הלכה: אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן זוּ דִבְרֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. אֲבָל דִּבְרֵי חֲכָמִים מִיִּשְׂרָאֵל חוֹלֵק מִן הַגּוֹי תוֹרֵם. וְתַנִּי כֵן הַחוֹכֵר שָׂדֶה מִן הַגּוֹי תוֹרֵם וְנוֹתֵן לוֹ. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל מַה אִם יִרְצֶה הַגּוֹי הַזֶּה שֶׁלֹּא לִתְרוֹם פֵּירוֹתָיו אֵינִי רְשַׁאי אֶלָּא חוֹלֵק וּמֵנִיחַ לְפָנָיו.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
גמ' זו דברי רשב''ג. דלא מחלק במקבל בין מישראל בין מן העכו''ם אבל דברי חכמים מחלקין מישראל חולק ונותן לפניו ומעכו''ם תורם ונותן לו דס''ל דקנסו במקבל מן העכו''ם כמו דקנסו בחוכר ממנו כדתנן במתני' דלקמן:
ותני כן וה''ג שם המקבל שדה מן העכו''ם מעשר ונותן לו ארשב''ג מה אם ירצה העכו''ם הזה שלא לעשר פירותיו אלא חולק ונותן לו בפניו ומה שכתוב כאן בדפוס החוכר ט''ס הוא דלא פליג רשב''ג בחוכר כדתנן לקמן ולא מצינו פלוגתא בתוספתא בחוכר מן העכו''ם כ''א או מעשר לחד מ''ד או תורם לחד מ''ד וכדמייתי לה בהלכה דלקמן:
משנה: 25a הַמְּקַבֵּל שָׂדֶה מִיִּשְׂרָאֵל מִן הַנָּכְרִי מִן הַכּוּתִי חוֹלֵק בִּפְנֵיהֶן. הַחוֹכֵר שָׂדֶה מִיִּשְׂרָאֵל תּוֹרֵם וְנוֹתֵן לוֹ. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֵימָתַי בִּזְמַן שֶׁנָּתַן לוֹ מֵאוֹתָהּ הַשָּׂדֶה וּמֵאוֹתוֹ הַמִּין. אֲבָל אִם נָתַן לוֹ מִשָּׂדֶה אֲחֶרֶת אוֹ מִמִּין אַחֵר מְעַשֵּׂר וְנוֹתֵן לוֹ. הַחוֹכֵר שָׂדֶה מִן הַנָּכְרִי מְעַשֵּׂר וְנוֹתֵן לוֹ. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אַף הַמְּקַבֵּל שְׂדֵי אֲבוֹתָיו מִן הַגּוֹי מְעַשֵּׂר וְנוֹתֵן לוֹ.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
מתני' המקבל שדה מן העכו''ם מן הכותי חולק לפניהן. מקבל. זה שמקבל השדה למחצה ולשליש ולרביע ובו לא חילקו חכמים בין שמקבל מישראל או מן העכו''ם וכותי שא''צ לא לתרום ולא לעשר חלק בעל השדה אלא חולק שכר הקרקע שלהם ונותן לפניהם כשהוא טבל ומפרש בגמרא הטעם תיקנו במקבל שלא תבור א''י שאם יתחייב לעשר חלקו של בעל השדה ימנעו מלקבל השדה באריסות ותהיה א''י בורה:
החוכר. זה שמקבל שדה. בדבר קצוב בכך וכך מדות לשנה ליתן לבעל השדה בין עשתה הרבה בין עשתה מועט נקרא חוכר ואם מישראל קבלה תורם התרומה ונותן לו לפי שאי אפשר לגורן שתעקר אא''כ נתרמה התרומה אבל לא מעשר לפי שהחוכר על מנת כן יורד לשדה שיתן לו חכירתו מפירות טבל ובעל השדה מעשר לעצמו:
אימתי בזמן שנותן לו. חכירותו מאותה השדה ומאותו המין דאז פטור הוא מלעשר חלק של בעל השדה אבל אם נתן לו משדה אחרת אפי' הוא מאותו המין של שדה זו או שנותן לו מין אחר אפי' הוא מאותה שדה וכגון שזרע מקצת השדה מין אחר כשיעור חכירותו בזה חייב אף לעשר לפי שאין דעת המחכיר לקבל פירות טבל אלא דוקא כשפורע לו מאותה השדה ומאותו המין:
מתני' החוכר שדה מן העכו''ם מעשר ונותן לו. בגמר' פליגי בה בטעמא ואיכא דס''ל דמשום קנס הוא שקנסו חכמים לחוכר מן העכו''ם שיהא מעשר מה שנותן לו כדי שימנעו ישראל לחכור ממנו ותשאר בורה בידו ומתוך כך יצטרך למוכרה לישראל ובמקבל בקבלנות מן העכו''ם לא קנסוהו לפי שיותר חפץ העכו''ם בחכירות מבקבלנות:
אף המקבל שדה אבותיו מן העכו''ם. בגמרא מוקי לה שגזלה עכו''ם מאבותיו וקנסוהו שיצטרך לעשר כדי שידחוק עצמו ויפדנה מיד העכו''ם לפי שמתוך שהיא חביבה עליו שהיא של אבותיו יקפוץ ויקבלה ממנו ביותר מן הראוי לה אבל כשיכבד עליו המעשר יפדנה מידו או שימנע מלקבלה בשביל כך ויצטרך העכו''ם למוכרה לישראל בדמים מועטים וכן הלכה:
רִבִּי זְעִירָא רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רִבִּי יַנַּאי אַתֶּם גַּם אַתֶּם לְרַבּוֹת שְׁלוּחֲכֶם. מַה אַתֶּם בְּנֵי בְרִית אַף שְׁלוּחֲכֶם בְּנֵי בְרִית. אַתֶּם עוֹשִׂין שָׁלִיחַ וְאֵין הַגּוֹי עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ. רִבִּי יָסָא סָבַר מֵימַר אֵין הַגּוֹי עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ בְּיַד אַחֵר חֲבֵירוֹ הָא בְיִשְׂרָאֵל עוֹשֶׂה. אָמַר רִבִּי זְעִירָא וּמִינָהּ אַתֶּם עוֹשִׂין שָׁלִיחַ וְלֹא בְיִשְׂרָאֵל. וְדִכְווָתָהּ אֵין הַגּוֹי עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ אֲפִילוּ בְיִשְׂרָאֵל. הָתִיב רַב הוֹשַׁעְיָא וְהָא מַתְנִיתָא מְסַייְעָא לְרִבִּי יוֹחָנָן. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל מַה אִם יִרְצֶה הַגּוֹי הַזֶּה שֶׁלֹּא לִתְרוֹם פֵּירוֹתָיו אֵינוֹ תוֹרֵם. אָמַר רִבִּי אַבָּא בְּמַאֲמִין עַל יָדָיו.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
א''ר בא. דלא הוא דהכא לאו בשליחות עסקינן אלא במאמין העכו''ם ומסכים על ידו של ישראל ושפיר דייקינן הא אם רצה העכו''ם להסכים מה שישראל עושה ותרם פירותיו תרומה היא:
אתם עושין שליח. כצ''ל וכן הוא שם כלומר דהרי דריש קרא דאתם וכי לא בישראל קיימינן וא''כ ודכותה דממעטינן עכו''ם מלעשות שליח אפי' לישראל אינו יכול הוא לעשות שליח:
התיב ר' הושעי' והא מתניתא. ברייתא דלעיל מסייעא לר' יוחנן כלומר לסתמא דדברי ר' יוחנן וכדמדייק ר' יסא דדוקא לעכו''ם חבירו אינו עושה שליח הא לישראל עושה דהא קתני ארשב''ג וכו' שלא לתרום אינו תורם. ומשמע הא אם רצה העכו''ם תורם הישראל בשבילו וכן גרים בתרומות בהדיא אלמא דעכו''ם עושה לישראל שליח:
ר' זעירא וכו' גרסי' להא לקמן בפ''ק דתרומות (בהלכה א') והואיל ומותיב לקמן מהאי ברייתא דרשב''ג מייתי לה הכא:
אף שלוחכם בני ברית. ולפיכך תנינן שם עכו''ם שתרם את של ישראל אפי' ברשות אין תרומתו תרומה:
ואין העכו''ם עושה שליח. ומכאן למדנו דאין שליחות לעכו''ם. ר' יסא סבר מימר אין העכו''ם עושה שליח ביד עכו''ם אחר חבירו הא לישראל עושה העכו''ם אותו שליח:
א''ר זעירא ומינה. גופה למדנו דלא כן הוא:
הַחוֹכֵר בְּפֵירוֹת הַשּׂוֹכֵר בְּמָעוֹת הַמְקַבֵּל לְמֶחֱצָה לִשְׁלִישׁ וְלִרְבִיעַ.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
החוכר בפירות וכו'. סיפא דהתוספתא מייתי הכא והתם קתני ברישא השוכר ממנו שדה מעשר ונותן מה בין שוכר לחוכר השוכר במעות והחוכר בפירות כלומר לענין דינא חדא הוא אלא אם התנה לתת לו מעות בעד השדה כפי אשר קצב עמו לשנה נקרא שוכר ואם ליתן לו פירות כך וכך לשנה נקרא חוכר והמקבל זהו שמקבל למחצה מה שתעשה השדה או לשליש או לרביע ואינו מתנה בדבר קצוב:
עַד כְּדוֹן נָכְרִי כּוּתִי. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא הַנּוֹתֵן שָׂדֵהוּ בְקַבָּלָה לְגוֹי וּלְכוּתִי וּלְמִי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעְשְׂרוֹת עַד שֶׁלֹּא בָאוּ לְעוֹנַת הַמַּעְשְׂרוֹת אֵינוֹ צָרִיךְ לְעַשֵּׂר עַל יָדָיו מִשֶּׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעְשְׂרוֹת צָרִיךְ לְעַשֵּׂר עַל יָדָיו. עַד כְּדוֹן בְּמָקוֹם שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְצוּיִין. בְּמָקוֹם שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל מְצוּיִין. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא רִבִּי סִימוֹן הָיוּ לוֹ שָׂדוֹת בְּהַר הַמֶּלֶךְ. שָׁאַל לְרִבִּי יוֹחָנָן אָמַר לֵיהּ יוֹבִירוּ וְאַל תַּשְׂכִּרֵם לְגוֹי. שָׁאַל לְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי וְשָׁרָא לֵיהּ. סָבַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מָקוֹם שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל מְצוּיִין כְּהָדָא סוּרִיָּא. דְּהָדָא סוּרִיָּא נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא רִבִּי חַגַּיי נְחַת לְחָמְץ אֲתוּן שָׁאֲלוּן לֵיהּ אִילֵּין דְּבֵי עַשְׁתּוֹר בְּגִין דְּלֵית יִשְׂרָאֵל שְׁכִיחֵי וַאֲנָן מוֹגְרִין לְעַמִּים צְרִיכִין לְעַשֵּׂר אֲנָן עַל יְדֵיהוֹן. שָׁלַח שָׁאַל לְרִבִּי זְעִירָא. שָׁאַל רִבִּי זְעִירָא לְרִבִּי אִימִּי. אָמַר לֵיהּ אֵינוֹ צָרִיךְ לְעַשֵּׂר עַל יְדֵיהֶן. מִינָהּ אַתְּ שְׁמַע לְהַשְׂכִּיר כְּרִבִּי יוֹסֵי. וְעוֹד מִן הָדָא דְּאָמַר רִבִּי חֲנִינָא בְּרֵיהּ דְּרִבִּי אַבָּהוּ. אַבָּא הֲוָה לֵיהּ עוּבְדָּא שָׁלַח שָׁאַל לְרִבִּי חִייָא וּלְרִבִּי יָסָא וּלְרִבִּי אִימִּי וְהוֹרוּן לֵיהּ לְהַשְׂכִּיר כְּרִבִּי יוֹסֵי הָא לְעַשֵּׂר עַל יְדֵיהֶן אֵינָן מְעַשְּׂרִין עַל יְדֵיהֶן.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
