כָּתוּב בַּתּוֹרָה בְּרָכָה לְפָנֶיהָ וְאֵין כָּתוּב בַּתּוֹרָה בְּרָכָה לְאַחֲרֶיהָ. מַה כָּתוּב בָּהּ לְפָנֶיהָ כִּי שֵׁם י֨י אֶקְרָא הָבוּ גּוֹדֶל לֶאלֹהֵינוּ. כְּתִיב בְּמָזוֹן בְּרָכָה לְאַחֲרֶיהָ וְאֵין כָּתוּב לְפָנָיו. מַה כְּתִיב לְאַחֲרָיו וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָֽעְתָּ וּבֵרַכְתָּ. וּמְנַייִן לִיתֵּן אֶת הָאָמוּר בְּזֶה בְזֶה וְאֶת הָאָמוּר בְּזֶה בְזֶה. רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי בְּשֵׁם רִבִּי יוֹנָתָן אַתְיָא שֵׁם שֵׁם לִגְזֵרָה שָׁוָה. מַה שֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה בְּרָכָה לְפָנָיו אַף שֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר בְּמָזוֹן בְּרָכָה לְפָנָיו. וּמַה 52b שֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר בְּמָזוֹן בְּרָכָה לְאַחֲרָיו. אַף שֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה בְּרָכָה לְאַחֲרֶיהָ. עַד כְּדוֹן כְּרִבִּי עֲקִיבָה כְּרִבִּי יִשְׁמָעְאֵל. רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רִבִּי יִשְׁמָעְאֵל קַל וָחוֹמֶר. מַה אִם מָזוֹן שֶׁאֵין טָעוּן בְּרָכָה לְפָנָיו טָעוּן בְּרָכָה לְאַחֲרָיו תּוֹרָה שֶׁהִיא טְעוּנָה בְּרָכָה לְפָנֶיהָ. אֵינוֹ דִין שֶׁתְּהֵא טְעוּנָה בְרָכָה לְאַחֲרֶיהָ. עַד כְּדוֹן תּוֹרָה. מָזוֹן מַה. אִם תּוֹרָה שֶׁאֵינָהּ טְעוּנָה בְרָכָה לְאַחֲרֶיהָ טָעוּנָה בְּרָכָה לְפָנֶיהָ. מָזוֹן שֶׁהוּא טָעוּן בְּרָכָה לְאַחֲרָיו. אֵינוֹ דִין שֶׁטָּעוּן בְרָכָה לְפָנָיו. רִבִּי יִצְחָק וְרִבִּי נָתָן אָמַר כִּי הוּא יְבָרֵךְ אֶת הַזֶּבַח אַחֲרֵי כֵן יֹאכְלוּ הַקְּרוּאִים. רִבִּי נָתָן אוֹמֵר וַעֲבַדְתֶּם אֶת י֨י אֱלֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ. אֵימָתַי הוּא קָרוּי לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ. עַד שֶׁלֹּא אָכַלְתָּ. רִבִּי אוֹמֵר מַה אִם בְּשָׁעָה שֶׁאָכַל וְשָׂבֵעַ צָרִיךְ לְבָרֵךְ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא תָאֵב לֶאֱכֹל לֹא כָּל שְׁכֵּן. עַד כְּדוֹן מָזוֹן. תּוֹרָה מַה. אִם מָזוֹן שֶׁאֵינוֹ אֵלָּא חַיֵּי שָׁעָה טָעוּן בְּרָכָה לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו. תּוֹרָה שֶׁהִיא חַיֵּי עַד לֹא כָּל שֶׁכֵּן.
Pnei Moshe (non traduit)
כתוב בתורה ברכה לפניה וכו'. כלומר למדנו מן הכתוב לברך על התורה לפניה כדדריש מקרא כי שם ה' אקרא כשאני בא לקרא בתורה ואקרא בשם ה' הבו גודל לאלהינו ואתם תענו אמן אבל לא למדנו מן הכתוב לברך על התורה לאחריה ובמזון מצינו דלאחריו הוא דכתיב אבל אינו כתוב לברכה לפניו:
תורה. מנין למדנו דהשתא לרבי דילפינן למזון מק''ו מלאחריו שיהא טעון גם לפניו וא''כ תו לא מצינן למילף תורה מק''ו ממזון מה אם מזון שאינו טעון ברכה לפניו מן הכתוב וכו' כדלעיל שהרי נלמד מק''ו וא''צ קרא לרמז וברכה לתורה מנין וקאמר דאכתי ילפינן מהאי ק''ו ממזון מה אם מזון שאינו אלא חיי שעה וכו' וילפינן מהאי ק''ו לברכה שלפניה ולברכה שלאחריה:
עד כדון. לא שמענו אלא למזון:
רבי אומר. אינו צריך ללמוד מזון מק''ו מתורה אלא מגופי' למדנו מה אם בשעה שאכל ושבע וכו':
אימתי הוא קרוי לחמך וכו'. כלומר לאימתי ניכר שהוא לחם או מים עד שלא אכלת וכתיב ועבדתם וגו' מכאן שהוא טעון ברכה לפניו:
ר' נתן אומר. מהכא דכתיב ועבדתם וכו':
ר' יצחק ור' נתן פליגי ר' יצחק אמר. מהכא למדנו לברכה לפניו למזון דכתיב כי הוא יברך הזבח ואח''כ וכו':
שאינה טעונה ברכה לאחריה. מן הכתוב בפירוש:
מזון מה. מה למדנו למזון לברכה שלפניו וקאמר דנמי ילפינן איפכא ק''ו מתורה וכו':
עד כדון. לא שמענו מק''ו אלא תורה וברכה לאחריה מק''ו ממזון:
כר' ישמעאל. אבל ר' ישמעאל לא דריש לה מג''ש אלא מקל וחומר כדקאמר ר' יוחנן בשם ר' ישמעאל וכו':
עד כדון כר' עקיבא. זו דברי ר''ע דדריש מג''ש:
ומנין וכו' אתיא שם שם לג''ש. כתיב הכא כי שם ה' אקרא וכתיב התם וברכת את ה':
משנה: נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים אֵין מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶן. עַד כַּמָּה מְזַמְּנִין עַד כְּזַיִת. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עַד כְּבֵיצָה.
