משנה: יֵשׁ חוֹרֵשׁ תֶּלֶם אֶחָד וְחַייָב עָלָיו מִשּׁוּם שְׁמוֹנָה לָאוִין. הַחוֹרֵשׁ בְּשׁוֹר וַחֲמוֹר וְהֵן מוּקְדָּשִׁים בְּכִלְאַיִם בַּכֶּרֶם וּשְׁבִיעִית וְיוֹם טוֹב וְכֹהֵן וְנָזִיר וְאַף בֵּית הַטּוּמְאָה. חוֹנִיָּה בֶּן חֲכִינַאי אוֹמֵר אַף הַלּוֹבֵשׁ כִּלְאָיִם. אָֽמְרוּ לוֹ אֵינוֹ הַשֵּׁם. אָמַר לָהֶן אַף לֹא הַנָּזִיר הוּא הַשֵּׁם׃
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
ואיכן הוא לוקה את היתירה. שהרי אינה ראויה להשתלש דתשעה ושלשים ראוין להשתלש שהן שליש מלפניו ושתי ידות אחת על כתף זו ואחת על כתף זו וזו של ארבעים היכן לוקה אותה:
בכלאים בכרם. על ידי שחורש מחפה חטה ושעורה וחרצן בעפר וקי''ל המחפה בכלאים לוקה ועובר בשני לאוין אחד משום כלאי זרעים שהן שני מיני זרעים חטה ושעורה ואחד משום כלאי הכרם בשביל החרצן והרי כאן ארבעה לאוין:
ושביעית. שבת לה' שדך לא תזרע:
ויום טוב. כל מלאכת עבודה לא תעשו ובשבת לא תנא משום דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד הוא ואין לוקין עליו:
וכהן ונזיר אף בבית הטומאה. אם היה המקום אף בית הטומאה עובר משום לנפש לא יטמא בעמיו האמור בכהנים ועל נפש מת לא יבא האמור בנזיר:
אף הלובש כלאים. בשעה שהוא חורש:
אינו השם. לאו של לבישת כלאים אינו מן השם של חרישת תלם:
אף לא הנזיר. וכן כהן דחשביתו אינו בשביל חרישה אלא בשביל הליכה למקום טומאה. ומיהו ת''ק דחשיב להו בכלל לאוין של חרישת התלם לפי שאינו יכול לחרוש בשוורים אא''כ הולך עמהן ומנהיגן:
מתני' מנין שהוא סמוך לארבעים. דאלו הוה כתוב ארבעים במספר הוי אמינא ארבעים למנינא השתא דכתיב במספר ארבעים במספר הגורם לומר אחריו ארבעים דהיינו תשעה ושלשים:
בין כתיפיו. דכתיב מה המכות האלה בין ידיך ויאמר אשר הכיתי בית מאהבי ורבנן ההוא בתינוקות של בית רבן הוא דכתיב ואין הלכה כר' יהודה:
מתני' אין אומדין אותו וכו'. לפי שכל הלוקין בב''ד היו צריכין לאומדן בתחלה שלא ימותו מחמת הכאות מדכתיב לא יוסיף מכלל שאם צריך לגרוע גורעין:
אלא במכות הראויות להשתלש. ואין מוסיפין לעולם על האומד:
אמדוהו לקבל ארבעים. כלומר חסר אחד ולישנא דקרא נקט:
אמדוהו לקבל שמנה עשרה. כלומר שאמדוהו לקבל חצי ארבעים שהוא עשרים אין אומרים ילקה כ''א כדי שיהו יכולין להשתלש אלא ילקה י''ח:
אמדוהו אומד אחד. לשני מלקות כגון שאמדוהו ללקות מ''ב דל''ט בשביל לאו האחד שלש שמוסיפין חשוב אומד ללאו האחר:
ואם לאו. שלא אמדוהו אלא למלקות אחד:
יחייב עליו משום שמנה לאוין. כשהתרו בו על כולן:
החורש בשור וחמור והן מוקדשין. הן מוקדשין לאו דוקא אלא דשור מוקדשין הוא בקדשי המזבח ועובר בלאו דלא תעבוד בכור שורך ובלאו דלא תחרוש בשור וחמור יחדיו ומשכחת בחמור דחולין נמי ואע''ג דמשכחת לה מוקדשין בחמור שהוא קדוש לבדק הבית מ''מ לאו משום עבודה הוא דמתחייב דקדשי בדק הבית אינן אסורין בגיזה ועבודה אלא מדרבנן כ''א לאו דמעילה משכחת לה ולאו דמעילה לא חשיב הכא דהא בשור איכא נמי לאו דמעילה משום דלא חשיב אלא הנך לאוין דלקי עלייהו בחרישה כל שהו אבל לאו דמעילה לא לקי עד שיחרוש בשוה פרוטה:
חייב על כל או''א. כשפירש וחזר וטימא:
מתני' אינו חייב אלא אחת. על מה ששתה תוך כדי דיבור של התראה ואם היה לפניו כלי שיש בו כמה רביעיות יין ואמרו לו אל תשתה כלי זה שיש בו כך וכך שיעורים שתלקה כך וכך מלקיות חייב על כל שיעור ושיעור אע''פ שלא התרו בו אלא התראה אחת:
והוא פושט ולובש. ולא פושט לגמרי אלא אפי' שהה בין התראה להתראה כדי פשיטה ולבישה הוי כפושט וחוזר ולובש וחייב על כל התראה והתראה:
מתני' יש חורש תלם אחד. שורה אחת של שדה:
משנה: נָזִיר שֶׁהָיָה שׁוֹתֶה בַיַּיִן כָּל הַיּוֹם אֵינוֹ חַייָב אֶלָּא אַחַת. אָֽמְרוּ לוֹ אַל תִּשְׁתֶּה אַל תִּשְׁתֶּה וְהוּא שׁוֹתֶה 9a חַייָב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת׃ הָיָה מִיטַּמֵּא לַמֵּתִים כָּל הַיּוֹם אֵינוֹ חַייָב אֶלָּא אַחַת. אָֽמְרוּ לוֹ אַל תִּיטַּמֵּא אַל תִּיטַּמֵּא וְהוּא מִיטַּמֵּא חַייָב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת הָיָה מְגַלֵּחַ כָּל הַיּוֹם אֵינוֹ חַייָב אֶלָּא אַחַת. אָֽמְרוּ לוֹ אַל תְּגַלַּח אַל תְּגַלַּח וְהוּא מְגַלֵּחַ חַייָב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת. הָיָה לָבוּשׁ בְּכִלְאַיִם כָּל הַיּוֹם אֵינוֹ חַייָב אֶלָּא אַחַת. אָֽמְרוּ לוֹ אַל תִּלְבַּשׁ אַל תִּלְבַּשׁ וְהוּא פּוֹשֵׁט וְלוֹבֵשׁ חַייָב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת׃
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
ואיכן הוא לוקה את היתירה. שהרי אינה ראויה להשתלש דתשעה ושלשים ראוין להשתלש שהן שליש מלפניו ושתי ידות אחת על כתף זו ואחת על כתף זו וזו של ארבעים היכן לוקה אותה:
בכלאים בכרם. על ידי שחורש מחפה חטה ושעורה וחרצן בעפר וקי''ל המחפה בכלאים לוקה ועובר בשני לאוין אחד משום כלאי זרעים שהן שני מיני זרעים חטה ושעורה ואחד משום כלאי הכרם בשביל החרצן והרי כאן ארבעה לאוין:
ושביעית. שבת לה' שדך לא תזרע:
ויום טוב. כל מלאכת עבודה לא תעשו ובשבת לא תנא משום דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד הוא ואין לוקין עליו:
וכהן ונזיר אף בבית הטומאה. אם היה המקום אף בית הטומאה עובר משום לנפש לא יטמא בעמיו האמור בכהנים ועל נפש מת לא יבא האמור בנזיר:
אף הלובש כלאים. בשעה שהוא חורש:
אינו השם. לאו של לבישת כלאים אינו מן השם של חרישת תלם:
אף לא הנזיר. וכן כהן דחשביתו אינו בשביל חרישה אלא בשביל הליכה למקום טומאה. ומיהו ת''ק דחשיב להו בכלל לאוין של חרישת התלם לפי שאינו יכול לחרוש בשוורים אא''כ הולך עמהן ומנהיגן:
מתני' מנין שהוא סמוך לארבעים. דאלו הוה כתוב ארבעים במספר הוי אמינא ארבעים למנינא השתא דכתיב במספר ארבעים במספר הגורם לומר אחריו ארבעים דהיינו תשעה ושלשים:
בין כתיפיו. דכתיב מה המכות האלה בין ידיך ויאמר אשר הכיתי בית מאהבי ורבנן ההוא בתינוקות של בית רבן הוא דכתיב ואין הלכה כר' יהודה:
מתני' אין אומדין אותו וכו'. לפי שכל הלוקין בב''ד היו צריכין לאומדן בתחלה שלא ימותו מחמת הכאות מדכתיב לא יוסיף מכלל שאם צריך לגרוע גורעין:
אלא במכות הראויות להשתלש. ואין מוסיפין לעולם על האומד:
אמדוהו לקבל ארבעים. כלומר חסר אחד ולישנא דקרא נקט:
אמדוהו לקבל שמנה עשרה. כלומר שאמדוהו לקבל חצי ארבעים שהוא עשרים אין אומרים ילקה כ''א כדי שיהו יכולין להשתלש אלא ילקה י''ח:
אמדוהו אומד אחד. לשני מלקות כגון שאמדוהו ללקות מ''ב דל''ט בשביל לאו האחד שלש שמוסיפין חשוב אומד ללאו האחר:
ואם לאו. שלא אמדוהו אלא למלקות אחד:
יחייב עליו משום שמנה לאוין. כשהתרו בו על כולן:
החורש בשור וחמור והן מוקדשין. הן מוקדשין לאו דוקא אלא דשור מוקדשין הוא בקדשי המזבח ועובר בלאו דלא תעבוד בכור שורך ובלאו דלא תחרוש בשור וחמור יחדיו ומשכחת בחמור דחולין נמי ואע''ג דמשכחת לה מוקדשין בחמור שהוא קדוש לבדק הבית מ''מ לאו משום עבודה הוא דמתחייב דקדשי בדק הבית אינן אסורין בגיזה ועבודה אלא מדרבנן כ''א לאו דמעילה משכחת לה ולאו דמעילה לא חשיב הכא דהא בשור איכא נמי לאו דמעילה משום דלא חשיב אלא הנך לאוין דלקי עלייהו בחרישה כל שהו אבל לאו דמעילה לא לקי עד שיחרוש בשוה פרוטה:
חייב על כל או''א. כשפירש וחזר וטימא:
מתני' אינו חייב אלא אחת. על מה ששתה תוך כדי דיבור של התראה ואם היה לפניו כלי שיש בו כמה רביעיות יין ואמרו לו אל תשתה כלי זה שיש בו כך וכך שיעורים שתלקה כך וכך מלקיות חייב על כל שיעור ושיעור אע''פ שלא התרו בו אלא התראה אחת:
והוא פושט ולובש. ולא פושט לגמרי אלא אפי' שהה בין התראה להתראה כדי פשיטה ולבישה הוי כפושט וחוזר ולובש וחייב על כל התראה והתראה:
מתני' יש חורש תלם אחד. שורה אחת של שדה:
משנה: כַּמָּה מַלְקִין אוֹתוֹ, אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת. שֶׁנֶּאֱמַר בְּמִסְפַּר אַרְבָּעִים. מִנְייָן שֶׁהוּא סָמוּךְ לְאַרְבָּעִים. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אַרְבָּעִים שְׁלֵמוֹת. וְאֵיכָן הוּא לוֹקֶה אֶת הַיְתֵרָה בֵּין כְּתֵיפָיו׃
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
ואיכן הוא לוקה את היתירה. שהרי אינה ראויה להשתלש דתשעה ושלשים ראוין להשתלש שהן שליש מלפניו ושתי ידות אחת על כתף זו ואחת על כתף זו וזו של ארבעים היכן לוקה אותה:
בכלאים בכרם. על ידי שחורש מחפה חטה ושעורה וחרצן בעפר וקי''ל המחפה בכלאים לוקה ועובר בשני לאוין אחד משום כלאי זרעים שהן שני מיני זרעים חטה ושעורה ואחד משום כלאי הכרם בשביל החרצן והרי כאן ארבעה לאוין:
ושביעית. שבת לה' שדך לא תזרע:
ויום טוב. כל מלאכת עבודה לא תעשו ובשבת לא תנא משום דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד הוא ואין לוקין עליו:
וכהן ונזיר אף בבית הטומאה. אם היה המקום אף בית הטומאה עובר משום לנפש לא יטמא בעמיו האמור בכהנים ועל נפש מת לא יבא האמור בנזיר:
אף הלובש כלאים. בשעה שהוא חורש:
אינו השם. לאו של לבישת כלאים אינו מן השם של חרישת תלם:
אף לא הנזיר. וכן כהן דחשביתו אינו בשביל חרישה אלא בשביל הליכה למקום טומאה. ומיהו ת''ק דחשיב להו בכלל לאוין של חרישת התלם לפי שאינו יכול לחרוש בשוורים אא''כ הולך עמהן ומנהיגן:
מתני' מנין שהוא סמוך לארבעים. דאלו הוה כתוב ארבעים במספר הוי אמינא ארבעים למנינא השתא דכתיב במספר ארבעים במספר הגורם לומר אחריו ארבעים דהיינו תשעה ושלשים:
בין כתיפיו. דכתיב מה המכות האלה בין ידיך ויאמר אשר הכיתי בית מאהבי ורבנן ההוא בתינוקות של בית רבן הוא דכתיב ואין הלכה כר' יהודה:
מתני' אין אומדין אותו וכו'. לפי שכל הלוקין בב''ד היו צריכין לאומדן בתחלה שלא ימותו מחמת הכאות מדכתיב לא יוסיף מכלל שאם צריך לגרוע גורעין:
אלא במכות הראויות להשתלש. ואין מוסיפין לעולם על האומד:
אמדוהו לקבל ארבעים. כלומר חסר אחד ולישנא דקרא נקט:
אמדוהו לקבל שמנה עשרה. כלומר שאמדוהו לקבל חצי ארבעים שהוא עשרים אין אומרים ילקה כ''א כדי שיהו יכולין להשתלש אלא ילקה י''ח:
אמדוהו אומד אחד. לשני מלקות כגון שאמדוהו ללקות מ''ב דל''ט בשביל לאו האחד שלש שמוסיפין חשוב אומד ללאו האחר:
ואם לאו. שלא אמדוהו אלא למלקות אחד:
יחייב עליו משום שמנה לאוין. כשהתרו בו על כולן:
החורש בשור וחמור והן מוקדשין. הן מוקדשין לאו דוקא אלא דשור מוקדשין הוא בקדשי המזבח ועובר בלאו דלא תעבוד בכור שורך ובלאו דלא תחרוש בשור וחמור יחדיו ומשכחת בחמור דחולין נמי ואע''ג דמשכחת לה מוקדשין בחמור שהוא קדוש לבדק הבית מ''מ לאו משום עבודה הוא דמתחייב דקדשי בדק הבית אינן אסורין בגיזה ועבודה אלא מדרבנן כ''א לאו דמעילה משכחת לה ולאו דמעילה לא חשיב הכא דהא בשור איכא נמי לאו דמעילה משום דלא חשיב אלא הנך לאוין דלקי עלייהו בחרישה כל שהו אבל לאו דמעילה לא לקי עד שיחרוש בשוה פרוטה:
חייב על כל או''א. כשפירש וחזר וטימא:
מתני' אינו חייב אלא אחת. על מה ששתה תוך כדי דיבור של התראה ואם היה לפניו כלי שיש בו כמה רביעיות יין ואמרו לו אל תשתה כלי זה שיש בו כך וכך שיעורים שתלקה כך וכך מלקיות חייב על כל שיעור ושיעור אע''פ שלא התרו בו אלא התראה אחת:
והוא פושט ולובש. ולא פושט לגמרי אלא אפי' שהה בין התראה להתראה כדי פשיטה ולבישה הוי כפושט וחוזר ולובש וחייב על כל התראה והתראה:
מתני' יש חורש תלם אחד. שורה אחת של שדה:
משנה: אֵין אוֹמְדִין אוֹתוֹ אֶלָּא בְמַכּוֹת הָרְאוּיוֹת לְהִשְׁתַּלֵּשׁ. אֲמָדוּהוּ לְקַבֵּל אַרְבָּעִים. לָקָה מִקְצָת וְאָֽמְרוּ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְקַבֵּל אַרְבָּעִים פָּטוּר. אֲמָדוּהוּ לְקַבֵּל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה מִשֶּׁלָּקָה אָֽמְרוּ יָכוֹל הוּא לְקַבֵּל אַרְבָּעִים פָּטוּר. עָבַר עֲבֵירָה שֶׁיֶשׁ בָּהּ שְׁנֵי לָאוִין אֲמָדוּהוּ אוֹמֶד אֶחָד לוֹקֶה וּפָטוּר. וְאִם לָאו לוֹקֶה וּמִתְרַפֵּא וְחוֹזֵר וְלוֹקֶה׃
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
ואיכן הוא לוקה את היתירה. שהרי אינה ראויה להשתלש דתשעה ושלשים ראוין להשתלש שהן שליש מלפניו ושתי ידות אחת על כתף זו ואחת על כתף זו וזו של ארבעים היכן לוקה אותה:
בכלאים בכרם. על ידי שחורש מחפה חטה ושעורה וחרצן בעפר וקי''ל המחפה בכלאים לוקה ועובר בשני לאוין אחד משום כלאי זרעים שהן שני מיני זרעים חטה ושעורה ואחד משום כלאי הכרם בשביל החרצן והרי כאן ארבעה לאוין:
ושביעית. שבת לה' שדך לא תזרע:
ויום טוב. כל מלאכת עבודה לא תעשו ובשבת לא תנא משום דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד הוא ואין לוקין עליו:
וכהן ונזיר אף בבית הטומאה. אם היה המקום אף בית הטומאה עובר משום לנפש לא יטמא בעמיו האמור בכהנים ועל נפש מת לא יבא האמור בנזיר:
אף הלובש כלאים. בשעה שהוא חורש:
אינו השם. לאו של לבישת כלאים אינו מן השם של חרישת תלם:
אף לא הנזיר. וכן כהן דחשביתו אינו בשביל חרישה אלא בשביל הליכה למקום טומאה. ומיהו ת''ק דחשיב להו בכלל לאוין של חרישת התלם לפי שאינו יכול לחרוש בשוורים אא''כ הולך עמהן ומנהיגן:
מתני' מנין שהוא סמוך לארבעים. דאלו הוה כתוב ארבעים במספר הוי אמינא ארבעים למנינא השתא דכתיב במספר ארבעים במספר הגורם לומר אחריו ארבעים דהיינו תשעה ושלשים:
בין כתיפיו. דכתיב מה המכות האלה בין ידיך ויאמר אשר הכיתי בית מאהבי ורבנן ההוא בתינוקות של בית רבן הוא דכתיב ואין הלכה כר' יהודה:
מתני' אין אומדין אותו וכו'. לפי שכל הלוקין בב''ד היו צריכין לאומדן בתחלה שלא ימותו מחמת הכאות מדכתיב לא יוסיף מכלל שאם צריך לגרוע גורעין:
אלא במכות הראויות להשתלש. ואין מוסיפין לעולם על האומד:
אמדוהו לקבל ארבעים. כלומר חסר אחד ולישנא דקרא נקט:
אמדוהו לקבל שמנה עשרה. כלומר שאמדוהו לקבל חצי ארבעים שהוא עשרים אין אומרים ילקה כ''א כדי שיהו יכולין להשתלש אלא ילקה י''ח:
אמדוהו אומד אחד. לשני מלקות כגון שאמדוהו ללקות מ''ב דל''ט בשביל לאו האחד שלש שמוסיפין חשוב אומד ללאו האחר:
ואם לאו. שלא אמדוהו אלא למלקות אחד:
יחייב עליו משום שמנה לאוין. כשהתרו בו על כולן:
החורש בשור וחמור והן מוקדשין. הן מוקדשין לאו דוקא אלא דשור מוקדשין הוא בקדשי המזבח ועובר בלאו דלא תעבוד בכור שורך ובלאו דלא תחרוש בשור וחמור יחדיו ומשכחת בחמור דחולין נמי ואע''ג דמשכחת לה מוקדשין בחמור שהוא קדוש לבדק הבית מ''מ לאו משום עבודה הוא דמתחייב דקדשי בדק הבית אינן אסורין בגיזה ועבודה אלא מדרבנן כ''א לאו דמעילה משכחת לה ולאו דמעילה לא חשיב הכא דהא בשור איכא נמי לאו דמעילה משום דלא חשיב אלא הנך לאוין דלקי עלייהו בחרישה כל שהו אבל לאו דמעילה לא לקי עד שיחרוש בשוה פרוטה:
חייב על כל או''א. כשפירש וחזר וטימא:
מתני' אינו חייב אלא אחת. על מה ששתה תוך כדי דיבור של התראה ואם היה לפניו כלי שיש בו כמה רביעיות יין ואמרו לו אל תשתה כלי זה שיש בו כך וכך שיעורים שתלקה כך וכך מלקיות חייב על כל שיעור ושיעור אע''פ שלא התרו בו אלא התראה אחת:
והוא פושט ולובש. ולא פושט לגמרי אלא אפי' שהה בין התראה להתראה כדי פשיטה ולבישה הוי כפושט וחוזר ולובש וחייב על כל התראה והתראה:
מתני' יש חורש תלם אחד. שורה אחת של שדה:
ברוך יי לעולם אמן ואמן ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד]
זכינו להשלים בשלום נזכה ונחיה להשלים ללמד וללמד את כל ש' סדרי משנה בשלום אמן
אַמַר רִבִּי אָחָא כְּתִיב יְי חָפֵץ֭ לְמַ֣עַן צִדְק֑וֹ לְמַעַן צִדְקוֹ לְמַעַן צַדֶּקְךָ בִּשְׁבִיל לְזַכּוֹתָךְ אָמַרְתִּיהָ לָךְ.
הלכה: [רִבִּי חֲנַנְיָה בֶּן עֲקַשְׁיָה אוֹמֵר רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וג'. מִפְּנֵי מַה מְכַנִּים שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְקוֹרִין אוֹתוֹ מָקוֹם לוֹמַר שֶׁהוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָמוֹ וְאֵין עוֹלָמוֹ מְקוֹמוֹ. רִבִּי חוּנָה בְשֵׁם רִבִּי אִימִּי כָּתוּב מְעוֹנָה אֱלֹ֣הֵי קֶ֔דֶם לוֹמַר שֶׁהוּא מְעוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָמוֹ וְאֵין עוֹלָמוֹ מְעוֹנוֹ. רִבִּי יוֹסֵה בֶּן חֲלַפְתָּה אָמַר כּתוּב וַיֹּ֣אמֶר יְי הִנֵּ֥ה מָק֖וֹם אִתִּ֑י לוֹמַר שֶׁהוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָמוֹ וְאֵין עוֹלָמוֹ מְקוֹמוֹ. אָמַר רִבִּי יִצְחָק כְּתִיב יי בָ֗֝ם סִ֘ינַ֥י בַּקֹּֽדֶשׁ׃ לָא מִסְתַּבְּרָה אֶלָּא קוֹדֶשׁ בְּסִינַי. לוֹמַר שֶׁהוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָמוֹ וְאֵין עוֹלָמוֹ מְקוֹמוֹ. אָמַר רִבִּי יוּדָן לְגִיבּוֹר שֶׁהוּא רוֹכֵב עַל הַסּוּס וְכֵילָיו מְשׁוֹפָּעִים הֵלַךְ הֵלַךְ לֹא שֶׁהַסּוּס סוֹבֵל אֶת הַגִּיבּוֹר אֶלָּא שֶׁהַגִּיבּוֹר הוּא סוֹבֵל אֶת הַסּוּס.