א''ל יובירו ואל תשכירם לעכו''ם. ואם אין ישראל מצוי לחכור לו מוטב שיבירו:
עד כדון עכו''ם. דשמעינן במתני' דמחלקינן בין המקבל ובין החוכר:
כותי. מהו אם מחמירין בו בחוכר כמו בעכו''ם:
נשמעינה מן הדא. דתנינן בתוספתא (פ''ז) בישראל הנותן בקבלה לעכו''ם ולכותי וכו' דדין הכותי כמו בעכו''ם וברייתא זו בחוכר מיירי דהא קתני עד שלא באו לעונות המעשרות וכו' וא''כ כבר גדלו הפירות בהשדה ואין דרך להמקבל למחצה לשליש או לרביע כ''א בתחלה דמתנה עמו לפי הערך אשר תעשה וכאן דנודע מה שעשתה אין זה כ''א שמתנה עמו בדבר קצוב שיטפל בקצירתה ובגמר מלאכתה ומדעכו''ם וכותי דינם שוה אם קבלו מהישראל בחכירות ה''ה נמי בישראל החוכר מהן דינם שוה ומעשר ונותן לו:
עד כדון במקום שישראל מצוין. אדינא דהאי ברייתא קאי דבמקום שישראל מצוין לחכור להם והוא חוכר לעכו''ם וכותי לפיכך בדין הוא דמשבא לעונת המעשרות שצריך לעשר על ידיהן דהיה לו לחכור לישראל והחוכר היה מעשר מחלקו:
במקום שאין ישראל מצוין. מאי ואם יחכור לעכו''ם מהו הדין:
נשמעינה מן הדא דר' סימון וכו'. וגרסינן להא בפ''ק דע''ז (בהלכה ט') ונוסחא דהכא יותר מבוארת היא:
סבר ריב''ל מקום שאין ישראל מצוין. מותר כהדא סוריא כמו שהתירו בסוריא להשכיר להם שדות וכדר' יוסי דהתם במתני' וכיון דשעת הדחק הוא דאין ישראל מצוין מותר אף בשאר מקומות בא''י כמו שמותר בסוריא:
דהדא סוריא. כלומר וסוריא גופא מהו אם הלכה כר' יוסי או כר''מ דפליג התם דאין משכירין להם שדות:
נשמעינה מן הדא עובדא:
לחמץ. שם מקום ומסוריא היה:
אלין דבר עשתור. משפחה זו באו לר' חגיי ושאלו אותו בשביל שאין כאן שוכרין ישראל מצוין ומוכרחין אנו להשכיר לעכו''ם אם צריכין אנחנו לעשר על ידיהן. כדין החוכר מן העכו''ם וכאן שהן החוכרין אם צריך לעשר ואח''כ ליתן חלקן:
מינה את שמע להשכיר כר' יוסי ש''מ דמותר להשכיר להם שדות בסוריא כר' יוסי דמתני' דהתם ולפיכך הורי ר' אימי שא''צ לעשר על ידיהן:
ועוד מן הדא וכו'. שכולן פסקו לענין להשכיר כר' יוסי ולעשר א''צ לעשר על ידיהן:
הָכָא אַתְּ אָמַר תּוֹרֵם וְנוֹתֵן לוֹ. וְכֹא אַתְּ אָמַר מְעַשֵּׂר וְנוֹתֵן לוֹ. חֲבֵרָייָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן קָֽנְסוּ חֲכָמִים בְּחוֹכֵר מִן הַגּוֹיִם וְלֹא קָֽנְסוּ בְּחוֹכֵר מִיִּשְׂרָאֵל. רִבִּי לָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן תָּֽפְשָׂה מִידַּת הַדִּין בְּחוֹכֵר מִן הַגּוֹי וְלֹא תָֽפְשָׂה בְּחוֹכֵר מִיִּשְׂרָאֵל.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