Pnei Moshe (non traduit)
עד כזית. וכן הלכה ולא כר' יהודה דאמר עד כביצה:
וקטנים. בהו איכא פלוגתא דרבוותא דאיכא דסברי דדוקא קטנים שאין יודעים למי מברכין אבל קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו ואיכא דסברי דלא אמרו קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו אלא בבן י''ג שנה ויום אחד שלא הביא ב' שערות וזהו נקרא קטן פורח אבל בבציר מהכי אין מזמנין עליו ואפי' יודע למי מברכין ובגמרא מפרשינן לה. ובנשים יש סוברין שמזמנות לעצמן וכן עבדים מזמנין לעצמן אבל נשים עם עבדים לא משום פריצותא:
מתני' נשים. אפי' עם בעליהן אין מזמנין עליהן שאין חברתן נאה ועבדיס משוס פריצותא דשטופי זימה הן:
אָכַל דְּמַאי. הֲדָא אָֽמְרָה אָכַל פֵּירוֹת סָפֵק נִיתַקְּנוּ סָפֵק לֹא נִיתַקְּנוּ מְזַמְּנִין. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן אַחֲוֵי דְּרִבִּי בְּרֶכְיָה. בְּשָׁעָה שֶׁגָּֽזְרוּ עַל הַדְּמַאי רוֹב עַמֵּי הָאָרֶץ הָיוּ מַכְנִיסִין לְבָתֵּיהֶן. וַיי דָא אָֽמְרָה דָא כּוּתִי מְזַמְּנִין עָלָיו. וְאָהֵן כּוּתִי לָאו סָפֵק הוּא. אָמַר רִבִּי אַבָּא תִּיפְתָּר כְּמַן דָּמַר כּוּתִי כְגוֹי דִּבְרֵי רִבִּי. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר כּוּתִי כְיִשְׂרָאֵל לְכָל דָּבָר.
Pnei Moshe (non traduit)
תיפתר כמאן דמר כותי כישראל כצ''ל. מתני' כהאי מ''ד אתיא דס''ל כותי כישראל הוא דפלוגתא דתנאי היא. דתניא כותי כגוי דברי ר' רשב''ג אומר כותי כישראל לכל דבר:
דא. מזה למדנו דקתני כותי מזמנין עליו ואהן כותי לאו ספק הוא בתמיה דודאי כותי ספק מעשר ספק אינו מעשר א''נ ספק כגוי הוא או ספק ישראל ואפ''ה מזמנין עליו וה''ה בספק פירותיו של בעל הבית:
ויי דא אמרה. ומהיכן שמענו האי דינא דספק דקאמרת:
אמר רבי שמעון. לא היא דמהכא לא שמעינן מידי דשאני דמאי דבשעה שגזרו על דמאי רוב עמי הארץ היו מכניסין לבתיהן כלומר שהיו מכניסין לבית שהבית קובע למעשר ורוב עמי הארץ היו נזהרין להכניס לבתיהן כדי שיהו נקבעין למעשר והיו מעשרין וכיון דרוב עמי הארץ מעשרין היו לפיכך הקלו בדמאי אבל ספק נתקן ספק לא נתקן בפירות של בעל הבית בעצמו לא מצינן למילף מדמאי:
אכל דמאי. דקתני במתני' דמזמנין עליו אע''ג דהוא ספק מעושר ספק טבל א''כ הדא אמרה דאף באכל פירות שלו וספק אם נתקנו אם לא נתקנו מזמנין עליו:
רִבִּי זְעוּרָא בְּעִי אִילֵּין שָׁלֹשׁ קְרוּיוֹת מַה אַתְּ עֲבִיד לוֹן. כִּשְׁלֹשָׁה שֶׁאָֽכְלוּ כְּאַחַת. אוֹ כִשְׁלֹשָׁה שֶׁאָֽכְלוּ זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְזֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְזֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ. אִין תַּעַבְדִּינוּן כִּשְׁלֹשָׁה שֶׁאָֽכְלוּ כְּאַחַת. הָרִאשׁוֹן מְבָרֵךְ בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה. וְהָאַחֲרוֹן בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה. וְהָאֶמְצָעִי אֵינוֹ מְבָרֵךְ כָּל עִיקָּר. אִין תַּעַבְדִּינוּן כִּשְׁלֹשָׁה שֶׁאָֽכְלוּ זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְזֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְזֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ. אֲפִילוּ הָאֶמְצָעִי מְבָרֵךְ לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אֶבְדַּימִי לֹא לָֽמְדוּ בִּרְכַּת הַתּוֹרָה מִבִּרְכַּת הַמָּזוֹן אֶלָּא לְרַבִּים. 53a וְאִם לְרַבִּים אֲפִילוּ בֵינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ לֹא יְבָרֵךְ. אָמַר רִבִּי אַבָּ מָרִי אַחֲוֵי דְּרִבִּי יוֹסֵי עֲשָׂאוּהָ כִּשְׁאָר כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁל תּוֹרָה. מַה שְׁאָר כָּל הַמִּצְוֹת טְעוּנוֹת בְּרָכָה. אַף זוּ טְעוּנָה בְרָכָה.
Pnei Moshe (non traduit)
אמר ר' אבא מרי. אי משום הא לא קשיא דעשאוה כשאר כל מצות של תורה דלא יהא קורא בתורה אלא כשאר כל המצות שטעונין ברכה אף זו טעונה ברכה כי קא מיבעיא ליה לר' זעירא לאותן שלשה שתקנו לקרות בתורה מהו לענין ברכה אם אחד מוציא את כולן ולא איפשיטא הבעיא:
לא למדו ברכת התורה מברכת הזימון אלא לרבים. בתמיה דלדידך דאת בעי אם מדמינן להו לשלשה שאכלו כאחת דחייבין בזימון הן ולענין אם אחד מברך בשביל כולן והשתא וכי נימא נמי ואם לרבים הוא דלמדו לברכת התורה מזימון אפילו בינו לבין עצמו לא יברך כלומר אפי' ברכה כלל לא יברך כשקורא בתורה בפני עצמו בתמיה דהא דוקא בקריאת התורה ברבים אתה רוצה ללמוד מברכת הזימון וא''כ ברכת התורה ליחיד מניין:
אין תעבדינון כג' שאכלו זה בפני עצמו וכו'. או דנימא דמדמינן להו לאוכלין בפני עצמן וכל א' וא' צריך לברך בפני עצמו וה''נ אף האמצעי מברך לפניו ולאחריו דהשתא הוו אינהו כל אחד ואחד בפני עצמו כמו דהתם ואינן בכלל דאמרו שם הפותח והחותם וכו' ומהו:
אין תעבדינון כשלשה שאכלו כאחת. דאם מדמינן להו לשלשה שאכלו ביחד וא''כ הואיל וכאן וכאן לשלשה הוא דתקינו מן הסברא היה לנו לומר דמדמינן להו לגמרי לשלשה שאכלו כאחת וכמו דהתם אחד מברך לכולן ה''נ בדין היה שיהא אחד מברך בשביל כולן אלא דמכיון שלמדנו בין לברכה שלפניה בתורה ובין לברכה שלאחריה ממזון וכדרבי וא''כ הואיל דאי אפשר כאן שיהא הראשון מברך לפניה ולאחריה דהא אכתי שנים בעו למיקרי ובימי חכמי המשנה לא היו נוהגין כל א' וא' לברך לפניה ולאחריה כדתנן בריש פ''ד דמגילה הפותח והחותם וכו' ועל כרחך דכך הוא דנימא דהראשון מברך ברכה ראשונה שלפניה והאחרון הוא דמברך ברכה אחרונה דלא סגי בלאו הכי כדאמרן אלא שהאמצעי אינו מברך כל עיקר דיוצא הוא בברכה שלפניה מן הראשון ובברכה שלאחריה מן האחרון וכעין דין ברכת הזימון:
אילין שלשה קרויות. מה שתיקן עזרא שיהו קורין שלשה בני אדם בתורה במנחה בשבת וכן בשני וחמישי ובעי ר''י השתא דלמדנו לברכה בתורה ממזון מה את עביד לון כלומר לאיזה דין ממזון את מדמי להון אם כשלשה שאכלו כאחת או דמדמינן להו כשלשה שאכלו זה בפני עצמו וכו' וכלומר לא כשלשה כאחת שמזמנין ואחד מברך לכולן אלא כמו אלו שאוכלין בפני עצמן וכל א' וא' מברך בפני עצמו וכדמפרש ואזיל להנ''מ מן הבעיא:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source