משנה: רִבִּי חֲנִינָה בֶּן עֲקַשְׁיָה אוֹמֵר רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת יִשְׂרָאֵל לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת שֶׁנֶּאֱמַר יְיָ חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר׃
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
מלפניו. על לבו ומאחוריו שליש על כתף זו ושליש על כתף זו:
מכה בידו אחת. אבל כשמגביה הרצוע' מגביה בשתי ידיו:
בכל כחו. דכתיב מכה רבה:
והקורא קורא. דכתיב בקורת תהיה בקריאה תהא שקורין עליו אם לא תשמור לעשות וגו' וגדול שבדיינים קורא והסמוך לו מונה והשלישי אומר הכה על כל הכאה והכאה ומצוה על הקורא לצמצם להשלים המקראות בסוף המלקות ואם לא צמצמם חוזר וקורא פעם שניה וממהר לקרות ולהשלים כשישלים המלקה להלקות:
ואם מת תחת ידו פטור. מפני שמכהו ברשות:
הוסיף לו. כגון דטעה במניינא:
נתקלקל. מחמת ההכאה והוציא רעי או מי רגלים:
פטור. דכתיב ונקלה אחיך לעיניך והרי נקלה שנתלכלך:
והאשה. אף במים דבשתה מרובה ואין הלכה כר' יהודה:
מתני' נפטרו ידי כריתתן. אם עשו תשובה:
הדרן עלך אלו הן הגולין סליקא לה מסכת מכות
העושה מצוה אחת. אית דמפרשי דעל חייבי כריתות שלקו קאמר מי שקיבל עליו הדין ועשה מצוה כשלקה:
על אחת כמה וכמה שתנתן לו נפשך. ויפטר מידי כרת שמדה טובה מרובה על מדת פורענות ואית דמפרשי דמילתא באנפי נפשה היא להודיע מתן שכרן של מצות ק''ו מענשו של עבירות:
ממקומו הוא למד. מחייבי כריתות דאיירי בהו אנו למידין שהיושב ולא עבר עבירה מעלה עליו שכר כעושה מצוה דכתיב בעריות ונכרתו הנפשות העושות ואומר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וסמוך ליה לא תקרבו לגלות ערוה הרי שמי שיושב ואינו מגלה ערוה הכתוב קורא אותו עושה מצוה וכתיב ביה וחי בהם כדרך שהעניש כרת במי שעושה עבירה וזה דוקא במי שבאה עבירה לידו וכבש יצרו ולא עשאה כיוסף הצדיק וכיוצא בו:
הפורש ממנו מקבל שכר. דכתיב למען ייטב לך ולבניך אחריך:
מתני' לפיכך הרבה להם תורה ומצות. כגון פרשת שקצים ורמשים כדי להרבות שכר כשהם בדילים מהן אע''פ שבלאו הכי לא היו אוכלין אותן שנפשו של אדם קצה מהן:
למען צדקו. להצדיק את ישראל ולזכות אותן:
וחזן הכנסת. שמש ושליח בית דין:
מתני' על העמוד. שהיה נעוץ בקרקע וזקוף וגבוה כדי להשען עליו:
שליש מלפניו. דכתיב והכהו לפניו כדי רשעתו לפניו כדי רשעה אחת ולאחריו כדי שתים:
והאבן נתונה מאחריו. של הלוקה:
ורצועה של עגל בידו. שנא' ארבעים יכנו וסמיך ליה לא תחסום שור בדישו:
כפולה. אחת לשתים ועוד רציעה אחרת כפולה לשתים היינו שתים רצועות שהן ארבעה:
ושתי רצועות. דקות של חמור עולות ויורדת בה כמין קלקלי של אוכף וטעמא משום דכתיב ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו יבא מי שמכיר אבוס בעליו ויפרע ממי שאינו מכיר אבוס בעליו:
ידה טפח. בית יד שהרצועה תלוי בה ארכו טפח:
ורחבה. של הרצועה של עגל טפח:
ומגעת ע''פ כריסו. ראשה של הרצועה ולפיכך היה צריך שיהא בבית יד של הרצוע' נקב שהחזן המלקה יכול להאריך ולקצר הרצועה כרצונו שאין מלקין לאדם אלא ברצועה שראשה מגעת על פי כריסו שהוא טיבורו:
משנה: כָּל חַייָבֵי כְרִיתוֹת שֶׁלָּקוּ נִפְטְרוּ יְדֵי כְרִיתָתָן שֶׁנֶאֱמַר וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ. מִשֶּׁלָּקָה הֲרֵי הוּא כְאָחִיךָ דִּבְרֵי רִבִּי חֲנַנְיָה בֶּן גַּמְלִיאֵל. וּמָה אִם הָעוֹבֵר עֲבֵירָה אַחַת נַפְשׁוֹ נִיטְלָה עָלֶיהָ. הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁתִּינָּתֶן לוֹ נַפְשׁוֹ. רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר מִמְּקוֹמוֹ הוּא לָמֵד שֶׁנֶאֱמַר וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעוֹשׂת מִקֶּרֶב עַמָּם. וְאוֹמֵר אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם. הָא כָּל הַיּוֹשֵׁב וְלֹא עָבַר עֲבֵירָה נוֹתְנִין לוֹ שָכָר