Vayedaber

כֵּינִי מַתְנִיתָה. כָּפַר בְּמִקְצָת קַרְקָעוֹת חַייָב. בְּמִקְצָת כֵּלִים פָּטוּר.

Pnei Moshe (non traduit)

כיני מתניתא כפר במקצת קרקעות פטור במקצת כלים חייב. כצ''ל ונתחלפו התיבות וטעות דמוכח הוא וה''פ משום דקשיא להש''ס הא דקתני במתני' הודה במקצת הקרקעות פטור דמשנה דלא צריכה היא דהא קתני לה רישא דאין הודאות ולא כפירת קרקעות מחייבתו שבועה והודה במקצת כלים חייב דקתני שפיר הוא דקמ''ל דהואיל ויש כאן הודאה וכפירה בכלים מחייבו שבועה גם על הקרקעות ע''י גילגול אלא הודה במקצת קרקעות פטור למאי איצטריך ומשני לה כיני מתני' דהא קמ''ל דאף דכפר במקצת הקרקעות גופייהו פטור ואי מרישא ה''א דאין הטעם משום דאין הודאת וכפירת קרקעות מביאו לידי שבועה אלא דטעמא הוי משום דשני מינין הן בענין הטענה והוי כטענו חטין והודה לו בשעורין הלכך קמ''ל בסיפא דאפי' הודה במקצת קרקעית וכפר במקצתן דיש כאן הודאה וכפירה בקרקעות עצמן פטור ומשום דאין כפירה והודאה שלהן מחייבו שבועה וכפירה במקצת כלים הוא דחייב דאיכא הודאה וכפירה בהו בלא הקרקעות וחייב שבועה גם על הקרקעות כדלעיל:

הלכה: כּוֹר תְּבוּאָה לִי בְיָדֶךָ כול'. רִבִּי אִמִּי בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. מַתְנִיתָה בִטְעָנוֹ חִיטִּים וְהוֹדָה לוֹ בִשְׂעוֹרִים. אֲבָל טְעָנוֹ שְׁנֵי מִינִין וְהוֹדָה לוֹ בְּאֶחָד מֵהֶן דִּבְרֵי הַכֹּל פָּטוּר. אָמַר רִבִּי אַבָּהוּ בְּהָדָא דְרִבִּי אִמִּי. מַאי דָא דְתַנִּינָן. רַבָּן גַּמְלִיאֵל מְחַייֵב. בָּא לְהוֹדִיעֲךָ כֹּח רַבָּן גַּמְלִיאֵל עַד הֵיכָן מְחַייֵב. רִבִּי חִייָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. לֹא סוֹף דָּבָר בִּטְעָנוֹ חִיטִּים וְהוֹדָה לוֹ בִשְׂעוֹרִים. אֲבָל אִם טְעָנוֹ שְׁנֵי מִינִין וְהוֹדָה לוֹ בְּאֶחָד מֵהֶן דִּבְרֵי חֲכָמִים פָּטוּר. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר. לֹא יְהֵא דָּבָר בְּשֶׁטְּעָנוֹ שְׁנֵי מִינִין וְהוֹדָה לוֹ בְּאֶחָד מֵהֶן. אֲבָל אִם טְעָנוֹ חִטִּים וְהוֹדָה לוֹ בִשְׂעוֹרִים דִּבְרֵי הַכֹּל חַייָב. כְּהָדָא דְרֵישׁ לָקִישׁ. חַד בַּר נַשׁ אֲזַל בְּעֵי מֵידָן קֹמֵי רַב דַּהֲוָה מַטְעַן לְחַבְרֵיהּ חִיטִּין שְׂעוּרִין וְכוּסְמִין. אַמַר לֵיהּ רַב. הַמְתֵּן עַד דִּיגַלְגֵּל עֲלָךְ כָּל דְבָעֵי וּבְסוֹפָא תִּישְׁתְּבַע עַל כּוּלָּן. אָמַר רִבִּי אַבָּהוּ. כָּךְ מֵשִׁיב רֵישׁ לָקִישׁ לְרִבִּי יוֹחָנָן. עַל דַּעְתָּךְ דְּתֵימַר טְעָנוֹ שְׁנֵי מִינִין וְהוֹדָה לוֹ בְּאֶחָד מֵהֶן דִּבְרֵי חֲכָמִים פָּטוּר. וְהָתַנִּינָן. טְעָנוֹ חִטּים וְקַרְקָעוֹת. וְהוֹדָה לוֹ בַכֵּלִים וְכָפַר בַקַּרְקָעוֹת. בַּקַּרְקָעוֹת וְכָפַר בַּכֵּלִים. כֵּלִים וְכֵלִים חַייָב. כֵּלִים וְקַרְקָעוֹת לֹא כָּל שֶׁכֵּן. 30b אָמַר לֵיהּ. לְזוֹקְקוֹ לִשְׁבוּעָה דוּ מַתְנִיתָה. שֶׁהַנְּכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחֵרָיוּת זוֹקְקִין הַנְּכָסִים שֶׁאֵין לָהֶן אַחֵרָיוּת לִישָּׁבַע עֲלֵיהֶן׃ וַאֲפִילוּ עַל דְּרֵישׁ לָקִישׁ לֵית הִיא פְלִיגָא. דְּתַנִּינָן. הַטּוֹעֵן לַחֲבֵרוֹ כַדֵּי שֶׁמֶן וְהוֹדָה לוֹ בְקַנְקַנִּים. מַה נָן קַייָמִין. אִם בְּשֶׁטְּעָנוֹ קַנְקַנִּים וְשֶׁמֶן. כָּל עַמָּא מוֹדֵיי שֶׁיֵּשׁ הוֹדָייָה מֵהַטַּעֲנָה. אִם בְּשֶׁטְּעָנוֹ קַנְקַנִּים וְלֹא הוֹדָה בַשֶׁמֶן. כָּל עַמָּא מוֹדוּ שֶׁאֵין הוֹדָייָה מֵהַטַּעֲנָה. רִבִּי זֵירָא וְרִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם שְׁמוּאֵל. בְּשֶׁטְּעָנוֹ קַנְקַנִּים שֶׁמֶן. אָהֵן אָמַר. קַנְקַנִּים וְלֹא שֶׁמֶן. וְאָהֵן אָמַר. שֶׁמֶן וְלֹא קַנְקַנִּים. נִידָּה קַנְקַנִּים וְלֹא שֶׁמֶן. שֶׁמֶן וְלֹא קַנְקַנִּים. רִבִּי לָֽעְזָר בְשֵׁם רִבִּי אַבִּין מַפִּיק לִישְׁנָא מֵחָצִין דִּמְשַׁח. וְיִשְׁאָלוּנֵיהּ. בָּהוּא דְּאִישְׁתְּתַק.

Pnei Moshe (non traduit)

Pnei Moshe

בהוא דאישתתק. דמיירי כגון שנשתתק התובע אח''כ ואין לשאלו:

וישאלוניה. אמאי פליגי במשמעות לשונו וכי אין אלו יכולין לשאול אותו מה היתה כוונתו לתובעו אם על המדות שמן או על הכלים עם השמן:

ומשני ר' אבין דהיינו טעמא דמפיק לישנא מחצין דמשח כלומר שכוונתו להוציא בלשונו מדות של שמן כך וכך מדות שמן יש לי בידך ולעולם שמן בלא קנקנים טוענו ולא הוו הקנקנים הודאה מין הטענה. מחצין מדות בלשון המשנה ודוגמתו אם היה זולף במחץ פ''י דטהרות וכן הרבה:

שמן ולא קנקנים. בתמיה כלומר דהא ע''כ לרבנן מפרשינן דזה טוענו שמן בלא קנקנים והיכי מפרשת להא במשמעות לשון דאם שמן בלבד הוא טוענו א''כ למה הוא מזכיר להקנקנים:

קנקנים בלא שמן. כלומר ניחא אי הוי מיירי במתני' לרבנן דקנקנים בלא שמן קאמר שפיר הוה מפרשינן דאפי' אמר קנקני' שמן יש במשמעות הלשון דקנקנים של שמן קאמר וקנקנים רקנים טוענו:

וההן אמר ריקנין. כלומר ורבנן סברי דיש ג''כ לפרש משמעות לשונו על אחד מהן וכמו דיש לומר דקנקנים רקנין בלא שמן קאמר כך יש לומר שמן בלא קנקנים קאמר ואכתי לא אסיק למילתיה עד לקמיה והיינו דפריך עלה:

וה''ג בכתובות ההן מילין וההן אמר ריקנין. וגי' זו נכונה היא וכלומר דבהא פליגי ההן אדמון סבר דקנקנים מלאין שמן קאמר דמשמעות לשונו קנקנים עם השמן והלכך כשהודה לו בקנקנים הוי הודאה מין הטענה דהוי טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן:

ר' זירא. אלא כדר' זירא בשם שמואל דבשטענו קנקנים שמן עסקינן ופליגי במשמעות לשונו:

כל עמא מודיי שאין ההודייה מהטענה. דאפי' אדמון מודה בהא דס''ל כרבנן דר''ג דהוי טענו חטין והודה לו בשעורין ופטור:

אם בשטענו בקנקנים והודה לו בשמן. צ''ל וכן הוא בכתובות ושם גריס ואם בשטענו לו בשמן והודה לו בקנקנים והיינו הך אלא דמתיישב טפי על לשון המשנה וכן דרך שזה מודה מסתמא בפחות ממה שזה טוענו:

אם בשטענו קנקנים ושמן. והוא הודה לו בקנקנים כ''ע מודים שיש כאן הודייה מהטענה וכדר''ל דלא פליגי רבנן בטענו שני מינין והודה לו באחד מהן:

ואפי' על דר''ל לית היא פליגא הא דתנינן וכו'. כלומר הא דתנינן בפלוגתא דאדמון ורבנן אתיא שפיר אפי' למאי דקאמר ר''ל דבטענו שני מינין והודה לו באחד מהן חייב לרבנן כדמפרש ואזיל:

מה אנן קיימין. כלומר דהא על כרחך דמוקמינן לפלוגתייהו דאדמון ורבנן אליבא דרבנן דר''ג כי היכי דלא תיקשי הלכתא אהלכתא דקי''ל כאדמון וקי''ל כרבנן דר''ג אלא ודאי דאדמון נמי כרבנן דר''ג ס''ל והשתא מפרשינן במאי עסקינן בפלוגתייהו דאדמון ורבנן:

גמ' ר' אמי בשם ר' יוחנן. סוגיא זו כתובה בפ' שני דייני גזילות הלכה ד'. ונראית כאן חסירה לפי הגי' דהתם דמקודם להא דאמר רבי אמי גרסינן שם מתניתא בשטענו חטים והודה לו בשעורים אבל אם טענו שני מינין והודה לו באחד מהן דברי הכל חייב. ובספרי הדפוס כתוב פטור וזה טעות דמוכח. ר' אמי בשם ר' יוחנן לא סוף דבר מתניתא בטענו חטין והודה לו בשעורים אלא אם טענו שני מינין והודה לו באחד מהן דברי חכמים פטור. והתם נשתבשה הגי' וע''כ דר' אמי הכי ס''ל כר' חייא בשם ר' יוחנן דהכא כדמוכרח מהא דר' אבהו דלקמיה וכן גריס התם הקושיא על הא דר' אמי. ור' אמי פליג הא דמפרש דמתני' דפליגי דוקא בטענו חטים והודה לו בשעורים אבל אם טענו שניהן והודה לו באחד מהן ד''ה חייב ואיהו ס''ל דלא סוף דבר דפליגי חכמים בשטענו לאחד מהן והודה לו במין אחר אלא אפי' בטענו שני מינין והודה לו באחד מהן פליגי חכמים וסברי דפטור:

אמר ר' אבהו בהדא דר' אמי. קשיא דא''כ מאי דא דתנינן ר''ג מחייב וכלומר אמאי אשמעינן פלוגתיי' במתני' בטענו חטין והודה לו בשעורין ר''ג הוא דמחייב אבל חכמים פוטרין ליתני רבותא טפי דאפי' בטענו שני מינין והודה לו באחד מהן פליגי חכמים ואמרי דפטור:

בא. ומשני דהא ל''ק דבא להודיעך כח ר''ג דקמ''ל רבותא אליבא דר''ג עד היכן הוא מחייב ואפי' בטענו חטים והודה לו בשעורים משום דלא בעי הודאה מין הטענה ולעולם פטרי רבנן אפי' בטענו שניהם והודה לו באחד מהן וכן אמר ר' חייה בשם ר' יוחנן לא סוף דבר וכו' אלא אם טענו שני מינין וכו' צ''ל:

ריש לקיש אמר לא יהא דבר. כלומר הא לאו מילתא דאמרת. אלא מתניתא בשטענו חטים והודה לו בשעורים אבל טענו שני מינין והודה לו באחד מהן דברי הכל חייב. כצ''ל וכן הוא בכתובות וכן גרסינן הכא:

רב כהדא דריש לקיש. והכי גריס התם וכדמוכח מעובדא דלקמיה דרב כר''ל סבירא ליה ואליבא דחכמים:

הוה מטען וכו'. היה טוענו מינין הרבה וזה הודה לו באחד מהן וא''ל רב המתן ויגלגל עליך כל מה שהוא רוצה ואפ''ה לבסוף תשבע שבועה אחת על כולן שמעינן מיהת דבטענו מינין הרבה והודה באחד מהן חייב הוא בשבועה. והתם גריס דרב אמר להתובע כל מה דאת יכיל מגלגלה עלוי גלגל ובסופא הוא מישתבע לך חדא על כולהון. והיינו הך:

על דעתך דאת אמר. דאפי' בטענו שני מינין והודה לו באחד מהן פטרי רבנן א''כ קשיא הא דתנינן טענו כלים וקרקעות וכו' וכפר בכלים פטור:

כלים וכלים חייב. כלומר דאלמא דוקא כלים וקרקעות הוא דתנינן דפטור ומשום דאין כפירה והודאה של קרקעות מביאה לידי שבועה הא כלים וכלים דומיא דכלים וקרקעות כגון שטענו שני מיני כלים והודה לו באחד מהן חייב:

כלים וקרקעות לא כל שכן. כלומר דאי לא תימא הכי אלא כלים וכלים נמי פטור א''כ קשיא ליתני רבותא טפי דאפי' כלים וכלים פטור וכ''ש כלים וקרקעות אלא ע''כ כלים וכלים חייב וקשיא לר' יוחנן:

אמר ליה לזוקקו לשבועה דהוא מתניתא. כלומר לעולם אפי' כלים וכלים נמי פטור והא דאשמועינן כלים וקרקעות משום סיפא הוא דנקט לה וזוקקין קמ''ל דאם הודה במקצת הכלים חייב שבועה אפי' על הקרקעות:

הלכה: אֵין נִשְׁבָּעִין עַל טַעֲנַת חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן כול'. כְּתִיב כִּֽי יִתֵּן֩ אִ֨ישׁ אֶל רֵעֵ֜הוּ. פְּרָט לְקָטָן. עַד כְּדוֹן בְּשֶׁנָּתַן לוֹ קָטָן וּתְבָעוֹ קָטָן. נָתַן לוֹ קָטָן וּתְבָעוֹ גָּדוֹל. תַּלְמוּד לוֹמַר רֵעֵ֜הוּ. עַד שֶׁיְּהֵא נְתִינָתוֹ וּתְבִיעָתוֹ שָׁוִין. אָמַר רִבִּי בָּא בַּר מָמָל. לֵית הָדָא פְשִׁיטָא עַל דְּרִבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר. הַטּוֹעֵן לַחֲבֵירוֹ טַעֲנַת גַּנָּב בָּאֲבֵידָה חַייָב. אֵיכָן אֲבֵידָתִי. אָמַר לוֹ. נִגְנְבָה. אָמַר רִבִּי בָּא. תִּיפְתָּר שֶׁאָמַר לוֹ. עַד שֶׁאַתְּ קָטָן תְּבַעְתָּנִי וְנִפְטַרְתִּי מִשְּׁבוּעָתָךְ. שְׁבוּעַת יְי תִּֽהְיֶה֙ בֵּ֣ין שְׁנֵיהֶ֔ם. לְהוֹצִיא הַיּוֹרֵשׁ. רִבִּי אִילָא בְשֵׁם רִבִּי יָסָא. בְּיוֹרְשָׁיו הִיא מַתְנִיתָה.