ר' לא בשם ר' יוחנן תפשה מדת הדין וכו'. כלומר דר' אילא סבר דלאו משום קנס הוא אלא דמתני' דהכא מדינא אמרה שעל החוכר חל הוא חיוב המעשרות ובחוכר מן העכו''ם תפשה בו מדת הדין ובמתני' דלעיל בחוכר מישראל לא רצו חכמים לפסוק ולתפוס בו לפי מדה''ד אלא כל שנותן לו מאותה השדה ומאותו המין א''צ לעשר ובמקום דאיכא קפידא כגון שנותן לו משדה אחרת וממין אחר בהא הוא דאמרו חכמים שצריך לעשר וכהך לישנא קמא בסוף הלכה דלעיל דמוקי למתני' כרשב''ג דפ' המקבל בב''מ דכל ששינה המקבל וזרעה מין אחר קפיד בעל השדה וצריך המקבל שיעשר ואח''כ יתן לו חלקו שקצב עמו:
ולא קנסו בחוכר מישראל. ואוקמוהו אדינא דכל היכא דליכא קפידא שנותן לו מאותה השדה ומאותו המין אין צריך לעשר כדאמרינן בהלכה דלעיל:
קנסו חכמים בחוכר מן העכו''ם. כלומר לאו מן הדין הוא דמדינא אף החוכר א''צ לעשר כ''א תורם הוא ונותן לו אלא הכא משום קנס הוא כדי שלא יהנה לעכו''ם לקבל ממנו בחכירות וע''י כך ימנע ותשאר השדה בורה ועל כרחו ימכרנה העכו''ם לישראל אבל בתרומה צריך הוא שיתרום דכמו דאמרינן דניחא ליה טפי לבעל השדה בחכירות מבקבלנות לפי שיש לו דבר קצוב ידוע כך ניחא ליה טפי למקבל בחכירות לפי שכשנותן לבעלים דבר קצוב השאר הכל הוא שלו ועל הרוב משתכר הוא יותר ולפיכך לכ''ע החוכר צריך שיתרום מדינא:
גמ' הכא את אמר תורם ונותן לו. במתני' דלעיל בחוכר שדה מישראל והכא את אמר מעשר ונותן לו ומ''ט:
קִיבֵּל מִמֶּנּוּ שָׂדֶה לִקְצוֹר בְּשַׁחֲרֵי שִׁבּוֹלִים עֲנָבִים לִבְצוֹר בְּסַלֵּי עֲנָבִים זֵתִים לִמְסוֹק בְּסַלֵּי זֵתִים מֵנִיחַ כְּמוֹת שֶׁהֵן. הָא מֵאוֹתָהּ הַמִּין שֶׁלֹּא מֵאוֹתָהּ הַשָּׂדֶה מֵאוֹתָהּ הַשָּׂדֶה שֶׁלֹּא מֵאוֹתוֹ הַמִּין מְעַשֵּׂר וְנוֹתֵן לוֹ. תַּנִּי רִבִּי חִייָא מֵאוֹתָהּ הַשָּׂדֶה בֵּין מֵאוֹתוֹ הַמִּין בֵּין מִמִּין אַחֵר תּוֹרֵם וְנוֹתֵן לוֹ. שָׂדֶה אֲחֶרֶת בֵּין מֵאוֹתוֹ הַמִּין בֵּין מִמִּין אַחֵר מְעַשֵּׂר וְנוֹתֵן לוֹ. מַתְנִיתִן כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. מַה דְתַנִּי רִבִּי חִייָא כַּחֲכָמִים וּפְלִיגָא. אֲתִינָן מַתְנֵי מַתְנִיתִין בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי שֶׁלֹּא נָהֲגוּ שְׂעוֹרִין לַעֲשׂוֹת כִּפְלַיִם כְּחִיטִּים. מַה דְתַנִּי רִבִּי חִייָה בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שְׂעוֹרִין לַעֲשׂוֹת כִּפְלַיִם כְּחִיטִּים.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
