. לָמָּה לֹא. מָצִינוּ כַּמָּה אֲשָׁמוֹת דּוֹחִין מִפְּנֵי הַסְּפֵיקוֹת. דְּתַנִּינָן תַּמָּן. אָשָׁם שֶׁנִּתְעָרֵב בִּשְׁלָמִים. רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר. שְׁנֵיהֶם יִשָּׁחֵטוּ בַצָּפוֹן וְיֵאָֽכְלוּ כַּחוֹמֶר שֶׁבָּהֶן. אָֽמְרוּ לוֹ. אֵין מֵבִיאִין אֶת הַקֳּדָשִׁים לְבֵית הַפְּסוּל.
Pnei Moshe (non traduit)
א''ל אין מביאין קדשים לבית הפסול. כדפרישית לעיל אלא שניהם ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא בדמי היפה שבהן ממין זה ובדמי היפה שבהן ממין זה ויפסיד המותר מביתו אלמא דלרבנן נדחין האשמות מפני הספק וצריך להביא אשם אחר וס''ל דאשם מעכב:
דתנינן תמן. בזבחים פ' התערובות אשם שנתערב בשלמים ר''ש אומר שניהם ישחטו בצפון ויאכלו כחמור שבהן לזכרי כהונה ליום ולילה א' כדין האשם וס''ל לר''ש דעל האשם נמי מתני ובעל השלמים נמי יוצא ידי שלמים שכל אחד קרב למי שהוא:
א''ל ר' יוסי למה לא. והרי מצינו כמה אשמות דוחין מפני ספקות שהן נדחין מחמת הספק וצריך להביא אשם אחר:
ר' ירמי' בעי. על זה שיניף האשם יהא זה בחליטו וכי בשביל תנופת האשם יהא זה עדיין בהחלטו וכי היכן מצינו שהתנופה מעכבת:
זו דברי בן זומא. שאינו צריך להביא בשביל ספק מוחלט אלא חטאת העוף עם עולת בהמה בשביל ספק נזירות כמו שנתבאר דס''ל דאין האשם מעכב:
אבל דברי חכמים לעולם הוא בחלוטו עד שיניף האשם. עד שיביא אשמו ולוג השמן להניף עמו כדין המצורע בימי טהרתו דס''ל האשם מעכב:
הלכה: הַגּוֹיִם אֵין לָהֶן נְזִירוּת כול'. בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נוֹדְרִין בַּנָּזִיר וְאֵין הַגּוֹיִם נוֹדְרִין בַּנָּזִיר. כְּמַה דְאַתְּ אָמַר. אִישׁ. מַה תַּלְמוּד לוֹמַר אִישׁ. לְהָבִיא הַגּוֹיִם שֶׁנּוֹדְרִין נְדָרִים וּנְדָבוֹת כְּיִשְׂרָאֵל. אֱמוֹר אַף הָכָא כֵן. שַׁנְייָא הִיא. דִּכְתִיב וְכִפֶּר עָלָיו. אֶת שֶׁיֵּשׁ לוֹ כַפָּרָה. יָֽצְאוּ גוֹיִם שֶׁאֵין לָהֶן כַּפָּרָה.
Pnei Moshe (non traduit)
גמ' בני ישראל. כתיב למעוטי עכומ''ז ופריך כמה דאת אמר בקרבנות איש לרבות העכומ''ז שנודרים נדרים ונדבות כישראל ואמור אף ה''נ כן דהא בנזירות כתיב איש:
שנייא היא. בנזירות דכתיב וכפר עליו יצאו עכומ''ז שאין להן כפרה דלא איתרבו אלא לנדרים ונדבות אבל לא לקרבנות חובה לכפרה:
משנה: הַגּוֹיִם אֵין לָהֶן נְזִירוּת. נָשִׁים וַעֲבָדִים יֵשׁ לָהֶן נְזִירוּת. חוֹמֶר בַּנָּשִׁים מִבָּעֲבָדִים שֶׁהוּא כוֹפֵף אֶת עַבְדּוֹ וְאֵינוֹ כוֹפֵף אֶת אִשְׁתּוֹ. חוֹמֶר בָּעֲבָדִים מִבַּנָּשִׁים שֶׁהוּא מֵיפֵר נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ וְאֵינוֹ מֵיפֵר נִדְרֵי עַבְדּוֹ. הֵיפֵר לְאִשְׁתּוֹ הֵיפֵר עוֹלָמִית. הֵיפֵר לְעַבְדּוֹ יָצָא לְחֵירוּת הִשְׁלִים נְזִירוּתוֹ. עָבַר מִכְּנֶגֶד פָּנָיו רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר לֹא יִשְׁתֶּה. וְרִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר יִשְׁתֶּה.
