אָמַר רִבִּי אָחָא. לֵיי דָא פָֽשְׁטָה עַל שִׁיטַּתְהוֹן דְּרַבָּנִן. 14b בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה מָהוּ שֶׁיְּהֵא חַייָב בְּתַשְׁלוּמֵי כֶפֶל בִּגְנֵיבָה הָרִאשׁוֹנָה. אוֹ מֵאַחַר שֶׁהוּא בְהַתְרָייַת מִיתָה יְהֵא פָטוּר. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. הַגּוֹנֵב כִּיס חֲבֵירוֹ וְהוֹצִיאוֹ בַּשַׁבָּת חַייָב שֶׁכְּבָר נִתְחַייֵב בִּגְנֵיבַת כִּיס עַד שֶׁלֹּא קָֽדְשָׁה עָלָיו הַשַּׁבָּת. וְלֹא בְהַתְרָייַת מִיתָה הוּא וְתֵימַר חַייָב. וָכָא אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְהַתְרָייַת מִיתָה יְהֵא חַייָב. אָמַר רִבִּי יַנַּאי בַּר יִשְׁמָעֵאל. רִבִּי הוֹשַׁעְיָה תַנִּיתָהּ כְּדַעְתֵּיהּ. דְּתַנֵּי. הַמּוֹצִיא אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ חַייָב. וְדִכְוָותָהּ. הַמּוֹצִיא אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָטַל לְהוֹצִיא חַייָב. שֶׁאֵין הַתְרָייָתוֹ אֶלָּא בִּשְׁעַת הוֹצָאָתוֹ. תַּנֵּי. אִם הָיָה גוֹרֵר בּוֹ וְיוֹצֵא פָּטוּר. שֶׁחָלוּ עָלָיו מִיתָה וְתַשְׁלוּמִין כְּאַחַת. הָא אִם לֹא חָלוּ עָלָיו שְׁנֵיהֶן כְּאַחַת חַייָב בַּתַּשְׁלוּמִין. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. תִּיפְתָּר כְּגוֹן דַּהֲווֹן אִילֵּין כִּיסַּייָא רַבְרְבִין. שֶׁדַּרְכָן לִיקָּנוֹת בִּגְרִירִה. וְלֵית שְׁמַע מִן הָדָא כְּלוּם.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
א''ר אחא ליידא פשטא. לית דא פשטא על שיטתהון דרבנן וכי אין אנו יכולין לפשו' זה הבעיא דהמטלטלין נקנין בגרירה לפי שיטת דרבנן דלקמן:
ולית שמע מינה מן הדא כלום. דאימא לך בעלמא גרירה לאו קנין היא:
א''ר יוסי בר' בון. דלא היא תיפתר בכיסין רברבין שאין דרכן להגביה ונקנין הן בגרירה:
הא אם לא חלו וכו'. כלומר מדקאמר שפטו' מתשלומין מחמת שבאו אם חיוב מיתה כאחת הא לאו הכי בר תשלומין הוא דקנייה בגרירה וש''מ קנין גרירה במטלטלין קנין גמור הוא:
תני. ותני התם בסיפא דהאי ברייתא. השתא מסיק לה לפשוט הבעיא דענין קנין גרירה במטלטלין היה מגרר לא הגביה הכיס בחצר אלא היה גורר בו ויוצא פטור מן התשלומין שחלו עליו מיתה ותשלומין כאחת בשעה שגירר והוציא מהחצר קנייה ונתחייב בשביל ההוצאה:
שאין התרייתו. של מיתה חלה אלא בשעת הוצאתו בשעה שנמלך להוציא ומשעת הגבהה הוא דקנייה והילכך מתחיי' בתשלומין:
המוציא. דס''ל נמי להאי תנא המוציא אע''פ שלא נטל מתחילה ע''מ להוציא ונמלך והוציא חייב ובהכי עסקינן ונמצא משעת הגבהה לא היה עומד בהתראת מיתה שלא היה דעתו להוציא:
ודכוותה. כמו ואיבעית אימא ודכוותה מצינן לאוקמי בכה''ג:
דתני. בתוספתא דשבת המוציא אף על פי שלא הניח ברשות הרבים חייב דסבירא ליה מהלך כמניח דמי וא''כ היינו טעמא דלא אמרינן הכא דמשעת הגבהה בהתראת מיתה עומד שהרי הנחת רגל שלו הוי הנחה וכשהוא מהלך בפסיעה ראשונה כבר כלתה עקירה והנחה ראשונה וחיוב מיתה אפסיעה בתרייתא הוא דחיילא ביציאתו מן החצר ומשעת הגבהה קניי' והילכך חייב כאן בתשלומין ולא תפשוט לה להבעיא דבן סורר ומורה:
וכא. והכא נמי אע''פ שהוא בהתראת מיתה יהא חייב בתשלומי כפל מפני שלא חל עליו חיוב מיתה עד שיחזור ויגנוב כמו התם שלא חל עליו עד שעת הוצאה:
ולא בהתריית מיתה הוא. משעה ראשונה שהגביהו שא''א לו להוציאו אא''כ הגביהו ואפ''ה תימר דחייב ולא מיקרי מיתה ותשלומין כאחד:
עד שלא קדשה עליו השבת. כלומר עד שלא בא עליו חיוב מיתה בשביל קדושת שבת שהרי לא נתחייב בשביל ההוצאה עד שיוציאו מן החצר וחיוב הגניבה קדמו וקיי''ל דבמקום שאין חיוב מיתה ותשלומין באין כאחד מת ומשלם:
חייב. אפ''ה חייב בתשלומי' מפני שכבר נתחייב בתשלומין בשביל גניבת כיס משעה שהגביהו וקנאו:
נישמעינה מן הדא. ברייתא ותוספתא היא פ''ט הגונב כיס בשבת והוציאו ונמצא מתחייב מיתה ותשלומין:
מהו שיהא חייב בכפל בגניבה ראשונה. דדין בן סורר ומורה דבגניבה ראשונה אינו חייב מיתה כדתנן פ' בן סורר ומורה מתרין אותו בפני ג' ומלקין אותו חזר וקילקל נידון בכ''ג ומכיון שאינו מתחייב מיתה מתחייב בתשלומין או דלמא מאחר שהוא בהתריית מיתה שהרי אי אתה מוצא שיתחייב מיתה אא''כ גנב בראשונה ונתחייב מלקות ואם יחזור ויגנוב מיחייב מיתה וא''כ משעת גניבה ראשונה בהתראת מיתה הוא עומד ופטור מתשלומין:
בן סורר ומורה. דאיבעי' להו לבני הישיבה הך בעי' ומפשיטותה ומברייתא דמייתי עלה נפשוט גם הבעיא דילך. ודרך הש''ס הזה כן להביא אגב הבעיא דאיבעיא להו במילתא אחריתא ונשנית הברייתא בבית המדרש עלה ואם דבלאו הכי הוה מצי למיפשט מהאי בריית':
ר' הושעיה תניתה להאי ברייתא כדעתיה ולשיטתיה אזיל:
משנה: שְׁנֵי קַדָּרִין שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין זֶה אַחַר זֶה וְנִתְקַל הָרִאשׁוֹן וְנָפַל וְנִתְקַל הַשֵּׁנִי בָּרִאשׁוֹן הָרִאשׁוֹן חַייָב בְּנִזְקֵי הַשֵּׁנִי. זֶה בָּא בְּחָבִיתוֹ וְזֶה בָּא בְקוֹרָתוֹ נִשְׁבְּרָה כַדּוֹ שֶׁל זֶה בְקוֹרָתוֹ שֶׁל זֶה פָּטוּר שֶׁלָּזֶה רְשׁוּת לְהַלֵּךְ וְלָזֶה רְשׁוּת לְהַלֵּךְ.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
זה בא בחביתו וזה בא בקורתו. ופגעו זה בזה:
מתני' הראשון חייב בנזקי שני. בנזקי גופו אבל אם הוזקו כליו פטור דכל תקלה תולדת בור הוא ולא מצינו לבור שחייבו בו את הכלים ובנזקי גופו דחייב דוקא שהיה לו שהות לעמו' ולא עמד כדאמרינן בגמ' אבל לא היה לו שהות לעמוד או שאינו יכול לעמוד פטור דהא קיי''ל נתקל לאו פושע הוא אלא אנוס ואין חילוק בכאן בין מקום מדרון לשלא במקום מדרון:
מְתִיבִין הָא מַתְנִיתָא. זִימְנִין דְּמוֹתְבִין לָהּ וּמְסַייְעִין לְרִבִּי יוֹחָנָן. זִימְנִין דְּמוֹתְבִין לָהּ וּמְסַייְעִין לְרֵישׁ לָקִישׁ. 15a יֵשׁ אוֹכֵל אֲכִילָה אַחַת וְחַייָב עָלֶיהָ אַרְבַּע חַטָּאוֹת וְאָשָׁם אֶחָד. טָמֵא שֶׁאָכַל חֵלֶב וְהוּא נוֹתָר מִן הַמּוּקְדָּשִׁין בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים. רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר. אִם הָֽיְתָה שַׁבָּת וְהוֹצִיאוֹ בַשַׁבָּת. אָֽמְרוּ לוֹ. אֵינוֹ הַשֵּׁם. אֵימַת דִּמְתִיבִין וּמְסַייְעִין לְרִבִּי יוֹחָנָן. הוֹצִיאוֹ בַשַׁבָּת אֵין כָּאן הֲנָחָה. וְלָמָּה אָֽמְרוּ. אֵינוֹ הַשֵּׁם. אֵימַת דִּמְתִיבִין וּמְסַייְעִין לְרֵישׁ לָקִישׁ. הוֹצִיאוֹ [בַּשַּׁבָּת וְהִנִּיחוֹ. וְלָמָּה אָֽמְרוּ אֵינוֹ הַשֵּׁם. אֵימַר תִּיפְתָּר בְּשֶׁאָֽכְלָהּ. וַאֲכִילָה הֲנָחָה הִיא. לֹא מִסְתַּבְּרָה דְלֹא הוֹצִיאוֹ בַּשַּׁבָּת חַייָב. הֲרֵי שֶׁהוֹצִיאוֹ] בַיּוֹם הַכִּיפּוּרים יְהֵא פָטוּר. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. אַתְייָא דְּרִבִּי מֵאִיר כְּרִבִּי עֲקִיבָה. דְּתַנֵּי. מְנַיִין לְיוֹם הַכִּיפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת וְשָׁגַג וְעָשָׂה מְלָאכָה מְנַיִין שֶׁחַייָב עַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ. תַּלְמוּד לוֹמַר. שַׁבָּת הִיא. יוֹם הַכִּיפּוּרִים הוּא. דִּבְרֵי רִבִּי עֲקִיבָה. רִבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר. אֵין חַייָב אֶלָּא אַחַת.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
ת''ל שבת היא. דמשמע שאם בא חיוב מאיסור אחר עמה שיתחייב משום שבת בפני עצמה וכן לגבי יוה''כ דכתיב הוא הוא בפני עצמו. הדין פירושא דהאי סוגיא:
אמר ר' יוסי בר' בון. לא היא דלא תידוק מינה סייעת' לר''ל ולא תפרש לדברי ר''מ כדקאמרת אלא ה''ק דאם היתה שבת דקאמר אף משום שבת וחייב נמי משום שגגת מלאכה דיוה''כ ואתייא דר''מ כר''ע:
הוציאו וכו'. דקס''ד מדקאמר ר''מ אם היתה שבת והוציאו בשבת דוקא משום שבת קתני ואין כאן חיוב משום יוה''כ וטעמיה דלא משכחת לה הכא חיובא דיוה''כ דמכיון דחיובא דשבת מחויב מיתה הואי וחיוב דיוה''כ כרת ומלקו' דאין חיוב מיתה בבית דין ביום הכפורים והילכך פטור הוא כאן משום יוה''כ ממלקות ואף על גב דבשוגג איירי הכא מכל מקום שמעינן מדנקט משום שבת דוקא קמ''ל בזה דלא משכחת לה צד חיוב משום יוה''כ ואפילו הזיד ביוה''כ וידע בו כיון שיש כאן חיוב מיתה דשבת אף על פי ששגג בשבת פטור ממלקות דמזיד דיוה''כ דחייבי מיתה שוגגים פטורים ממלקות. והיינו דקאמר הוציאו ביום הכפורים יהא פטור כלומר לעולם יהא פטור ואפילו הזיד ביום הכפורים ושגג בשבת דהכי שמעינן מלישניה דרבי מאיר במתניתין והיינו סייעתא לר''ל. והיינו נמי דקאמר הש''ס הא מתניתא זמנין וכו' וזמנין לומר דמחדא מתני' שמעינן כר' יוחנן בדינא חדא וכר''ל בדינא אחרינא:
אימת דמתיבין ומסייעין לר''ל. מילתיה דר''ל לאו אהאי פלוגתא דלעיל היא דלא שייכא הכא וכן לא מצינו דפליג ר''ל על ר' יוחנן בהא דלעיל לא בשבת ולא בשום מסכת אלא בעלמא איתמר ואפלוגתא דמילתא אחריתי היא. דגרסינן בהאי תלמודא בפרק אלו נערות השוחט אותו ואת בנו לשם ע''ז ר' יוחנן אמר התרו בו משום אותו ואת בנו לוקה משום ע''ז נסקל רבי שמעון בן לקיש אמר אפילו התרו משום אותו ואת בנו אינו לוקה מאחר שאילו התרו בו משום ע''ז היה נסקל. וטעמיה דקסבר חייבי מיתות ומלקיות ואפי' שוגגין הן פטורין ממלקות כדמפרש התם. והשתא ה''ק דמאיזה דין מהאי מתני' מותבינן לבר פלוגתיה דר''ל ומסייעין ליה לר''ל וקאמר מהכא:
אין כאן הנחה. כלומר ואי אמרת דאין כאן הנחה דלא צריך להנחה אלא דאמרי' מהלך כמניח לענין שבת וכר' אושעי' א''כ קשיא ולמה אמרו חכמים לר''מ אינו השם מן השם ומן השם הוא דחיובא דכולהו במהלך הוא אלא ש''מ כר' יוחנן ותיובתא לר' הושעי':
אימת דמתיבין ומסייעין לר' יוחנן. השתא מפרש הש''ס דממה מתיבין מהכא למאן דפליג אר' יוחנן התם ומסייעין לר' יוחנן משום דקתני הוציאו בשבת ולא הודו לו חכמים לר''מ למיחשבי' ג''כ חיובא דשבת:
אמרו לו אינו השם. וכדמפרש לה האי תלמודא במה שהבאתי לעיל דלא דמי חיוב שבת לחיובא דהני שזה חייב משום מהלך כלומר שחיובן דכל הני דחשיב במהלך ואוכל נמי חייב וזה חיובא דשבת עד שיניח וכל זמן שלא הניח או שעמד ואכלו לא מיתחייב משום הוצאה:
אם היתה שבת והוציאו בשבת. חייב חטאת משום שבת:
זימנין. מילתיה דר' יוחנן ודר''ל בעלמא איתמר ולאו בחדא פלוגתא היא אלא כדבעינן למימר לקמן ואגב דאיירי בדין מהלך כמניח דמייתי לה בפ''ק דשבת אהאי מתני' מייתי לה נמי הכא. דגרסינן פ''ק דשבת בהאי תלמודא הכי. ר' יוסי בשם ר' יוחנן המוציא אינו חייב עד שיניח ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן עד שיטול ועד שיניח ר' זעירא בעי עד שיטול על מנת להניח נטל לאכול ונמלך להניח לא הוי חייב. וכלומר דר' זעירא בעי אם נפרש דמאי עד שיטול ויניח דקאמר עד שיטול מתחלה ע''מ להוציא ולהניח ולאפוקי אם נטל מתחילה לאכול ונמלך עליו להוציא ולהניח דלא הוי חייב ופליג ר' יוחנן אדר' הושעיא לעיל שם בתרתי דס''ל מהלך לאו כעומד ומניח דמי ואינו חייב עד שיניח ממש וכן ס''ל דצריך שיהא במחשבתו משעה ראשונה להוציא ולהניח ולא בנמלך אח''כ. ותו גרסי' התם לקמן תמן תנינן ר' מאיר אומר אם היתה שבת והוציאו אמרו לי אינו השם שזה חייב משום מהלך וזה חייב משום מניח. ע''כ. והשתא מתבאר ומתפרש סוגיא דקמן הכי. דתנינן בפ''ג דכריתות יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות. חד משום דאכל קודש בטומאה וחד משום חלב וחד משום נותר וחד משום יוה''כ ואשם מעילה דאכל קדש:
מתיבין הא מתניתא. ממתני' דלקמן משיבין ומביאין סייעתא וזימנין דמסייעין לר' יוחנן מהאי מתני' וזימנין מתיבין ומסייעין לר''ל:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source