אָמַר רִבִּי יְהוּדָה בֶּן פָּזִי. כְּתִיב בֵּין שׁוּרוֹתָם יַצְהִירוּ וְלֹא יִפְנֶה דֶּרֶךְ כְּרָמִים. שֶׁלֹּא הָֽיְתָה בְּעִילָתָן לְשׁוּם בָּנִים. אָמַר רִבִּי סִימוֹן. כְתִיב וְאָֽכְלוּ וְלֹא יִשְׂבָּעוּ הִזְנוּ וְלֹא יִפְרוֹצוּ. שֶׁלֹּא הָֽיְתָה בְּעִילָתָן לְשֵּׁם בָּנִים. כְּתִיב וַיִּקַּח לוֹ לֶמֶךְ שְׁתֵּי נָשִׁים. עָדָה. שֶׁהָֽיְתָה מִתְעַדֵּן בְגוּפָהּ. צִילָּה. שֶׁהָֽיְתָה יוֹשֶׁבֶת בְּצִילָּן שֶׁל בָּנִים.
Pnei Moshe (non traduit)
בין שורותם יצהירו. ועל דור המבול קאי שלא היתה כו' ודרך כרמים קדריש לשון עשיית פירות ובב''ר דריש נמי כן ובנוסחא אחרת:
ולא יפרוצו שלא כו'. וכדאמרי' בבבלי שם כל בעולה שאין בה פירצה אינה אלא בעילת זנות וטעמא דר' יהודא קא מפרש:
עדה. כך דרכן של בני המבול היה לוקח לו ב' נשים א' שותה כוס עיקרין שלא תתעבר ויהא מתעדן בגופה והא' לפריה ורביה ובב''ר גריס איפכא עדה דעדה מיניה וצלה שהיתה יושבת בצלו:
הלכה: כֹּהֵן הֶדְיוֹט לֹא יִשָּׂא אֶת אַייְלוֹנִית כול'. 37b הָא יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה וּבָנִים מוּתָּר בָּהּ. עוֹד הוּא אָסוּר בָּהּ. אֶלָּא בְגִין דְּתַנִּינָן תַּמָּן אֵין זוֹנָה הָאֲמוּרָה בַתּוֹרָה אֶלָּא גִיּוֹרֶת וּמְשׁוּחֲרֶרֶת וְשֶׁנִּבְעֲלָה בְּעִילַת זְנוּת. וְכוּלְּהוֹן לַכֹּהֵן. לְפוּם כֵּן לֹא תַנִּינָהּ.
Pnei Moshe (non traduit)
איילונית כו'. ובבלי שם לא קאמר אלא הסריס וחד טעמא אית להו וכ''פ הרמב''ם ז''ל בט''ו מהל' אישות הלכ' ד':
בת כו'. אבל.איפכא לא וזה כאביי שם דאמר ברתא לברא לא אלא דשם קאמר אליביה דברא לברתא מהני וכ''ש הוא מברתא לברתא והכא משמע דדוקא ברא לברא וברתא לברתא אבל מסקנת הפוסקים כרבא שם דאפי' איפכא עולין דהא איכא שבת:
בן בן כו'. דאם הזכר מהבן והנקבה מבת עולין וקיים פ''ו:
בני בנות. כלומר אם הזכרים מהבנות אינם כלום וכדמפרש ואזיל:
בני בנים כבנים. דאם היו לו בנים ומתו דלא קיים פ''ו וכדמסיק בבבלי שם ואם הניחו בנים קיים ודוקא בני בנים שהזכרים יהיו מהבנים:
דלכן. דאם לא כן אלא דוקא זכר ונקבה קאמרי א''כ הוי מתניתא מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל ואמאי לא חשיב לה בעדיות. ומשמע דפליג אבבלי דהא לטעמא דהתם דמפרש דליכא למילף ממשה דמשום שכינה עשה ואסור לכל אדם לעשות כן א''כ ב''ה דוקא זכר ונקבה קאמרי. ולשיטת הבבלי נמי אפשר לפרש דכיון דב''ש נמי דוקא שני זכרים ס''ל וכדפירש''י ז''ל במתני' וגי' אחרת הי' להרשב''א ז''ל בדבריו שם א''כ לית כאן קולא וחומרא כ''כ הרשב''א ז''ל:
לכן צרכה. לכן צריך אתה ע''כ לפרש דב''ה מוספי אב''ש ואפילו זכר ונקבה קאמרי:
וב''ה. סברי דנין וילפי מברייתו של עולם ושם מפרש טעמייהו דב''ה דלא ילפי ממשה משום דמשה מדעתי' הוא דעבד והכא ע''כ לא ס''ל האי טעמא כדלקמן:
גמ' ב''ש כו'. טעמייהו דילפי ממשה דכיון שהיו לו שני זכרים פירש מן האשה ולא ילפי מברייתו של עולם דס''ל אין דנין אפשר משאי אפשר כדאמר בבלי ס''ב:
גמ' הא ישראל כו'. בתמיה:
עוד הוא אסור בה. דודאי ישראל נמי אסור בה דהרי מצוו' על פ''ו:
אלא בגין כו'. אלא בשביל דתנינן שם בסיפא דמתני' גיורת כו':
וכולהון לכהן. דכולהו לא שייכי אלא לכהן ולא לישראל ולפיכך לא תנינן ברישא ג''כ לישראל. והכי מפרק לה בבבלי שם:
מְתִיבִין לְרִבִּי יוּדָה. הַגַּע עַצְמָךְ שֶׁהָֽיְתָה עֲקָרָה וְאֵין סוֹפָהּ לֵילֵד. הַגָּע עַצְמָךְ שֶׁהָֽיְתָה זְקֵינָה. תַּנֵּי. רִבִּי לָֽעְזָר אוֹמֵר. אַף הַפָּנוּי הַבָּא עַל הַפְּנוּיָה שֶׁלֹּא לְשֵׁם אִישּׁוּת הֲרֵי זֶה בְעִילַת זְנוּת. אָמַר רִבִּי בָּא בַּר מָמָל. הָדָא אָֽמְרָה. כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁקִּידֵּשׁ אִשָּׁה בִבְעִילָה אֵינוֹ כְבָא עַל הַבְּעוּלָה.
Pnei Moshe (non traduit)
ה''ז בעילת זנות. ועשאה זונה לפסול מן הכהונה. בבבלי בהרבה מקומות ובפירקין דף נ''ט:
הדא אמרה כ''ג כו'. בבבלי קידושין דף י' איבעיא להו תחילת ביאה קונה או סוף ביאה קונה ונ''מ לכ''ג דקני בתולה בביאה דאם סוף ביאה קונה נמצאת בעולה משעת העראה שלא לשם קידושין ואסורה ליה. והיינו דדייק הכא מדאמר ר''א הרי זו בעילת זנות ולא קאמר עשאה זונה (כגי' הבבלי) ש''מ דמשהערה בה עשאה זונה והילכך קרי לבעילה עצמה בעילת זנות ולא אשמעינן דתחילת ביאה חשובה היא ומדחשיבא להשוות לה לזונה כן נמי חשיבא לענין קנייה וא''כ זאת אומרת דכ''ג מותר לקדש בבעילה כר''א. אבל בבבלי שם מסיק דכל הבועל דעתו על גמר ביאה אם לא שהערה בה ופירש מיד או במפרש שדעתו לקנות בהעראה דהא קי''ל דהעראה קונה וכב' התירוצים של התוס' שם דשניהם אמת לדינא וכ''כ הרא''ש שם:
מתיבין. חכמים לר''י לדידך דאיילונית זונה היא:
הגע עצמך שהיתה עקרה. כלומר שנתעקרה עכשיו ואין סופה לילד או שהזקינה ולדבריך זונה קרית לה בתמיה ויהא אסור לקיימה:
תני ר' לעזר אומר אף הפנוי כו'. וכ''ש נשוי שמזנה על אשתו דחשובה זונה תו' שם:
משנה: לֹא יִבָּטֵל אָדָם מִפִּרְייָה וְרִבְייָה אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ בָנִים. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים שְׁנֵי זְכָרִים וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים זָכָר וּנְקֵיבָה שֶׁנֶּאֱמַר זָכָר וּנְקֵיבָה בְּרָאָם. נָשָׂא אִשָּׁה וְשָׁהֲתָה אִמָּוֹ עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא יָֽלְדָה אֵינוֹ רַשַּׁאי לִבָּטֵל. גֵּירְשָׁהּ מוּתֶּרֶת לִינָּשֵׂא לְאַחֵר וְרַשַּׁאי הַשֵּׁנִי לִשְׁהוֹת עִמָּהּ עֶשֶׂר שָׁנִים וְאִם הִפִּילָה מוֹנָה מִשָּׁעָה שֶׁהִפִּילָה. הָאִישׁ מְצוּוֶה עַל פִּרְייָה וְרִבְייָה אֲבָל לא הָאִשָּׁה. רִבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְרוֹקָה אוֹמֵר עַל שְׁנֵיהֶם הוּא אוֹמֵר וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וגו'.