Pnei Moshe (non traduit)

Pnei Moshe

ביורשיו היא מתניתא. כלומר דהברייתא למעוטי יורשיו של המוטל עליו לישבע מן התורה איירי דאלו ביורש התובע משכחת לה טענת ברי כגון מנה לאבא בידך והלה מודה במקצת וכופר במקצת וא''כ אמאי אינו יכול לישבע דהא קרא כי אתא למעט מגוונא דאם אביו היה תובעו היה מתחייב בשבועה הוא דממעט ואם בהנתבע טוען ברי מה לי אם טוענו אביו או אם טוענו בנו ואם בשהנתבע אומר חמשין ידענא חמשין לא ידענא אף אם אביו של זה היה תובעו לא היה מתחייב שבועה אבל ביורש הנתבע שפיר מיתוקמא כגון מנה לי ביד אביך דאלו היה אביו קיים והיה טוען ברי חמשין אית לך וחמשין לית לך והיה מתחייב שבועה ובנו דלא ידע במילי דאבוה מסתמא הוא טוען טענת שמא ופטור משבועת התורה ולהכי אתא קרא למעט:

שבועת ה' תהיה בין שניהם. משמע ששני בעלי הדינין קיימין הן להוציא את היורש כדמפרש ר' אילא:

תיפתר. דאפ''ה פטור משבועה הוא שיכול לומר לו עד שאתה בקטנותך תבעתני ונפטרתי משבועתך מאז בתביעתך והלכך לא משכחת לה שבועה על טענת קטן אפי' לאחר שהגדיל:

לית הדא פשיטא על דר' יוחנן. לר' יוחנן דאמר לקמן פ' ארבעה שומרין הטוען טענת גנב באבידה שתבעו איכן אבדתי שמצאת ויש לו עדים ואמר לו נגנבה חייב בשבועה ובכפל והשתא נימא נמי דגם בקטן לאחר שהגדיל שיהא זה מתחייב בשבועה דאע''ג דנתינת קטן לאו נתינה היא מ''מ לא יהא אלא כאבידה דג''כ ליכא נתינה ואפ''ה מתחייב בשבועה ובכפל לר' יוחנן:

אין ת''ל רעהו. דמשמע שיהא כרעהו בשעת נתינה והאי כבר נפקא לן מאיש אלא ללמדנו עד שיהא נתינתו ותביעתו שוין כשהוא גדול:

נתן לו כשהוא קטן ותבעו לאחר שהגדיל. מנלן למעוטי:

גמ' עד כדון. לא שמענו מהמקרא הזה אלא בשנתנו לו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן:

משנה: 31a אֵין נִשְׁבָּעִין עַל טַעֲנַת חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן וְאֵין מַשְׁבִּיעִין אֶת הַקָּטָן אֲבָל נִשְׁבָּעִים לַקָּטָן וְלַהֶקְדֵּשׁ׃

Pnei Moshe (non traduit)

Pnei Moshe

אבל נשבעין לקטן ולהקדש. הבא ליפרע מנכסי הקטן לא יפרע אלא בשבועה וכן המקדיש נכסיו ויצא עליו שט''ח ובא ליפרע מן הנכסים של הקדש צריך שבועה:

ואין משביעין את הקטן. כלל ואפי' היסת לפי שאינו יודע עונש השבועה ואפי' חרם סתם אינו מקבל:

וקטן. כגון שטוענו קטן דכתיב כי יתן איש אל רעהו וגו' ונקרב בעל הבית. לשבועה ואין בנתינת הקטן כלום והחרש והשוטה כקטן דלאו בני דעת הן ובקטן דוקא שבועה דאורייתא אין נשבעין על טענתו אבל שבועת היסת נשבעין אבל החרש והשוטה אין נזקקין להן אפי' לשבועה קלה:

מתני' אין נשבעין על טענת חרש. כגון שטענו החרש ברמיזה וחרש שאמרו חכמים בכל מקום שאינו שומע ואינו מדבר:

Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source