הָא רִבִּי מֵאִיר אָמַר. מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעֲלָה מִדִּבְרֵיהֶן. שִׁשִּׁית אֲסוּרָה מִשּׁוּם גָּדֵר. חֲמִישִּׁית לָמָּה. מִשּׁוּם גָּדֵר. וְיֵשׁ גָּדֵר לְגָדֵר. אֶלָּא חֲמִישִּׁית מִתְחַלְּפָה בַשְּׁבִיעִית. מִחְלְפָה שִׁיטַּת רִבִּי יְהוּדָה. תַּמָּן אָמַר. אֵין חֲמִישִּׁית מִתְחַלֶּפֶת בַּשְּׁבִיעִית. וָכָא אָמַר. חֲמִישִּׁית מִתְחַלֶּפֶת בַּשְּׁבִיעִית. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. תַּמָּן הַדָּבָר מָסוּר לַנָּשִׁים וְהֵן עֲצֵילוֹת. הָכָא הַדָּבָר מָסוּר לְבֵית דִּין וְהֵן זְרִיזִין. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. תַּמָּן תְּחִילַּת חֲמִישִּׁית סוֹף שְׁבִיעִית. הָכָא סוֹף חֲמִישִּׁית תְּחִילַּת שְׁבִיעִית. וְתַנֵּי כֵן. תְּחִילַּת חָמֵשׁ חַמָּה בַמִּזְרָח וְסוֹף שֶׁבַע חַמָּה בַמַּעֲרָב. לְעוֹלָם אֵין חַמָּה נוֹטָה לְמַעֲרָב אֶךָּא בְסוֹף שֶׁנַע.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
ותני כן. דמתחלת חמש לבין סוף שבע דוקא הוא דליכא למיטעי:
תמן. בחמץ הדבר מסור לכל וגם לנשים והן עצילות וחיישינן דלא אתו למיטעי אפי' בין חמש לשבע אבל הכא בעדות הדבר מסור לבית דין שחוקרין ודורשין אותן והן זריזין כלומר העדים זריזין ביותר שלא לטעות בכך לפי שיודעין שסופן להדרש ולהחקר בב''ד:
מחלפה שיטת ר' יהודה תמן אמר. גבי עדות במתני' דהכא דאין חמישית מתחלפת בשביעית דהא מודה הוא באחד אומר בחמש וא' אומר בשבע דעדותן בטלה כדקתני במתני' דאע''ג דס''ל אדם טועה בשתי שעות ובא' אומר בג' וא' אומר בה' עדותן קיימת מכל מקום בין חמש לשבע לא טעו אינשי כדמפרש טעמא במתני' ואמאי קאמר הכא גבי חמץ דטעו אינשי בין חמש לשבע:
הא ר' מאיר אמר. חסר כאן מן גדר לגדר קמא עד גדר לגדר בתרא. וה''ג בפסחים הא ר' מאיר אמר משש שעות ולמעלן מדבריהם שביעית אסורה משום גדר ששית למה משום גדר ויש גדר לגדר אלא שעה ששית מתחלפת בשביעית היא ר' יהודה אומר מחמש ולמעלן מדבריהן ששית אסורה משום גדר חמישית למה משום גדר ויש גדר לגדר אלא שחמישית מתחלפת בשביעית. כלומר דהשתא מפרש לה טעמא דפלוגתייהו במתני' התם דלר''מ דסבירא ליה אוכלין כל חמש דאסרו בששית והרי שביעית גופה גזירת חכמים היא לדידיה וא''כ ששית גזרה לגזרה היא וקאמר משום דאדם טועה בשעה ושלא יתחלף לו בין ששית לשביעית אסרו גם בששית וכן לר' יהודה טעמא דאסרו בחמישית אע''ג דששית גופה הוא מדבריהן משום דסבירא ליה דאדם טועה שתי שעות:
ר' יוסי ב''ר בון אמר. בלאו הכי ל''ק דתמן בעדות א' אומר בחמש בתחילת חמש הוא וא' אומר בשבע בסוף שבע הוא והוו שלש שעות והלכך אע''ג דס''ל לר' יהודה אדם טועה בכך כדקאמר ברישא אחד אומר בשלש וא' אומר בחמש עדותן קיימת דאפילו תימא דרישא בענינא דסיפא מיתפרשא ובאחד אומר בתחלת שלש ואחד אומר סוף חמש סבירא להו נמי דטעו ועדותן קיימת מ''מ כיון דבסיפא איכא היכירא טובא לא טעו והוי הכחשה אבל הכא גבי חמץ סוף חמישית תחילת שביעית כלומר אי שרית להו למיכל בחמש חיישי' דאתו למיכל בסוף חמישית ובין סוף חמש לתחילת שבע ליכא היכירא כדתני לקמיה דבתחלת חמש הוא דחמה במזרח ובסוף שבע הוא דחמה במערב וא''כ אתו למיטעי בין סוף חמש ותחילת שבע ותחילת שבע כבר אסור הוא מדאורייתא ומשום סוף חמש אמרו רבנן דלא יאכל כל חמש ולא הוי גזירה לגזירה דסוף חמש איכא טעמא רבא דלא למיכל וכולא חמש חדא היא:
רִבִּי יוּדָן אִית לֵיהּ עֲשֵׂה 26a וְלֹא תַעֲשֶׂה עַל אֲכִילָתוֹ. עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה עַל בִּיעוּרוֹ. עֲשֵׂה עַל אֲכִילָתוֹ. שִׁבְעַ֥ת יָמִ֛ים תֹּֽאכַל עָלָ֥יו מַצּ֖וֹת. לֹא חָמֵץ. כָּל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבָּא מִכֹּחַ עֲשֵׂה עֲשֵׂה הוּא. וְלֹא תַעֲשֶׂה עַל אֲכִילָתוֹ. לֹֽא תֹאכַ֤ל חָמֵ֔ץ. עֲשֵׂה עַל בִּיעוּרוֹ. שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ תַּשְׁבִּ֥יתוּ שְׂאֹ֖ר מִבָּֽתֵּיכֶ֑ם. לֹא תַעֲשֶׂה עַל בִּיעוּרוֹ. שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים שְׂאֹ֕ר לֹ֥א יִמָּצֵא֭ בְּבָֽתֵּיכֶ֑ם.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם. וקאי בעשה דתשביתו משעת זמן עשיית הפסח כדדריש לעיל וילפינן נמי דבאותו הזמן קאי ג''כ בל''ת על ביעורו כתיב הכא שבעת ימים מצות תאכלו וגו' וכתיב שבעת ימים לא ימצא מה התם גבי עשה דתשביתו אחר חצות הוא בכלל אף כאן גבי לא תעשה:
ולא תעשה על אכילתו לא תאכל עליו חמץ. כצ''ל וכן הוא בפסחים:
ר' יודן אית ליה עשה ולא תעשה וכו'. כלומר דהש''ס מתרץ דלא תיקשי הא לר' יהודה דדריש לה מקרא דרך דמן התורה אסור באכילת חמץ מאחר חצות א''כ קרא דלא תאכל עליו חמץ גבי פסח למה לי דבשלמא לר''מ לא קשיא למה לי האי קרא הא איהו נמי דריש ליה מאך לאסור שעה אחת קודם שקיעת החמה ועליו דריש על אכילתו וא''כ ממילא נפקא משום דאיכא לתרוצי אליבא דר''מ דאי לאו קרא דלא תאכל עליו חמץ לא הוי דרשינן מאך לאסור שעה אחת קודם ש''ה משום דה''א אך איצטריך לאסור משתחשך גופיה דאי לאו אך לא הוה ידעינן כלל דמשתחשך אסור דהא לדידיה יום הראשון חמשה עשר הוא והשתא דכתיב האי קרא דלא תאכל עליו דריש לה יכול משתחשך סגי ת''ל אך חלק אלא לר' יהודה דקאמר יום הראשון זה ארבעה עשר ואי לאו אך הוי אסרינן כל היום ומיהו מחצות ולמעלה שפיר נפקא לן דאסור וא''כ לדידיה קשיא הלכך מפרש לה דגם לר' יהודה לא תיקשי דקרא איצטריך ליתן עשה ול''ת על אכילת חמץ בשעת הפסח וכלומר משעת עשיית הפסח עד אחר שבעת ימים עובר בעשה ול''ת על אכילתו כמו דעובר בעשה ול''ת על ביעורו וכדמפרש ואזיל:
משנה: הָיוּ מַכְנִיסִין אֶת הַשֵּׁנִי וּבוֹדְקִין אוֹתוֹ. נִמְצְאוּ דִבְרֵיהֶן מְכֻוָּנִין פּוֹתְחִין בִּזְכוּת. אָמַר אֶחָד מִן הָעֵדִים יֶשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת אוֹ אֶחָד מִן הַתַּלְמִידִים יֶשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו חוֹבָה מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ. אָמַר אֶחָד מִן הַתַּלְמִידִים יֶשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת מַעֲלִין וּמוֹשִׁיבִין אוֹתוֹ בֵּינֵיהֶן וְלֹא הָיָה יוֹרֵד מִשָּׁם כָּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ. אִם יֵשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו שׁוֹמְעִין לוֹ. אֲפִילּוּ אָמַר הוּא יֶשׁ לִי לְלַמֵּד עַל עַצְמִי זְכוּת שׁוֹמְעִין לוֹ וּבִלְבַד שֶׁיֵּשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו׃
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
ומזדוגין זוגות זוגות. בבתיהן או בשוק ונושאין ונותנין בדבר:
מעבירין דינו למחר. משום דבעי הלנת דין:
ולא היה יורד משם כל היום. אפי' אין ממש בדבריו שלא תהיה עלייתו ירידה לו מפני הבושה ואם יש ממש בדבריו אינו יורד משם לעולם:
או אחד מן התלמידים. היושבים לפני הדיינים יש לי ללמד עליו חובה משתקין אותו דכתיב אחד לא יענה בנפש למות ודרשינן דעל אחד מן התלמידים קאי ולמות הוא דלא יענה הא לזכות עונה:
אמר אחד מן העדים יש לי ללמד עליו זכות. וכ''ש אם אמר חובה משתקין אותו דכתיב ועד לא יענה בין לזכות בין לחובה:
מתני' נמצאו דבריהן מכוונין. ומעתה צריכין לישא וליתן בדבר פותחין לזכות ואומרין לו אם לא עברת אל תירא:
אוֹמְרִים בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת. נִזְדַּקֲּן הַדִּין. [וְאֵין אוֹמְרִים בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת נִזְדַּקֲּן הַדִּין.]G וְהַגָּדוֹל שֶׁבַּדַּייָנִין אוֹמֵר. נִזְדַּקֲּן הַדִּין.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
שמא תטרוף דעתו. שמא ישכח להטעם דחייביה אתמול:
ואין חליף מילא. ואם יחלוף הדבר בטעם אחר לחובה יאמרו לו אתמול מזה הטעם אמרת לחובה ולא אמרת של עכשיו ומאחר שהוא טעם חדש א''כ צריכא שני ימים כצ''ל ונמצא דינו משתקע כלומר דלהאי טעמא בתרא מיבעי ליה השתא הלנת דין והיינו צריכה שני ימים להלין דינו עוד עד למחר ונמצא הדין משתקע ושמא יחזור בו הלילה וילמד זכות:
מפני המזכה. גופיה צריך לכתוב דבריו כדי שלא יאמרו שנים לטעם אחד משני מקראות ואין מונין להם אלא אחד לפי שאין טעם אחד יוצא משני מקראות:
אומרים בדיני ממונות נזדקן הדין זקן. ועמוק דין זה וצריך להמתין בו:
מפני המחייב. באמת דברי המזכין לא צריך לכתוב אלא משום דכותבין דברי המחייבין כותבין ג''כ דברי המזכין ודברי המחייבין מיבעי למיכתב כדמפרש ואזיל לטעמא:
מפני מה כותב דברי המזכה. טעמו ודבריו מפני מה כותבין דאי משום לידע מי הוא המזכה יכתבו פלוני זיכה ותו לא:
הלכה: אִם מָֽצְאוּ לוֹ זְכוּת פְּטָרוהוּ כול'. תַּנֵּי. אֶחָד מִן הָעֵדִים שֶׁאָמַר. יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת. וּבָא חֲבֵירוֹ וְסִייְעוֹ וּבָא חֲבֵירוֹ וְסִייְעוֹ. אֶת מֵי מְמַנִּין. לָרִאשׁוֹן לַשֵּׁינִי לִשְׁנֵיהֶן. נִשְׁמְעִינָהּ מֵהָדָא דְרִבִּי יוֹחָנָן. וְהוּא שֶׁנִּזְדַּכֶּה מִפִּי עַצְמוֹ אֵין מוֹשִׁיבִין אוֹתוֹ דַייָן. הֲרֵי שֶׂנִּזְדַּכֶּה מִפִּי עַצְמוֹ וְנִמְצָא עֵד וְדַייָן לֹא מָצִינוּ עֵד נַעֲשֶׂה דַייָן.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
גמ' תני. בתוספתא פ''ט ופלוגתא דר' יוסי בר' יהודה ורבנן היא התם והש''ס מקצר כדרכו וה''ג התם אמר א' מן התלמידים יש לי ללמד עליו זכות מקבלין אותו בסבר פנים יפות ומעלין ומושיבין אותו עמהן הוא שאמר יש לי ללמד על עצמי זכות שומעין לו חובה משתקין אותו בנזיפה העד אין מלמד עליו לא זכות ולא חובה רבי יוסי בר' יהודה אומר מלמד זכות ואין מלמד חובה. והשתא קאמר הכא לדברי ר' יוסי בר' יהודה דלזכות שומעין לו ואם א' מן העדים מלמד עליו זכות ובא חבירו וסייעו בדבר ללמד זכות אם הדין הוא בעדים כמו בהתלמידים לת''ק שמעלין ומושיבין אותו ביניהן ואם תימצי לומר מושיבין וממנין גם את העד המלמד זכות את מי ממנין לראשון שפתח ללמד זכות או להשני שסייעו דהוא גרם להיות כאן ב' עדים המלמדין זכות או לשניהן וכן אם היו שלשה:
נישמעינה מהדא דר' יוחנן. דאמר אם הוא מלמד על עצמו זכות ונזדכה באלו הטענות ע''פ עצמו אפ''ה אין מושיבין אותו לדיין אלא הב''ד הן שדנין ע''פ הזכות שלימד:
הרי שנזדכה ע''פ עצמו. כלומר הרי למדנו בנזדכה ע''פ עצמו שאין מושיבין אותו דיין ומעתה נלמד גם להעד דאי אמרת דמושיבין אותו דיין ונמצא עד ודיין הוא דהא אין כאן עדים אחרים בדבר ולא מצינו עד המעיד שנעשה דיין:
אם היה מזכה. מן המזכין אתמול סופרי הדיינין מזכירין אותו ואם היה מן המחייבין אין סופרי הדיינין מזכירין אותו אלא אומרין לו סתם למד דבריך כבתחילה ואם יחזור לזכות יחזור בו:
טעה א' מן הדיינין. ושכח דעתו שאמר אתמול:
תני. שם:
למד תחלה. למוד דבריך כבתחלה וכן הוא בתוספתא דכל זמן שאינו בשעת גמר דין אינו יכול לחזור וללמד חובה:
וחזני הכנסת מחזרין אחריהן ואומרים איש פלוני. קוראין אותו בשם פלוני ופלוני היאך דעתך והוא משיב מחייב הייתי וכו':
גמ' תני. בתוספתא פ''ט:
משנה: אִם מָֽצְאוּ לוֹ זְכוּת פְּטָרוּהוּ. וְאִם לָאו מַעֲבִירִין דִּינוֹ לְמָחָר. וּמִזְדַּווְּגִין זוּגוֹת זוּגוֹת מְמַעֲטִין בְּמַאֲכָל וְלֹא הָיוּ שׁוֹתִין יַיִן כָּל הַיּוֹם וְנוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין בַּדָּבָר כָּל הַלַּיְלָה וְלַמָּחֳרָת מַשְׁכִּימִין וּבָאִין הַמְזַכֶּה אוֹמֵר אֲנִי הוּא הַמְזַכֶּה וּמְזַכֶּה אֲנִי בִמְקוֹמִי. וְהַמְחַייֵב אוֹמֵר אֲנִי הוּא הַמְחַייֵב וּמְחַייֵב אֲנִי בִמְקוֹמִי. הַמְלַמֵּד חוֹבָה מְלַמֵּד זְכוּת. אֲבָל הַמְלַמֵּד זְכוּת אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר וּלְלַמֵּד חוֹבָה. וְאִם טָעוּ בַדָּבָר שְׁנֵי סוֹפְרֵי הַדַּיָּנִין מַזְכִּירִין אוֹתָן. וְאִם לָאו עוֹמְדִים לַמִּנְייָן. שְׁנֵי עָשָׂר מְזַכִּין וְאַחַר