Pnei Moshe (non traduit)
האיש מצוה כו'. כדיליף טעמא בגמ':
גירשה מותרת לינשא. ולא אמרינן דעקרה היא דשמא מיניה הוי ולא מינה ולענין הכתובה מפ' בגמרא:
אינו רשאי לבטל. אלא יגרשנה או ישא אחרת עמה:
עשר שנים. כדיליף בגמ':
ב''ש. טעמייהו יליף בגמ':
מתני' לא יבטל. שאם לא קיים פ''ו חייב לישא אשה בת בנים נ''י:
הלכה: לֹא יִבָּטֵל אָדָם מִפִּרְייָה וְרִבְייָה כול'. בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים. שְׁנֵי זְכָרִים. שֶׁנֶּאֱמַר בְּמֹשֶׁה גֵּרְשׁוֹם וֶאֱלִיעֶזֶר. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים. זָכָר וּנְקֵיבָה מִבִּרְייָתוֹ שֶׁלְּעוֹלָם. שֶׁנֶּאֱמַר זָכָר וּנְקֵיבָה בְּרָאָם. אָמַר רִבִּי בּוּן. לָכֵן צְרִיכָה אֲפִילוּ זָכָר וּנְקֵיבָה. דִּלֹ כֵן הִיא מַתְנִיתָא מִקּוּלֵּי בֵּית שַׁמַּי וּמֵחוּמְרֵי בֵּית הִלֵּל. בְּנֵי בָנִים כְּבָנִים. בְּנֵי בָנוֹת אִינָם כְּבָנִים. בֶּן בֵּן וּבַת בַּת עוֹלִין. בַּת בֵּן וּבֶן בַּת אֵינָן עוֹלִין. אַיילוֹנִית וְהַסָּרִיס וְשֶׁאֵינָן רְאוּיִין לִוְולָד אֵינָן עוֹלִין.
Pnei Moshe (non traduit)
איילונית כו'. ובבלי שם לא קאמר אלא הסריס וחד טעמא אית להו וכ''פ הרמב''ם ז''ל בט''ו מהל' אישות הלכ' ד':
בת כו'. אבל.איפכא לא וזה כאביי שם דאמר ברתא לברא לא אלא דשם קאמר אליביה דברא לברתא מהני וכ''ש הוא מברתא לברתא והכא משמע דדוקא ברא לברא וברתא לברתא אבל מסקנת הפוסקים כרבא שם דאפי' איפכא עולין דהא איכא שבת:
בן בן כו'. דאם הזכר מהבן והנקבה מבת עולין וקיים פ''ו:
בני בנות. כלומר אם הזכרים מהבנות אינם כלום וכדמפרש ואזיל:
בני בנים כבנים. דאם היו לו בנים ומתו דלא קיים פ''ו וכדמסיק בבבלי שם ואם הניחו בנים קיים ודוקא בני בנים שהזכרים יהיו מהבנים:
דלכן. דאם לא כן אלא דוקא זכר ונקבה קאמרי א''כ הוי מתניתא מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל ואמאי לא חשיב לה בעדיות. ומשמע דפליג אבבלי דהא לטעמא דהתם דמפרש דליכא למילף ממשה דמשום שכינה עשה ואסור לכל אדם לעשות כן א''כ ב''ה דוקא זכר ונקבה קאמרי. ולשיטת הבבלי נמי אפשר לפרש דכיון דב''ש נמי דוקא שני זכרים ס''ל וכדפירש''י ז''ל במתני' וגי' אחרת הי' להרשב''א ז''ל בדבריו שם א''כ לית כאן קולא וחומרא כ''כ הרשב''א ז''ל:
לכן צרכה. לכן צריך אתה ע''כ לפרש דב''ה מוספי אב''ש ואפילו זכר ונקבה קאמרי:
וב''ה. סברי דנין וילפי מברייתו של עולם ושם מפרש טעמייהו דב''ה דלא ילפי ממשה משום דמשה מדעתי' הוא דעבד והכא ע''כ לא ס''ל האי טעמא כדלקמן:
גמ' ב''ש כו'. טעמייהו דילפי ממשה דכיון שהיו לו שני זכרים פירש מן האשה ולא ילפי מברייתו של עולם דס''ל אין דנין אפשר משאי אפשר כדאמר בבלי ס''ב:
גמ' הא ישראל כו'. בתמיה:
עוד הוא אסור בה. דודאי ישראל נמי אסור בה דהרי מצוו' על פ''ו:
אלא בגין כו'. אלא בשביל דתנינן שם בסיפא דמתני' גיורת כו':
וכולהון לכהן. דכולהו לא שייכי אלא לכהן ולא לישראל ולפיכך לא תנינן ברישא ג''כ לישראל. והכי מפרק לה בבבלי שם:
הָיוּ לָהּ בָּנִים וּמֵתוּ מוֹנָה מִשְּׁעַת מִיתָה. יְכוֹלָה הִיא מֵימַר. רוּחָא חָֽנְקָת בָּנֶיהָ דְהַהִיא אִיתְּתָא וַעֲקָרָתָהּ.
Pnei Moshe (non traduit)
היו לה בנים כו'. אמתני' קאי דקאמר מונה משעה שהפילה וכן אם הי' לה בנים ומתו מונה משעת מיתה משום דיכולה היא למימר רוחא כו' אותו רוח רעה שגרם לחנוק ולהמית בני גרמה לעשותה עקרה מאז:
נִבְעֶלֶת וְרוֹאָה דָם נִבְעֶלֶת וְרוֹאָה דָם. אִית תַּנָּיֵי תַּנֵּי שְׁנִייָה תִיבָּעֵל שְׁלִישִׁית לֹא תִיבָּעֵל. וְאִית תַּנּוּיֵי תַנֵּי שְׁלִישִׁית תִּיבָּעֵל רְבִיעִית לֹא תִיבָּעֵל. הֲווֹן בְּעַייָן מֵימַר. מַה דָמַר. שְׁנִייָה תִבָּעֵל וּשְׁלִישִׁית לֹא תִיבָּעֵל. כְּמָאן דָּמַר. שְׁלִישִׁית אֵין לָהּ כְּתוּבָּה. בְּרָם כְּמָאן דָּמַר. שְׁלִישִׁית תִּיבָּעֵל רְבִיעִית לֹא תִיבָּעֵל. כְּמָאן דָּמַר. שְׁלִישִׁית יֵשׁ לָהּ כְּתוּבָּה. הָֽיְתָה יוֹלֶדֶת זְכָרִים וְהָיוּ נִימּוֹלִים וּמֵתִים. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. שֵׁנִי יִמּוֹל שְׁלִישִׁי לא יִמּוֹל. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. שְׁלִישִׁי יִמּוֹל רְבִיעִי לֹא יִמּוֹל. הֲווֹן בְּעַייָן מֵימַר. מָאן דָמַר. שֵׁינִי יִמּוֹל שְׁלִישִׁי לֹא יִמּוֹל. כְּמָאן דָּמַר. הַשְּׁלִישִׁית אֵין לָהּ כְּתוּבָּה. מָאן דָּמַר. הַשְּׁלִישִׁי יִמּוֹל הָרְבִיעִי לֹא יִמּוֹל. כְּמָאן דָּמַר. הַשְּׁלִישִׁית יֵשׁ לָהּ כְּתוּבָּה. אֲפִילוּ כְּמָאן דָּמַר. הַשְּׁלִישִׁית יֵשׁ לָהּ כְּתוּבָּה. מוֹדֵי הוּא הָכָא שֶׁלֹּא יִמּוֹל מִפְּנֵי סַכָּנָה. תַּנֵּי. אָמַר רִבִּי נָתַן. מַעֲשֶׂה שֶׁהָלַכְתִּי לְקֵיסָרִין שֶׁלַּקַּפּוֹטָקִייָא. וְהָֽיְתָה שָּׁם אִשָּׁה אַחַת וְהָֽיְתָה יוֹלֶדֶת זְכָרִים וְהָיוּ נִימּוֹלִים וּמֵתִים. וּמָלַת אֶת הָרִאשׁוֹן וָמֵת שֵׁינִי וָמֵת שְׁלִישִׁי וָמֵת. רְבִיעִי הֱבִיאָתוֹ לְפָנַיי. נִסְתַּכַּלְתִּי בוֹ וְלֹא רָאִיתִי בוֹ דַם בְּרִית. אֲמַרְתִי לָהֶם. הֲנִיחוּהוּ לְאַחַר זְמָן. וַהֲנִיחוּהוּ וּמַלּוּהוּ וְנִמְצָא בֶּן קַייָמָא. וְהָיוּ קוֹרִין אוֹתוֹ נָתָן בִּשְׁמִי.
Pnei Moshe (non traduit)
נבעלה וראתה דם מחמת תשמיש וכן בפעם השני אית תניא דתני. דלא תבעה פעם ג' דסבר כרבי:
ואית תנייא תני דג' תיבעל דסבר לה כרשב''ג. וזה מסתייעא לפי' רש''י בנדה דף ס''ו דקאמר שם נמי בהא משמשת פעם א' וב' ושלישית דכרשב''ג אתיא ולא כר' וכדלקמן:
הוין. בני הישיבה בעיין למימר דהני תנאי כהני תנאי דמ''ד הכא דשלישית לא תיבעל לו אלא תתגרש דהוחזקה להיות רואה מחמת תשמיש כמ''ד הכא דמשלישי אין לה כתובה:
ברם כמ''ד כו'. ומשמע מהכא דלא מחלק בין איסורא לממונא א''נ דהכא נמי איסורא הוא דהרי סתמא קאמר לשלישי כו' ואפילו אין לו בנים:
הוון בעי מימר כו'. דמתחילה היו רוצים לדמות גם בהא דתליא בפלוגתא דלעיל:
השלישית. שנישאת פעם שלישי:
ודחי לה הש''ס דאפי' כמ''ד בכתובה יש לה מג' דבתרי זימני לא הוי חזקה מודי הוא במילה שלא ימול לג' דהואיל וסכנה היא בתרי זימני הוי חזקה. אבל בבבלי מדמה לה לענין פלוגתייהו כי היכי דפליגי בנישואין פליגי במילה אלא דהש''ס מסיק שם דאנן נקטינן בנישואין ומלקיות כרבי ובוסתות ושור המועד כרשב''ג וטעמא דמילתא דנישואין הואיל ואיסורא הוא לחומרא ומלקיות כיון דעבר ושנה בחייבי כריתות מבערין עושי רשעה מישראל אבל וסתות כהאי דתנן אין אשה קובעת וסת לסמוך עליה להיות דיה שעתה עד שתקבענה שלש פעמים משום דוסתות דרבנן נינהו ובשור המועד נמי משום דממונא הוא ולא מפקינן ממונא אלא בדבר הברור אבל בקטלנית דסכנה היא וכן במילה לחומרא נמי כרבי וכן מסקנת הפוסקי':
מעשה כו'. ובבבלי שבת דף קל''ד גריס שלישי הביאתו לפני וצ''ל לפי הגי' דהכא דר' נתן סבר כי היכי דפליגי בנישואין פליגי במילה וכרשב''ג אתיא דאין לומר דמעשה הכי הוה דא''כ מאי אסהדותיה וכגוונא דאמרינן הכא בבבלי גבי אחיות והרב אלפס ז''ל בפ' אלו טרפות גריס כמו הכא:
רִבִּי אִמִּי בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. טַעֲמָא דְהֵן תַּנָּייָא מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֵת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. צֵא שָׁנִים שֶׁעָשָׂה בְחוּצָה לָאָרֶץ. 38a וְתַנֵּי כֵן. חָֽלְתָה הִיא אוֹ שֶׁחָלָה הוּא אוֹ שֶׁהָלַךְ לוֹ לִמְדִינַת הַיָּם אֵינָן עוֹלִין. נִישְׂאֵת לָרִאשׁוֹן וְלֹא יָֽלְדָה יֵשׁ לָהּ כְּתוּבָּה. לַשֵּׁינִי יֵשׁ לָהּ כְּתוּבָּה. לַשְּׂלִישִׁי יֵשׁ לָהּ כְּתוּבָּה. לָרְבִיעִי וְלַחֲמִישִׁי אֵין לָהּ כְּתוּבָּה. רִבִּי חֲנִינָה בַּר עָגוּל בְשֵׁם רִבִּי חִזְקִיָּה. לַשְּׂלִישִׁי עַצְמוֹ אֵין לָהּ כְּתוּבָּה. נִישֵּׂאת לָרְבִיעִי וְלַחֲמִישִׁי וְלֹא יָֽלְדָה מַה דְיַחְזְרוּן קַדְמַאֵי עָלֶיהָ. יָֽכְלָה הִיא מֵימַר. כְּדוֹן אִיתְעֲקָרַת הַהִיא אִיתְּתָא. נִישֵּׁאת לַחֲמִישִׁי וְיָֽלְדָה מַהוּ תַחֲזִיר עַל רְבִיעָייָה. אוֹמֵר לָהּ. שְׁתִיקוּתֵיךְ יָפָה מִדִּיבּוּרֵיךְ.
Pnei Moshe (non traduit)
מהו דתחזור היא על רביעי. לתבוע ממנו הכתובה דאיגלאי מילתא שהוא היה הגורם:
ופשיט דאומרים לה שתיקותיך יפה מדיבוריך. כיון דיכול לומר אילו הייתי יודע שאת בת בנים לא גרשתיך ונמצא גט בטל למפרע ובני' ממזרין. אבל בבבלי מסיק דאי איתא דמצי אמר לה הכי אי איהו שתקא אנן מי שתקינן אלא דמטעם זה הוא דפטור מליתן לה הכתובה דאמרינן השתא הוא דאיברית:
ופשיט לה יכולה היא למימר. עכשיו נתעקרה היא וכן פשיט לה בבלי אשלישי להאי מ''ד דב' זימני דמצי אמרה השתא הוא דכחשי:
מה דיחזרון קדמאי עלה. להוציא ממנה הכתובה שנתנו לה דהרי איגלאי מילתא שהיא גרמה:
לשלישי עצמו אין לה כתובה. דסבר לה כרבי דבתרי זימני הוי חזקה:
נישאת כו'. יש לה כתובה כשיוצאת וכן לשני ולשלישי דסבירא ליה כרבי שמעון ב''ג בבלי שם דבתלתא זימני הוא דהוי חזקה ובבבלי דף ס''ה קאמר דלשלישי לא תנשא אלא למי שיש לו בנים:
או שהלך לו למדינת הים. דהואיל שלא היה אצלה וכ''פ הרמב''ם ז''ל שם הלכה י''א:
ותני כן. בתוספתא פ''ח חלתה היא כו' כלו' מהיו חולין מייתי ראי' דאמרינן דאפשר שאותו העון שגרם להן להיות חולין מנעם נמי מלהוליד כמו דישיבת ח''ל באברהם וכן פי' הרא''ש ז''ל לפיכך חלה כו' בבבלי ס''ד:
צא שנים. דהשנים שהי' בח''ל מקודם לא נחשבו ומשום דעון ח''ל גרם ודוקא לאברהם מפני שנענש על שחזר מא''י לחרן אבל לא לדורות כן משמע מהרמב''ם ז''ל וכן פי' הרא''ש ז''ל:
טעמא דהן תנייא. טעמי' דהך תנא דמתני' שהה עמה עשר שנים כו' דגמרי' מאברהם דכתיב מקץ וגו' ואח''כ לקח הגר:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source