Pnei Moshe (non traduit)
מתני' העכומ''ז אין להן נזירות. אם נזרו בנזירות אינה חלה עליהן ואין קרבנן קרב כדיליף טעמא בגמרא דכתיב בני ישראל ולא העכומ''ז:
נשים ועבדים יש להן נזירות. עבדים איתרבו מדכתיב ואמרת אליהם לרבות העבדים:
שהוא כופף את עבדו. כופהו לשתות יין ולהטמא למתים בעל כרחו ובשאר הנדרים יש חילוק דאם יש בהן עינוי נפש או ביטול מלאכה אין הרב צריך לכופו אלא הם בטלים מאליהם דכתיב לאסור אסר על נפשו מי שנפשו קנויה לו יצא עבד שאין נפשו קנויה לו ונדרים שאין בהן עינוי נפש וביטול מלאכה אין רבו יכול לכופו לבטלם וחייב העבד לקיימם ובשבועות אין חילוק וכן השבועות שנשבע העבד בטלים:
שהוא מיפר נדרי אשתו ואינו מיפר נדרי עבדו. כדמפרש ואזיל שאם הפר נדרי אשתו היפר לה עולמית ואפי' רוצה אח''כ שתקיימנו אינה חייבת לקיימו מכיון שהפר לה פעם אחת ואם הפר לעבדו יצא לחירות:
השלים את נזירותו. כלומר צריך הוא להשלים נזירותו אחר שיצא לחירות:
עבר מכנגד פניו. שברח מרבו אחר שנדר ר''מ אומר לא ישתה יין כדי שיצטער וישוב לרבו שיכופהו לעבור על נדרו ויהא מותר לשתות ביין:
ורבי יוסי אומר ישתה. שלא יחלה וימות שהרי עתיד הוא לשוב לרבו שיבקש רבו אחריו ויחזירנו ונמצא כאלו היא ברשות רבו:
אָמַר רִבִּי אַבָּמָרִי אַחוֹי דְרִבִּי יוֹסֵי. זֹאת אוֹמֶרֶת שֶׁהַתַּעַר סוֹתֵר בְּנָזִיר טָמֵא שִׁבְעָא.
Pnei Moshe (non traduit)
זאת אומרת שהתער סותר בנזיר טמא שבעה. שהרי אחר שמגלח תגלחת מצורע לעולם צריך למנות עוד שבעה לתגלחת טומאה מפני שגילוח התער סותר שבעה דבעינן שיהא בשערו כדי לכוף ראשן לעיקרן כדאמרינן לעיל בהרבה מקומות:
סליק פירקא בס''ד
טָמֵא בְסָפֵק מוּחְלָט וַדַּאי אוֹכֵל קֳדָשִׁים לְאַחַר שִׁשִּׁים יוֹם וְשׁוֹתֶה יַיִן וּמִיטַּמֵּא לַמֵּתִים לְאַחַר מֵאָה וְעֶשְׂרִים יוֹם. טָמֵא וַודַּאי מוּחְלָט בְּסָפֵק אוֹכֵל בַּקֳּדָשִׁים לְאַחַר עֶשְׂרִים יוֹם וְשׁוֹתֶה יַיִן וּמִיטַּמֵּא לַמֵּתִים לְאַחַר מ̇דׄ יוֹם. טָמֵא וַדַּאי מוּחְלָט וַדַּאי אוֹכֵל בַּקֳּדָשִׁים לְאַחַר שְׁמוֹנַת יָמִים שׁוֹתֶה בַּיַּיִן וּמִיטַּמֵּא לַמֵּתִים לְאַחַר מ̇דׄ יוֹם.