עָשָׂר מְחַייְבִין זַכַּאי. שְׁנֵים עָשָׂר מְחַייְבִין וְאַחַד עָשָׂר מְזַכִּין וַאֲפִלּוּ עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם מְזַכִּין אוֹ מְחַייְבִין וְאֶחָד אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ יוֹסִיפוּ הַדַּייָנִים. עַד כַּמָּה מוֹסִיפִין שְׁנַיִם שְׁנַיִם עַד שִׁבְעִים וְאֶחָד. שְׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה מְזַכִּין וּשְׁלשִׁים וַחֲמִשָּׁה מְחַייְבִין זַכַּאי. שְׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה מְחַייְבִין וּשְׁלשִׁים וַחֲמִשָּׁה מְזַכִּין דָּנִין אֵילּוּ כְּנֶגֶד אֵילּוּ עַד שֶׁיִּרְאֶה אֶחָד הַמְחַייְבִין אֶת דִּבְרֵי הַמְזַכִּין׃
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
מתני' אם מצאו לו זכות. למחר פטרוהו:
ואם לאו עומדין על המניין. כמה מזכין וכמה מחייבין:
שנים עשר מחייבין ואחד עשר מזכין. והטייתך לרעה ע''פ אחד ליתא הלכך יוסיפו הדיינין:
ואפילו כ''ב מזכין או מחייבין ואחד אומר איני יודע. דהאי דאמר איני יודע כמאן דליתיה דמי ואין דנין דיני נפשות בפחות מעשרים ושלשה הלכך יוסיפו הדיינים:
שנים שנים. אם נתחלקו השנים שהוסיפו זה לכאן וזה לכאן דאכתי ליכא הטייה לא לטובה ע''פ אחד ולא לרעה ע''פ שנים צריך להוסיף עוד שנים וכן עד שבעים ואחד:
עד שיראה אחד מן המחייבין את דברי המזכין. דאיכא הטייה לטובה על פי אחד וה''ה אם יראה אחד מן המזכין את דברי המחייבין דהוו להו שלשים ושבעה מחייבין ואיכא הטייה לרעה על פי שנים דבשעת גמר דין קיימא לן דאף המלמד זכות יכול לחזור וללמד חובה והא דתנן הכי משום דלישנא מעליא נקט ותנא אזכות קא מהדר:
אָמַר רִבִּי לָא. מִפְּנֵי מַה כוֹתְבִין דִּבְרֵי הַמְזַכֶּה. מִפְּנֵי הַמְחַייֵב. שֶׁמָּא תִיטָּרֵף דַּעְתּוֹ. וְאִין חֲלִיף מִילָּא יֵימְרוּן לֵיהּ. הָדָא אָֽמְרָת הָדָא לָא אָֽמְרָת. [הָדָא אָֽמְרָה]G. צְרִיכָה שְׁנֵי [כִיתֵּי]G עֵדִים. נִמְצָא דִינוֹ מִשְׁתַּקֵּעַ. רִבִּי יוֹדֵי בֵּירִבִּי בּוּן אָמַר. מִפְּנֵי הַמְזַכֶּה.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
שמא תטרוף דעתו. שמא ישכח להטעם דחייביה אתמול:
ואין חליף מילא. ואם יחלוף הדבר בטעם אחר לחובה יאמרו לו אתמול מזה הטעם אמרת לחובה ולא אמרת של עכשיו ומאחר שהוא טעם חדש א''כ צריכא שני ימים כצ''ל ונמצא דינו משתקע כלומר דלהאי טעמא בתרא מיבעי ליה השתא הלנת דין והיינו צריכה שני ימים להלין דינו עוד עד למחר ונמצא הדין משתקע ושמא יחזור בו הלילה וילמד זכות:
מפני המזכה. גופיה צריך לכתוב דבריו כדי שלא יאמרו שנים לטעם אחד משני מקראות ואין מונין להם אלא אחד לפי שאין טעם אחד יוצא משני מקראות:
אומרים בדיני ממונות נזדקן הדין זקן. ועמוק דין זה וצריך להמתין בו:
מפני המחייב. באמת דברי המזכין לא צריך לכתוב אלא משום דכותבין דברי המחייבין כותבין ג''כ דברי המזכין ודברי המחייבין מיבעי למיכתב כדמפרש ואזיל לטעמא:
מפני מה כותב דברי המזכה. טעמו ודבריו מפני מה כותבין דאי משום לידע מי הוא המזכה יכתבו פלוני זיכה ותו לא:
הלכה: הָיוּ מַכְנִיסִין אֶת הַשֵּׁינִי כול'. תַּנֵּי. אִם מָצְאוּ לוֹ זְכוּת פְּטָרוּהוּ וְאִם לָאו מַעֲבִירִין דִּינוֹ וּמִזְדַּווְּגִין זוּגוֹת וּמְמַעֲטִין בְּמַאֲכָל וְלֹא הָיוּ שׁוֹתִין יַיִן וְנוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין כָּל הַלַּיְלָה. וּלְמָחָר מַשְׁכִּימִין וּבָאִין. וַחֲזָנֵי כְנֵסִיּוֹת מְחַזְּרִין אַחֲרֵיהֶן וְאוֹמְרִין. אִישׁ פְּלוֹנִי [בֶּן אִישׁ פְּלוֹנִי. וְהוּא אוֹמֵר. בִּמְקוֹמִי אֲנִי.]G מְחַייֵב הָיִיתִי וּמְחַייֵב אֲנִי. מְזַכֶּה הָיִיתִי וּמְזַכֶּה אֲנִי. מְחַייֵב הָיִיתִי וּמְזַכֶּה אֲנִי. שׁוֹמְעִין לוֹ. מְזַכֶּה הָיִיתִי וּמְחַייֵב אֲנִי. לַמֵּד תְּחִילָּה. תַּנֵּי. טָעָה אֶחָד מִן 26b הַדַּייָנִין. אִם הָיָה מְזַכֶּה סוֹפְרֵי הַדַּייָנִין מַזְכִּירִין אוֹתוֹ. אִם הָיָה מְחַייֵב אוֹמְרִין לוֹ. לַמֵּד תְּחִילָּה.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
גמ' תני. בתוספתא פ''ט ופלוגתא דר' יוסי בר' יהודה ורבנן היא התם והש''ס מקצר כדרכו וה''ג התם אמר א' מן התלמידים יש לי ללמד עליו זכות מקבלין אותו בסבר פנים יפות ומעלין ומושיבין אותו עמהן הוא שאמר יש לי ללמד על עצמי זכות שומעין לו חובה משתקין אותו בנזיפה העד אין מלמד עליו לא זכות ולא חובה רבי יוסי בר' יהודה אומר מלמד זכות ואין מלמד חובה. והשתא קאמר הכא לדברי ר' יוסי בר' יהודה דלזכות שומעין לו ואם א' מן העדים מלמד עליו זכות ובא חבירו וסייעו בדבר ללמד זכות אם הדין הוא בעדים כמו בהתלמידים לת''ק שמעלין ומושיבין אותו ביניהן ואם תימצי לומר מושיבין וממנין גם את העד המלמד זכות את מי ממנין לראשון שפתח ללמד זכות או להשני שסייעו דהוא גרם להיות כאן ב' עדים המלמדין זכות או לשניהן וכן אם היו שלשה:
נישמעינה מהדא דר' יוחנן. דאמר אם הוא מלמד על עצמו זכות ונזדכה באלו הטענות ע''פ עצמו אפ''ה אין מושיבין אותו לדיין אלא הב''ד הן שדנין ע''פ הזכות שלימד:
הרי שנזדכה ע''פ עצמו. כלומר הרי למדנו בנזדכה ע''פ עצמו שאין מושיבין אותו דיין ומעתה נלמד גם להעד דאי אמרת דמושיבין אותו דיין ונמצא עד ודיין הוא דהא אין כאן עדים אחרים בדבר ולא מצינו עד המעיד שנעשה דיין:
אם היה מזכה. מן המזכין אתמול סופרי הדיינין מזכירין אותו ואם היה מן המחייבין אין סופרי הדיינין מזכירין אותו אלא אומרין לו סתם למד דבריך כבתחילה ואם יחזור לזכות יחזור בו:
טעה א' מן הדיינין. ושכח דעתו שאמר אתמול:
תני. שם:
למד תחלה. למוד דבריך כבתחלה וכן הוא בתוספתא דכל זמן שאינו בשעת גמר דין אינו יכול לחזור וללמד חובה:
וחזני הכנסת מחזרין אחריהן ואומרים איש פלוני. קוראין אותו בשם פלוני ופלוני היאך דעתך והוא משיב מחייב הייתי וכו':
גמ' תני. בתוספתא פ''ט:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source