ר''ל אומר ביטל את הראשונה. כלומר בהא מודינא לך דהא בשלא אוכל כ''ע לא פליגי דדעתיה אפי' אכזית כדדייקינן ממתני' דלעיל מיהו בהא פליגנא עלך דקאמרת דכשאכל קיים להשבועה שניה לא היא דזו שעובר בה משום שבועת שוא לא אמרינן דקיים באכילתו לשבועה שנשבע אלא דלענין שבועה שניה אומרין לו שיקיימנה בככר אחרת וכלו' דלא קיים באכילת ככר זו כלום והרי זה כמו שאם היה אוכל ככר אחרת שלא נשבע עליה כלל:

שבועה שלא אוכל ככר זו היום שבועה שאוכלנה היום ואכלה. היום את כלה בהא לר' יוחנן ביטל את הראשונה דבשלא אוכל ודאי דעתיה שלא יאכל אפי' כזית ממנה כדלעיל וכשחזר ונשבע שיאכלנה כולה ודאי משום שבועת שוא איכא אלא דלא איירינן כאן בשבועת שוא דהא בלאו הכי בשעה שנשבע בשניה כבר עבר משום שבועת שוא ולוקה ואם היה בא לשאול היו אומרין לו שלא לאכול כדי שלא לעבור גם על הראשונה כדאמר לעיל אלא דזה עבר ואכלה ולענין שבועה שניה הוא דפליגי דס''ל לר' יוחנן דיש בה גם משום שבועת ביטוי דנשבע שיאכלנה וכשאכלה קיים לשבועה שניה:

שבועה שאוכל ככר זו היום שבועה שלא יאכלנה היום ואכלה. היום את כולה והיינו כעין דינא דמתני' דקתני הראשונה שבועת ביטוי והשניה שבועת שוא ואמרינן עלה דאומרין לו שיאכל שלא לעבור אף על שבועת ביטוי והשתא פליגי ר' יוחנן ור''ל באם אמר היום ובענין פירושא דשבועה קמייתא ונפקא מינה אם יש חששא דשבועת ביטוי גם על שבועה שניה כדלקמן:

ר' יוחנן אמר קיים את הראשונה וביטל לשניה. ר' יוחנן ס''ל דשאוכל ככר זו דשבועה ראשונה דעתו אכולה הוה דאע''ג דלעיל במתני' גבי שבועה לא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה דייקינן טעמא דקאמר הכי הוא דאינו חייב אלא אחת משום שלא אוכל דקאמר דעתיה אכזית ממנה וכי הדר ואשתבע שלא אוכלנה כולה א''כ היינו שבועה על שבועה דכיון דאיתסר בכזית ממנה כ''ש בכולה אבל אם אמר מעיקרא שלא אוכלנה והדר קאמר שלא אוכל מיחייב תרתי אלמא דלא אוכל דעתיה אשיעור אכילה שהיא בכזית שאני התם דשלא אוכל קאמר וא''כ מסתמא שלא אוכל כזית ממנה קאמר דלענין לאסור נפשיה ממנה שייך שפיר דבעי לאסורי עליה אפי' כזית מככר זו אפי באומר ככר זו סתמא אבל כשאומר שבועה שאוכל ככר זו אם לא היה דעתו אלא על כזית ממנה מככר זו ה''ל למימר ועוד דסתם שבועה על האכילה אמרינן דדעתו היה כדי לאכול. את כולה ולפיכך נשבע שלא יעבור היום עד שיאכל את כולה אבל כזית ממנה מאי רבותא איכא ולענין מאי יש לו לחזק דבריו בשבועה והלכך שפיר אמרינן הכא דדעתו בשבועה הראשונה שיאכל את כולה והשניה שבועת שוא היא דאין בה מקום לחול עליה שבועת ביטוי והיינו דקאמר כשאכל את כולה קיים את השבועה ראשונה וביטל לשבועה שניה וכלומר דודאי שבועה שניה לעולם הוא שביטל אותה לגמרי ובלאו הכי בשעה שנשבע לשניה שבועת שוא היתה דאין לשבועה שניה שייכות כלל משום שבועת ביטוי דמה שנשבע בראשונה לאכול נשבע בשניה שלא לאכול וא''כ ביטלה מלחול עליה בשום אופן משום שבועת ביטוי ומשום שבועת שוא הוא דלוקה כדאמרינן במתני':