Pnei Moshe (non traduit)
טמא ודאי ומוחלט ודאי. זה מגלח מיד לתגלחת חלוטו ומונה ז' ומגלח תגלחת שניה ואוכל בקדשים אחר כפרתו ומונה ז' ימים לתגלחת טומאה וחוזר ומונה שלשים לתגלחת טהרה ושותה יין ומטמא למתים אחר מ''ד יום:
טמא ודאי ומוחלט בספק. הרי זה אסור לגלח תגלחת ספק של מצורע בשלשים הראשונים ומונה שלשים ומגלח ומונה שבעה ימים ומגלח תגלחת שניה של מצורע ואוכל בקדשים אחר ל''ז ימים ואלו הימים לא עלו לו לנזירותו ועכשיו מונה שבעה ימים לימי טומאת נזירותו ומגלח תגלחת טומאה וחוזר ומונה שלשים לנזירות טהרה ומגלח נמצא שותה ביין ומטמא למתים אחר ע''ד יום:
ה''ג בתוספתא טמא בספק ומוחלט בודאי אוכל קדשים לאחר שמנה ימים ושותה יין ומטמא למתים לאחר ששים ושמנה ימים טמא בודאי ומוחלט בספק אוכל בקדשים לאחר שלשים ושבעה יום שותה יין ומטמא למתים לאחר שבעים וארבעה יום טמא ודאי ומוחלט ודאי אוכל בקדשים לאחר שמנה ימים ושותה יין ומטמא למתים אחר מ''ד יום. וה''פ טמא בספק ומוחלט בודאי וקי''ל תגלחת הנגע דוחה לנזירות בזמן שהוא ודאי וכשזה בא לפנינו מגלח תגלחת חלוטו מיד ולאחר שבעה ימים מגלח תגלחת שניה של מצורע ובשמיני מביא קרבנותיו ואוכל בקדשים ושותה ביין ומטמא למתים אחר ס''ח יום דכיון שטהר מצרעתו אינו יכול לגלח תגלחת טומאה אחר ז' ימים כדין נזיר טמא דשמא טהור הוא ועד שלשים אסור לגלח ומונה שלשים ומגלח ושמא טמא הוא ותגלחת זו תגלחת טומאה היתה הלכך צריך לחזור ולמנות עוד שלשים ומגלח נמצא שותה יין אחר ס''ח יום:
תִּגְלַחַת מִצְוָה מָהוּ שֶׁתִּדְחֶה לְתִגְלַחַת הָֽרְשׁוּת. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. וּמְגַלֵּחַ רֹאשׁוֹ וּזְקָנוֹ וְגַבּוֹת עֵינָיו כְּדֶרֶךְ שֶׁמְצוֹרָעִין מְגַלְּחִין. וְחָשׁ לוֹמַר. שֶׁמָּא תִּגְלַחַת מִצְוָה הָֽיְיתָ. רִבִּי זְעִירָא בְשֵׁם רִבִּי יוּדָן. מַתְנִיתָא אָֽמְרָה כֵן. שְׁרִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר. כֵּיוָן שֶׁנִּזְרַק עָלָיו אֶחָד מִן הַדָּמִים הוּתַּר הַנָּזִיר לִשְׁתּוֹת יַיִן וְלִיטַּמֵּא לַמֵּתִים. וְאֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מִשּׁוּם בַּל תַּשְׁחִת. שְׁמוּאֵל בַּר אַבָּא אָמַר. תִּיפְתָּר בְּסָרִיס. וְהָא תַנִּינָן זָקָן. אִית לָךְ מֵימַר סָרִיס. 42a לֵית לָךְ אֶלָּא כִּדְאָמַר רִבִּי יַעֲקֹב בְּשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. נְטָלָן מִלְּמַטָּן לְמַעֲלָן אָסוּר. רִבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין אָמַר. לֹא שַׁנְייָא. הִיא לְמַטָּן לְמַעֲלָן הִיא לְמַעֲלָה לְמַטָּן.
Pnei Moshe (non traduit)
לא שנייא. רבי יוסי בר אבין אגופא דדינא פליג דאין חילוק בין שנטלן מלמטן למעלן בין מלמעלן למטן אסור דס''ל הקפת כל הראש שמה הקפה ואפי' מתגלחות האחרונות נמי ש''מ דמספק דוחה:
לית לך אלא כדאמר רבי יעקב. כלומר דאין לך לתרץ אלא משום לאו דלא תקיפו הוא דלא חיישינן דמשכחת לה שאינו עובר כדר''י דאמר נטלן הפאות מלמטן למעלן אסור דוקא שנטלן בפני עצמן והקיף הפאות והדר מגלח הראש אבל גלח כל הראש והקיף הפאות לא דהקפת כל הראש לאו שמה הקפה אבל משום השחתת הזקן אכתי ליכא לשנויי לך וע''כ דאפילו מספק דוחה:
תיפתר בסריס. שאין לו זקן והוי מצי לאקשויי דהא אכתי בתגלחות האחרונות עובר הוא על לאו דלא תקיפו מספק אלא דעדיפא מינה פריך והא תנינן מגלח זקנו ואית לך מימר סריס:
רבי זעירא כו'. ל''ג הכא ולעיל שייכא כדפרישית:
נישמעינה מן הדא. דקתני לעיל מגלח ראשו וזקנו בתגלחות הראשונות ואמאי וחש לומר שמא תגלחת מצוה היית כלומר דניחוש לומר שמא נזיר טהור הוא ולא מצורע ואינו אסור אלא משום בל תשחת בתמיה הא אפילו בתגלחת הראשונה דליכא לאו דלא תקיפו עכ''פ משום בל תשחית הזקן הוא עובר ובתגלחת השניה אפילו אלאו דלא תקיפו הוא עובר אלא ע''כ דאפילו מספק הוא דוחה:
תגלחת מצוה מהו שתדחה לתגלחת הרשות מספק. תגלחת הרשות קרי לגלוח ראשו דהתגלחת גופה רשות היא ולא מצוה והתורה אסרה להקיף פאת הראש ולהשחית פאת הזקן כשהוא מגלח בתגלחת רשות ולתגלחת מצוה התירה התורה בנזיר להקיף פאת הראש ובמצורע להשחית נמי פאת הזקן ומיבעיא ליה אם מספק נמי דוחה:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source