הלכה: כָּל הַנִּשְׁבָּעִין שֶׁבַּתּוֹרָה כול'. מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר שְׁבוּעַת יְי תִּֽהְיֶה֙ בֵּ֣ין שְׁנֵיהֶ֔ם אֵין אָנוּ יוֹדְעִין שֶׁאִם לֹא יִשְׁבַּע יְשַׁלֵּם. מַה תַלְמוּד לוֹמַר וְלָקַ֥ח בְּעָלָי֖ו וְלֹ֥א יְשַׁלֵּֽם׃ אֶלָּא מִכֵּיוָן שֶׁקִּיבְּלוּ בְעָלִים שְׁבוּעָה הוּא פָטוּר מִלְּשַׁלֵּם. רִבִּי חַגַּיי בְעָא קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵי. וְלָמָּה לִי כְרִבִּי מֵאִיר. אֲפִילוּ כְרַבָּנִן. לֹא אָמַר רִבִּי אַסִּי בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר מִמַּשְׁמַע לָאו אַתָּה שׁוֹמֵעַ הֵין. וְלָקַ֥ח בְּעָלָי֖ו וְלֹ֥א יְשַׁלֵּֽם. הָא אִם לֹא יִשְׁבַּע יְשַׁלֵּם. תַּנֵּי רִבִּי חִייָה. מַתְנֶה שׂוֹמֵר חִנָּם וְשׁוֹמֵר שָׂכָר לִהְיוֹת כְּשׁוֹאֵל. אָמַר רִבִּי חֲנִינָה. הַכֹּל מוֹדִין בִּלְשׁוֹן תּוֹרָה מִמַּשְׁמַע לָאו אַתָּה שׁוֹמֵעַ הֵין. מַה פְלִיגִין. בִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם.
Pnei Moshe (non traduit)
א''ר חנינה. ר''ח מהדר על הא דקאמר דאליביה דר''מ הוא דדייקינן הכי וקאמר דאי משום הא ל''ק דהכל מודין בלשון תורה דאמרינן ממשמע לאו אתה שומע הן ולא פליגי אלא בלשון בני אדם כההיא דסוף שבועת העדות וכה''ג:
תני ר' חייה מתנה וכו'. כלומר ותו קשיא על האי דיוקא דדייקת מרישיה דקרא דהא איכא למימר דאיצטריך להא דקאמר ר''ח לעיל פ' איזהו נשך דמתנה ש''ח. וכו' והכי דריש ליה לקרא שבועת ה' תהיה בין שניהם בזמן שלא התנה עמו כלום אלא מסרו לידו סתם לש''ח או לש''ש והאי כדיניה והאי כדיניה אבל יכול להתנות עמו להיות כשואל ואם התנה לא מיפטר בשבועה וישלם כשואל:
ולקח בעליו וגו'. כלומר דהכי דייקת לה אליבא דר''מ ומיותר הוא כדלעיל אלא ללמדינו דכל נשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין הן הא לא איצטריך למידק הכי ולאוקמי הברייתא אליבא דר''מ אלא דהברייתא מתפרשת כפשטה ואפי' לרבנן שפיר שמעינן מלישנא דקרא דכתיב ולא ישלם מי שעליו לשלם הוא שנשבע אם לא ישלם:
לא אמר ר' אסי וכו'. מסקנת הקושיא היא דמי לא אמר ר' יוחנן לעיל בסוף פ' שבועת העדות דר''מ הוא דס''ל הכי דאמרינן ממשמע לאו אתה שומע הן אבל רבנן פליגי עליה התם:
אפי' כרבנן. הא אפי' לרבנן שמעינן להא מפשטי' דקרא כדלקמן:
ולמה לי כר''מ. מאי דוחקיה לפרש דהאי תנא דבריית' ללמד דדייק לה מקרא הכי וללמד דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין והאי דיוקא לית' אלא אליב' דר''מ כדלקמי':
אלא. בא ללמדנו דמכיון שקיבלו בעלים שבועה מהנתבע הוא פטור מלשלם. וכלומר דלעולם שבועת התורה הוא על הנתבע לפטור עצמו מלשלם ולא על התובע לישבע וליטול וברייתא זו במכילתא היא והכי איתא התם ולקח בעליו ולא ישלם מכאן אמרו כל הנשבעין נשבעין ולא משלמין והיינו דפריך לקמיה על דדייק לפרש הברייתא אליביה דר' מאיר:
גמ' ממשמע שנאמר שבועת ה' וגו' אין אנו יודעין וכו'. דמכלל לאו דקאמר שישבע ובזה פטור הוא ולא ישלם אתה שומע הן שאם לא נשבע שישלם וא''כ מה ת''ל עוד ולקח בעליו ולא ישלם ללמדינו זה:
משנה: כָּל הַנִּשְׁבָּעִין שֶׁבַּתּוֹרָה נִשְׁבָּעִין וְלֹא מְשַׁלְּמִין. וְאֵילּוּ נִשְׁבָּעִים וְנוֹטְלִין הַשָּכִיר וְהַנִּגְזָל וְהַנֶּחְבָּל וְשֶׁכְּנֶגְדּוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה וְהַחֶנְוָנִי עַל פִּינְקָסוֹ. 33b הַשָּכִיר כֵּיצַד אָמַר לוֹ תֶּן לִי שְׂכָרִי שֶׁיֶּשׁ לִי בְיָדֶךָ הוּא אוֹמֵר נָתַתִּי וְהַלָּה אוֹמֵר לֹא נָטַלְתִּי הוּא נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עַד שֶׁתְּהֵא שָׁם מִקְצָת הוֹדָייָה. כֵּיצַד אָמַר לוֹ תֶּן לִי שְׂכָרִי חֲמִשִּׁים דֵּינָר שֶׁיֶּשׁ לִי בְיָדֶךָ וְהוּא אוֹמֵר הִתְקַבַּלְתָּ מֵהֶם דֵּינַר זָהָב׃
Pnei Moshe (non traduit)
הוא אומר נתתי. אבל אם אומר לו שתים קצצתי לי והוא אומר לא קצצתי לך אלא אחד נשבע בעל הבית שבועה כעין של תורה שהיא בנקיטת חפץ שהוא כדבריו ואינו נותן לו אלא אחד:
השכיר. תקנו לו חכמים לישבע וליטול לפי שבעל הבית טרוד בפועליו ובעסקיו ואינו נזכר והני מילי כשתובען בזמנו שכיר יום זמנו כל הלילה שלאחריו ושכיר לילה זמנו כל היום שלאחריו אבל אם תבעו אחר זמנו בעל הבית נשבע היסת שפרעו ונפטר ואם שכרו שלא בעדים ג''כ הדין הוא כן דמתוך שיכול לומר לו לא שכרתיך מעולם נאמן לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך וישבע בעל הבית היסת שנתן לו או שבועת התורה אם הודה במקצת:
השכיר וכו'. וכולהו מפרש לה לקמן במתני':
ואלו נשבעין ונוטלין. שתקנו להן חכמים לישבע וליטול:
נשבעין ולא משלמין. כלומר לא חייבה התורה לישבע וליטול אלא הנתבע ישבע להתובע ולא ישלם דכתיב ולקח בעליו ולא ישלם מי שעליו לשלם הוא נשבע:
מתני' כל הנשבעין שבתורה. כל המחויבין שבועה מן התורה:
ר' יהודה אומר וכו'. ואין הלכה כר' יהודה לא בשכיר ולא בנגזל ולא בנחבל:
אָמַר רִבִּי אַבִּין. עַל יְדֵי שֶׁבַּעַל הַבַּיִת עֲסָקָיו מְרוּבִּין תִּיקְנוּ בְשָׂכִיר לִישָּׁבַע וְלִיטּוֹל. [אָמר רִבִּי יוּסֵה בֵּירִבִּי בּוּן. תַּמָּן תִּיקְנוּ בְשָׂכִיר שֶׁיְּהֵא נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל.] וְדִכְווָתָהּ תִּיקְנוּ בְבַעַל הַבַּיִת שֶׁאִם עָבַר זְמַנּוֹ שֶׁלֹּא יִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. תַּנֵּי רִבִּי חִייָה. 34a אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁתְּבָעוֹ בִזְמַנּוֹ אֲפִילוּ ךְאַחַר שָׁנָה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. אָמר רִבִּי יוּסֵי. אֵין לוֹ אֶלָּא אוֹתוֹ הַיּוֹם בִּלְבַד. רִבִּי יוֹנָה אָמַר. אִתְפַּלְּגוֹן רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי חֲנִינָה וְרֵישׁ לָקִישׁ. חַד אָמַר. תְּבָעוֹ בַיּוֹם אֵין לוֹ אֶלָּא יוֹם. לַיְלָה אֵין לוֹ אֶלָּא לַיְלָה. וְחָרָנָה אָמַר. בְּשֶׁתְבָעוֹ וְאָמַר. נָתַתִּי. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ. אֶתֵּן. חֲזָקָה נָתָן. וְלָא יָֽדְעִין מָאן אָמַר דָא וּמָאן אָמַר דָא. מִמָּה דָמַר רִבִּי חָמָא בַּר עוּקְבָּא בְשֵׁם רֵישׁ לָקִישׁ. תְּבָעוֹ בַיּוֹם אֵין לוֹ אֶלָּא יוֹם. לַיְלָה אֵין לוֹ אֶלָּא לַיְלָה. הֲוֵי רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי חֲנִינָה דְאָמַר. בְּשֶׁתְבָעוֹ וְאָמַר. נָתַתִּי. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ. אֶתֵּן. חֲזָקָה נָתָן. אָמַר רִבִּי מָנָא. פְּעָמִים שֶׁתְּבָעוֹ אַחַר זְמָן וְנַעֲשֶׂה בְּתוֹךְ זְמַנּוֹ. הֵיךְ עֲבִידָא. תְּבָעוֹ וְאָמַר לוֹ. לֹא אָמַרְתִּי לָךְ מֵאוֹתוֹ הַיּוֹם נָתַתִּי. אוֹתוֹ הַיּוֹם נַעֲשֶׂה כְמִי שֶׁהוּא אֶתְמוֹל. נוֹתֵן לוֹ שִׁיעוּר אֶחָד.
Pnei Moshe (non traduit)
היך עבידא תבעו וא''ל לא אמר לך וכו'. כלומר וכי לא אמרתי לך כבר שמאותו היום שתבעתני בזמנו נתתי לך א''כ הוי כתובעו והולך מאותו היום ואילך ונעשה אותו היום כמי שהוא אתמול והוא תבעו נותנין לו עוד שיעור אחד כפי אותו היום:
פעמים שתבעו אחר זמן. ואפ''ה נעשה דינו כמי שתבעו בתוך זמנו ונותנין לו עוד יום א' כנגדו כדין תובע כל תוך הזמן כדמפרש ואזיל:
ממה דאמר ר' חמא. בהדיא בשם ר''ל דהוא אמר להא תבעו ביום וכו' ולא מחלקינן בין אמר נתתי או אתן שמעינן דר' יוסי בר חנינה הוא דאמר להא דמחלקי' בכך:
ולא ידעין. ומספקא לן מי משניהם אמר זה ומי אמר זה דר' יונה אמר סתם איתפלגון:
וחרנא אמר. דאפילו באותו יום דוקא כשיש עדים שתבעו ואמר נתתי בהא הוא דאמרינן דיש לו כל אותו היום ונשבע ונוטל אבל אם כשתבעו אמר אתן לך אמרינן דחזקה לא עבר על דבריו ונתן לו ואין השכיר נשבע ונוטל אלא אם הוא מכחישו ותובעו אח''כ עדיין לא נתת לי בעל הבית ישבע היסת ויפטור:
לילה. אם הוא שכיר יום וזמנו בלילה ותבעו בתחלת הלילה אין לו אלא אותה לילה בלבד וביום שלאחריו אינו נשבע ונוטל:
תבעו ביום. כגון שהוא שכיר לילה דזמנו ביום ואם תבעו ביום בתחלתו אין לו אלא אותו יום בלבד ובלילה שלאחריו אינו נשבע ונוטל:
ר' יוסי. פליג על הא דקאמר ר' חייה דאפי' לאחר שנה נשבע ונוטל אלא אין לו כי אם אותו היום בלבד שהוא יום התביעה וכדמפרשי אמוראי לקמיה:
אם יש עדים שתבעו בזמנו וכו'. דס''ל לר' חייה דלא אמרינן חזקה דאין בעה''ב עובר בבל תלין אלא היכא דאיכא עוד חזקה בהדה דאין השכיר משהא שכרו והילכך אם תבעו בזמנו אזדא לה האי חזקה דהרי לא שהה מלתבעו ואפי' לאחר שנה נשבע השכיר ונוטל:
ודכוותה. כמו דתיקנו בשכיר דכוותה נמי תיקנו לבעל הבית דלפעמים לא ישבע השכיר ליטול כגון שאם עבר זמנו דחזקת בעל הבית שאינו עובר בבל תלין וכי מטא זמן חיובא רמי אנפשיה ומידכר:
אמר ר' אבין. על המתני' קאי דטעמא דתקנו חכמים בשכיר להיות נשבע ונוטל דעל ידי שבעל הבית טרוד בעסקיו המרובין לא מידכר:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source