ר''ל אומר ביטל לראשונה ולא קיים לשניה. ר''ל ס''ל דלעולם אמרינן דסתם אכילה בשיעור בכזית הוא ודוקא לישנא דאוכלנה הוא דמשמע כולה כדאמרינן לעיל ולדידיה אין חילוק בין שבועה שאוכל לבין שבועה שלא אוכל אלא דמחלק בין אמר היום או לא כדלקמן והילכך יש כאן מקום לחול משום שבועת ביטוי גם בשבועה שניה דכשנשבע בראשונה שאוכל ככר זו דעתו הי' לאכול כזית ממנה בלבד והשתא כי הדר אשתבע שלא יאכלנה יש כאן מקום לחול משום שבועת ביטוי דנשבע שלא יאכל את כולה ואינו סותר לשבועה הראשונה ולא תיקשי לר''ל ממתני' דקתני השניה שבועת שוא דס''ל שאני במתני' דלא אמר היום והלכך אמרינן דשבועה ראשונה דעתו שיאכל את כולה וא''כ השניה שבועת שוא אבל הכא דאמר היום אמרינן דנשבע שלא יעבור היום עד שיקיים השבועה ועד שיאכל מקצת להכזית ממנה ואיפכא הוא מסברת ר' יוחנן גם בהא דלעיל והיינו דקאמר ביטל לראשונה ולא קיים לשניה דכשאכל היום את כולה ביטל הוא לשבועה ראשונה שנשבע שיאכל כזית בלבד ממנה ולא קיים להשניה שנשבע שלא יאכלנה ואכלה והרי יש כאן בשתיהן משום שבועת ביטוי:

שבועה שאוכל ככר זו היום שבועה שאוכלנה היום ואכלה וכו'. נראה דבאלו שתי בבות האחרונות נתחלפה הגי' בספרים וה''ג ר' יוחנן אומר קיים לראשונה ושניה אומרים לו שיקיימנה בככר אחרת ור''ל אמר קיים את שתיהן. דהא ע''כ ר' יוחנן הוא דס''ל דשאוכל ככר זו דעתיה אכולה ולא שייכא לדידי' קיים את שתיהן דהא שניה בחנם היא דאין שבועה על שבועה ולר''ל הוא דשייכא דשבוע' הראשונה על כזית ממנה הוא דנשבע וכשנשבע בשניה חיילא דשיאכל את כולה הוא דנשבע וכשאכלה קיים את שתיהן ור' יוחנן הוא דאמר דהראשונה ודאי קיים הוא והשניה א''צ לקיימה והיינו דאמר אומרים לו שיקיימנה בככר אחרת וכלומר דכמו ככר אחרת היא שלא נשבע עליה כלל וכן שבועה שניה על ככר זו לאו כלום הוא דאין שבועה על שבועה:

על דעתיה דר''ל חייב שתים. וכלומר דרך בעיא היא אי נימא דלר''ל דס''ל לחלק בין אמר היום או לא א''כ הכא דקאמר היום איכא למימר דשבוע' ראשונה על כזית הימנה ובשניה הוא דמוסיף דאם יאכלנה כולה היום יתחייב עוד עליה או דילמא דכיון דנאסר בשבועה ראשונה אף בכזית גם לר''ל כדס''ל לעיל גבי שבועות שיאכלנה היום וה''נ בשלא אוכל אפי' בכזית קאמר כ''ש בכולה ותו לא חיילא השניה ופשט לה הש''ס הכי דבאמת אוף ר''ל מודה שאינו חייב אלא אחת דשבועה שניה לא הוי אלא כמזרז עצמו מן האסור לו כבר בראשונה ואין שבועה על שבועה לכ''ע:

שבועה שלא אוכל ככר זו היום שבועה שלא אוכלנה היום ואכלה וכו'. גם בבבא זו נשתבשה הגי' וכצ''ל על דעתיה דר' יוחנן אינו חייב אלא אחת. שהרי לר' יוחנן בלא אוכל ככר זו ודאי דעתיה שלא יאכל אפי' כזית כדלעיל וא''כ שבועה שניה תו לא חיילא:

אחד זו ואחד זו. בין שבועת שוא ובין שבועת ביטוי מושבע מפי אחרים חייב אם ענה אמן:

שבועת שוא וכו' ברחוקים ובקרובים. נשבע על איש שהוא אשה בין הוא רחוק בין קרוב:

מפי עצמו. שהוציא הוא שבועה מפיו אבל אם השביעוהו אחרים אכלת ולא אכלת ואמר לא אכלתי והוא אכל או להפך פטור אם לא ענה אמן ואם ענה אמן אחר שהשביעו חבירו הוי כנשבע מפי עצמו וחייב:

בכשרים ובפסולים. בכשר לעדות ופסול:

ברחוקים ובקרובים. כגון שאתן לפלוני בין רחוק או קרוב:

מתני' שבועת ביטוי נוהגת באנשים ובנשים. איידי דבעי למיתני שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים וכו' תנא בשבועת ביטוי שנוהגת בכל אלו:

גמ' נפש נפש וכו'. לקמן בפ''ד ובפ''ה אמרינן דילפינן שבועת הפקדון משבועת העדות בג''ש דנפש נפש מה בשבועת העדות עשה את המושבע מפי אחרים כנשבע מפי עצמו אף מה שנאמר בשבועת הפקדון כן וכלומר דבשבועת ביטוי נמי כתיב נפש ואתיא בג''ש לרבות המושבע מפי אחרים אם ענה אמן:

זה הכלל וכו'. מייתי לה הכא לטעמא דחייבין בשבועת שקר מלקות על זדונה אע''ג דלאו שאין בו מעשה הוא:

לית כאן מימר. לא תיתני מימר דהא בדיבורו עושה מעשה שממיר בהמה זו תמורת זו:

נשבע לשקר מנין. שמלקין אותו:

כי לא ינקה ה'. ודרשינן ב''ר של מעלה אין מנקין אותו אבל מנקין הן הדיינין שלמטה ומלקין אותו וכתיב לשוא לשוא שני פעמים אם אינו ענין לשוא תנהו ענין לשקר:

ליראה את ה' הנכבד. וכתיב ברישא דקרא אם לא תשמור וגו' וכתיב שם והפלה ה' את מכותך וגו'. והפלאה זו מלקות היא כדכתיב והפילו השופט והכהו והמקלל את חבירו בשם אין זה ירא את השם:

נשבע לשקר על דעתיה דר''ל מנין מינה. כלומר אליבא דר''ל אין אנו צריכין למדרש אחר אלא מן האי קרא גופי' נפקא אף לנשבע לשקר דכיון שנשבע לשקר אין זה ירא את השם:

קילל וכו'. ולדעתי' דר' יוחנן מיבעי ליה לדרשה דר''ל מקרא דליראה ללמד למקלל חבירו בשם למלקות כדדריש לה ר''ל:

מה מפקה מביניהון נשבע לשקר וקילל חבירו בשם. בבת אחת איכא בינייהו דלר' יוחנן חייב שתים דמתרי קראי נפקי ולר''ל אינו חייב אלא אחת דתרווייהו מחד קרא נפקא:

הדרן עלך שבועות שתים

מתני' שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים. דכתיב והוא עד בראוי להעיד הכתוב מדבר ואשה אינה ראוי' להעיד דכתיב ועמדו ב' האנשים ולא נשים והאי קרא בעדים משתעי נאמר כאן שני ונאמר להלן על פי שני עדים:

ולא בקרובים. דפסולי עדות נינהו דכתיב לא יומתו אבות על בנים בעדות בנים וה''ה לשאר קרובי':

ולא בפסולין. כגון חייבי מיתות וחייבי מלקיות וגזלן אע''ג דלאו בר מלקות הוא דניתן להשבון דהנו אקרו רשעים והתורה אמרה אל תשת רשע עד:

ואינה נוהגת אלא בראוין להעיד. למעוטי מלך שאינו מעיד דכתיב שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך והבא להעיד צריך לעמוד לפני הדיין ודרך בזיון הוא לו וכן הפסולין להעיד מדרבנן כגון משחקי בקוביא ומפריחי יונים:

בפני ב''ד ושלא בפני ב''ד מפי עצמו. אם מפי עצמו נשבע שבועה שאיני יודע לך עדות חייב בין נשבע בפני ב''ד ושלא בפני ב''ד:

ומפי אחרים. כגון שאומר משביע אני עליכם שתבאו והעידוני ואמרו אין אנו יודעין לך עדות אינם חייבין עד שיכפרו בב''ד דכתיב אם לא יגיד ונשא עונו במקום שאלו היה מגיד היה מועיל וקרא במושבע מפי אחרים כתיב ושמע קול אלה וגו' ואין הלכה כר''מ:

וחייבין. קרבן עולה ויורד:

על זדון השבועה. שהרי לא נאמר בה ונעלם:

ועל שגגתה ועל וכו'. כלומר עם זדון העדות שמזידין הן ויודעין לו עדות אבל שוגגין הן על הקרבן כמו בשגגת ביטוי לשעבר דאוקימנא באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן:

ואין חייבין על שגגתה. אם שוגגין הן לגמרי שאינן יודעין ששבועה זו אסורה או ששכחו העדות ונשבעו ואחר כך נודע להם שאין יודעין לו עדות ושנשבעו לשקר הרי אלו אנוסין ופטורין מקרבן:

גמ' שעירים מיעוט שעירים שנים וכו'. סוגיא זו עד סוף הלכה כתובה לעיל פ' זה בורר בהל' ט ושם בארתי הטיב נכון עם הגי' הברורה והנכונה ועם כל מה ששייך לענייני דינים המבוארים בהלכה זו עיין עליו:

זה הכלל וכו'. מייתי לה הכא לטעמא דחייבין בשבועת שקר מלקות על זדונה אע''ג דלאו שאין בו מעשה הוא:

לית כאן מימר. לא תיתני מימר דהא בדיבורו עושה מעשה שממיר בהמה זו תמורת זו:

נשבע לשקר מנין. שמלקין אותו:

כי לא ינקה ה'. ודרשינן ב''ר של מעלה אין מנקין אותו אבל מנקין הן הדיינין שלמטה ומלקין אותו וכתיב לשוא לשוא שני פעמים אם אינו ענין לשוא תנהו ענין לשקר:

ליראה את ה' הנכבד. וכתיב ברישא דקרא אם לא תשמור וגו' וכתיב שם והפלה ה' את מכותך וגו'. והפלאה זו מלקות היא כדכתיב והפילו השופט והכהו והמקלל את חבירו בשם אין זה ירא את השם:

נשבע לשקר על דעתיה דר''ל מנין מינה. כלומר אליבא דר''ל אין אנו צריכין למדרש אחר אלא מן האי קרא גופי' נפקא אף לנשבע לשקר דכיון שנשבע לשקר אין זה ירא את השם:

קילל וכו'. ולדעתי' דר' יוחנן מיבעי ליה לדרשה דר''ל מקרא דליראה ללמד למקלל חבירו בשם למלקות כדדריש לה ר''ל:

מה מפקה מביניהון נשבע לשקר וקילל חבירו בשם. בבת אחת איכא בינייהו דלר' יוחנן חייב שתים דמתרי קראי נפקי ולר''ל אינו חייב אלא אחת דתרווייהו מחד קרא נפקא:

הדרן עלך שבועות שתים