כְּעוֹשֶׂה מִצְוָה. רִבִּי שִׁמְעוֹן בְּרִבִּי אוֹמֵר הֲרֵי הוּא אוֹמֵר רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ. וּמָה אִם הַדָּם שֶׁנַּפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם חָתָה מִמֶּנּוּ הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּו מְקַבֵּל שָׂכָר. גָּזֵל וַעֲרָיוֹת שֶׁנַּפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם מִתְאַוָּה לָהֶן וּמְחַמְּדָתָן הַפּוֹרֵשׁ מֵהֶן עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיִּזְכֶּה לוֹ וּלְדוֹרוֹתָיו וּלְדוֹרוֹת דּוֹרוֹתָיו עַד סוֹף כָל הַדּוֹרוֹת׃
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
מלפניו. על לבו ומאחוריו שליש על כתף זו ושליש על כתף זו:
מכה בידו אחת. אבל כשמגביה הרצוע' מגביה בשתי ידיו:
בכל כחו. דכתיב מכה רבה:
והקורא קורא. דכתיב בקורת תהיה בקריאה תהא שקורין עליו אם לא תשמור לעשות וגו' וגדול שבדיינים קורא והסמוך לו מונה והשלישי אומר הכה על כל הכאה והכאה ומצוה על הקורא לצמצם להשלים המקראות בסוף המלקות ואם לא צמצמם חוזר וקורא פעם שניה וממהר לקרות ולהשלים כשישלים המלקה להלקות:
ואם מת תחת ידו פטור. מפני שמכהו ברשות:
הוסיף לו. כגון דטעה במניינא:
נתקלקל. מחמת ההכאה והוציא רעי או מי רגלים:
פטור. דכתיב ונקלה אחיך לעיניך והרי נקלה שנתלכלך:
והאשה. אף במים דבשתה מרובה ואין הלכה כר' יהודה:
מתני' נפטרו ידי כריתתן. אם עשו תשובה:
הדרן עלך אלו הן הגולין סליקא לה מסכת מכות
העושה מצוה אחת. אית דמפרשי דעל חייבי כריתות שלקו קאמר מי שקיבל עליו הדין ועשה מצוה כשלקה:
על אחת כמה וכמה שתנתן לו נפשך. ויפטר מידי כרת שמדה טובה מרובה על מדת פורענות ואית דמפרשי דמילתא באנפי נפשה היא להודיע מתן שכרן של מצות ק''ו מענשו של עבירות:
ממקומו הוא למד. מחייבי כריתות דאיירי בהו אנו למידין שהיושב ולא עבר עבירה מעלה עליו שכר כעושה מצוה דכתיב בעריות ונכרתו הנפשות העושות ואומר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וסמוך ליה לא תקרבו לגלות ערוה הרי שמי שיושב ואינו מגלה ערוה הכתוב קורא אותו עושה מצוה וכתיב ביה וחי בהם כדרך שהעניש כרת במי שעושה עבירה וזה דוקא במי שבאה עבירה לידו וכבש יצרו ולא עשאה כיוסף הצדיק וכיוצא בו:
הפורש ממנו מקבל שכר. דכתיב למען ייטב לך ולבניך אחריך:
מתני' לפיכך הרבה להם תורה ומצות. כגון פרשת שקצים ורמשים כדי להרבות שכר כשהם בדילים מהן אע''פ שבלאו הכי לא היו אוכלין אותן שנפשו של אדם קצה מהן:
למען צדקו. להצדיק את ישראל ולזכות אותן:
וחזן הכנסת. שמש ושליח בית דין:
מתני' על העמוד. שהיה נעוץ בקרקע וזקוף וגבוה כדי להשען עליו:
שליש מלפניו. דכתיב והכהו לפניו כדי רשעתו לפניו כדי רשעה אחת ולאחריו כדי שתים:
והאבן נתונה מאחריו. של הלוקה:
ורצועה של עגל בידו. שנא' ארבעים יכנו וסמיך ליה לא תחסום שור בדישו:
כפולה. אחת לשתים ועוד רציעה אחרת כפולה לשתים היינו שתים רצועות שהן ארבעה:
ושתי רצועות. דקות של חמור עולות ויורדת בה כמין קלקלי של אוכף וטעמא משום דכתיב ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו יבא מי שמכיר אבוס בעליו ויפרע ממי שאינו מכיר אבוס בעליו:
ידה טפח. בית יד שהרצועה תלוי בה ארכו טפח:
ורחבה. של הרצועה של עגל טפח:
ומגעת ע''פ כריסו. ראשה של הרצועה ולפיכך היה צריך שיהא בבית יד של הרצוע' נקב שהחזן המלקה יכול להאריך ולקצר הרצועה כרצונו שאין מלקין לאדם אלא ברצועה שראשה מגעת על פי כריסו שהוא טיבורו:
משנה: 9b כֵּיצַד מַלְקִין אוֹתוֹ כּוֹפֵת שְׁתֵּי יָדָיו עַל הָעַמּוּד הֵילָךְ וְהֵילָךְ וְחַזַּן הַכְּנֶסֶת אוֹחֵז בִּבְגָדָיו אִם נִקְרְעוּ נִקְרְעוּ וְאִם נִפְרְמוּ נִפְרְמוּ. עַד שֶׁהוּא מְגַלֶּה אֶת לִבִּוֹ וְהָאֶבֶן נְתוּנָה מֵאַחוֹרָיו. חַזַּן הַכְּנֶסֶת עוֹמֵד עָלֶיהָ וּרְצוּעָה שֶׁל עֵגֶל בְּיָדוֹ כְּפוּלָה אֶחָד לִשְׁנַיִם וּשְׁנַיִם לְאַרְבָּעָה וּשְׁתֵּי רְצוּעוֹת עוֹלוֹת וְיוֹרְדוֹת בָּהּ׃ יָדָהּ טֶפַח וְרָחְבָּהּ טֶפַח וּמַגַּעַת עַל פִּי כְרֵיסוֹ. וּמַכֶּה שְׁלִישׁ מִלְּפָנָיו וּשְׁתֵּי יָדוֹת מֵאַחוֹרָיו. וְאֵינוֹ מַכֶּה אוֹתוֹ לֹא עוֹמֵד וְלֹא יוֹשֵׁב אֶלָּא מוּטֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר וְהִפִּילוֹ הַשּׁוֹפֵט וְהִכָּהוּ לְפָנָיו וגו'. וְהַמַּכֶּה מַכֶּה בְיָדוֹ אַחַת בְּכָל כֹּחוֹ׃ וְהַקּוֹרֵא קוֹרֵא אִם לֹ֨א תִשְׁמֹ֜ר לַעֲשׂ֗וֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי֙ הַתּוֹרָ֣ה וגומ'. וְהִפְלָא֚ יְי אֶת מַכּוֹתְךָ וְגוֹ', וְחוֹזֵר לִתְחִלַּת הַמִּקְרָא. וְאִם מֵת תַּחַת יָדוֹ פָּטוּר. הוֹסִיף לוֹ רְצוּעָה אַחַת וָמֵת הֲרֵי זֶה גּוֹלֶה עַל יָדוֹ. נִתְקַלְקַל בֵּין בָּרֵיעִי בֵּין בַּמַּיִם פָּטוּר. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר הָאִישׁ בָּרֵיעִי וְהָאִשָּׁה בַּמָּיִם׃
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
מלפניו. על לבו ומאחוריו שליש על כתף זו ושליש על כתף זו:
מכה בידו אחת. אבל כשמגביה הרצוע' מגביה בשתי ידיו:
בכל כחו. דכתיב מכה רבה:
והקורא קורא. דכתיב בקורת תהיה בקריאה תהא שקורין עליו אם לא תשמור לעשות וגו' וגדול שבדיינים קורא והסמוך לו מונה והשלישי אומר הכה על כל הכאה והכאה ומצוה על הקורא לצמצם להשלים המקראות בסוף המלקות ואם לא צמצמם חוזר וקורא פעם שניה וממהר לקרות ולהשלים כשישלים המלקה להלקות:
ואם מת תחת ידו פטור. מפני שמכהו ברשות:
הוסיף לו. כגון דטעה במניינא:
נתקלקל. מחמת ההכאה והוציא רעי או מי רגלים:
פטור. דכתיב ונקלה אחיך לעיניך והרי נקלה שנתלכלך:
והאשה. אף במים דבשתה מרובה ואין הלכה כר' יהודה:
מתני' נפטרו ידי כריתתן. אם עשו תשובה:
הדרן עלך אלו הן הגולין סליקא לה מסכת מכות
העושה מצוה אחת. אית דמפרשי דעל חייבי כריתות שלקו קאמר מי שקיבל עליו הדין ועשה מצוה כשלקה:
על אחת כמה וכמה שתנתן לו נפשך. ויפטר מידי כרת שמדה טובה מרובה על מדת פורענות ואית דמפרשי דמילתא באנפי נפשה היא להודיע מתן שכרן של מצות ק''ו מענשו של עבירות:
ממקומו הוא למד. מחייבי כריתות דאיירי בהו אנו למידין שהיושב ולא עבר עבירה מעלה עליו שכר כעושה מצוה דכתיב בעריות ונכרתו הנפשות העושות ואומר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וסמוך ליה לא תקרבו לגלות ערוה הרי שמי שיושב ואינו מגלה ערוה הכתוב קורא אותו עושה מצוה וכתיב ביה וחי בהם כדרך שהעניש כרת במי שעושה עבירה וזה דוקא במי שבאה עבירה לידו וכבש יצרו ולא עשאה כיוסף הצדיק וכיוצא בו:
הפורש ממנו מקבל שכר. דכתיב למען ייטב לך ולבניך אחריך:
מתני' לפיכך הרבה להם תורה ומצות. כגון פרשת שקצים ורמשים כדי להרבות שכר כשהם בדילים מהן אע''פ שבלאו הכי לא היו אוכלין אותן שנפשו של אדם קצה מהן:
למען צדקו. להצדיק את ישראל ולזכות אותן:
וחזן הכנסת. שמש ושליח בית דין:
מתני' על העמוד. שהיה נעוץ בקרקע וזקוף וגבוה כדי להשען עליו:
שליש מלפניו. דכתיב והכהו לפניו כדי רשעתו לפניו כדי רשעה אחת ולאחריו כדי שתים:
והאבן נתונה מאחריו. של הלוקה:
ורצועה של עגל בידו. שנא' ארבעים יכנו וסמיך ליה לא תחסום שור בדישו:
כפולה. אחת לשתים ועוד רציעה אחרת כפולה לשתים היינו שתים רצועות שהן ארבעה:
ושתי רצועות. דקות של חמור עולות ויורדת בה כמין קלקלי של אוכף וטעמא משום דכתיב ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו יבא מי שמכיר אבוס בעליו ויפרע ממי שאינו מכיר אבוס בעליו:
ידה טפח. בית יד שהרצועה תלוי בה ארכו טפח:
ורחבה. של הרצועה של עגל טפח:
ומגעת ע''פ כריסו. ראשה של הרצועה ולפיכך היה צריך שיהא בבית יד של הרצוע' נקב שהחזן המלקה יכול להאריך ולקצר הרצועה כרצונו שאין מלקין לאדם אלא ברצועה שראשה מגעת על פי כריסו שהוא טיבורו:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source