אית אנן מיתני. איכא דתני לה דלא היא דל''פ אלא מתני' מיירי במקום פלוני והיה ידוע להם שבאותו מקום לא נהגו לעשות השעורים כפלים כחטין והלכך איכא קפידא באותו המין לפי שבעל השדה אומר לו לא היה לך לשנות מהמין אשר קבלת עליך ומה איכפת לי בהכחשת הקרקע ועכשיו אני מפסיד חלקי בחטין. והלכך מעשר ונותן לו ומה דתני ר' חייא מיירי במקום שנהגו לעשות שעורים כפלים דמכיון שהקרקע אינה מכחשת ומשובחת היא ועושה שעורים כפלים נמצא זה לא הפסיד והלכך לא קפיד אלא שיתן לו מאותה השדה ואפילו הוא נותן לו שעורין שזרעה כיון דנותן לו כפלים כחטין הוי כאלו היה נותן לו חטין ומשום הכי ס''ל לחכמים דא''צ לעשר:
ופליגא. מתניתן וברייתא בפלוגתא דתנאי דאמרן:
מה דתני ר' חייא. דחכמים פליגי אדר' יהודה וס''ל דהכל הולך אחר אותה השדה וליכא קפידא באותו המין כחכמים דהתם הוא דאתיא דאית להו שלפעמים מתרצה בעל השדה כשזה זורעה מין אחר כגון שא''ל לזורעה חטים וזרעה שעורים דלא איכפת ליה לבעל השדה ואדרבה נהנה בזה שאינם מכחישים את הקרקע:
מתני' כרשב''ג. מה דתני ר' חייא כחכמים. ופליגא הך פלוגתא דרשב''ג וחכמים בפ''ט דב''מ מיתניא ועלה קאי הכא דתנינן התם המקבל שדה מחבירו לזרעה שעורים לא יזרענה חטים לפי שהחטין מכחישין את הקרקע יותר מן השעורים ומוקמינן לה התם דבחכירות איירי דאי בקבלנות אמרינן תיכחוש ארעא ולא ליכחוש מרה והרי הוא נהנה בשנוי של זה חטים יזרענה שעורין ורשב''ג אוסר דס''ל דלעולם אין להחוכר לשנות דעתו של בעל השדה והשתא קאמר הש''ס דמתני' דשמעינן דלד''ה אפי' נותן לו מאותה השדה צריך שיתן לו גם מאותו המין כרשב''ג דהתם הוא דאתיא דס''ל דלעולם קפיד בעל השדה על אותו המין שזה קיבל עליו לזרעה ואם נותן לו מאותה השדה ומאותו המין שקבל עליו היה מתרצה בעל השדה שיתן לו זה בלתי מעושר והוא יהיה מפריש המעשר דאדעתא דהכי הורידו אבל אם נותן לו ממין אחר ממה שקיבל עליו לזרוע בהשדה צריך הוא שיעשר ונותן לו דאדעתא דהכא לא הורידו בעל השדה:
תני ר' חייא. אבל לדברי ר' חייא בתוספתא שם גריס אדברי ר' יהודה דחכמים פליגי עליה דקתני התם וחכ''א אם מאותה השדה נתן לו וכו' כדמייתי הכא א''כ באותה השדה דוקא תליא מילתא ומפרש הש''ס דחכמים דמתני' וחכמים דתוספתא כתנאי אתיא:
הא מאותו המין וכו'. אדברי ר' יהודה דמתניתין קאי דאנן תנינן א''ר יהודה אימתי בזמן שנותן לו מאותה השדה ומאותו המין וכו' דמשמע דתרוייהו בעינן הא אם נותן לו מאותו המין אלא שהוא לא מאותה השדה או מאותה השדה והוא לא מאותו המין וכדפרישית במתני' בזה מעשר ונותן לו לדברי המתני' דקאמר רבי יהודה אימתי וכו' וזה אינו אלא לפרש ולא כחולק וא''כ אף לחכמים הדין כן:
קיבל ממנו השדה לקצור בשבלין. כצ''ל וזהו הרישא דהתוספתא וכדפרישית:
קִיבֵּל מִמֶּנּוּ שָׂדֶה לִקְצוֹר בְּחִיטִּים עֲנָבִים לִבְצוֹר בְּיַיִן זֵיתִם לִמְסוֹק בְּשֶׁמֶן מְעַשֵּׂר וְנוֹתֵן לוֹ. אִיתָא חֲמִי עַד שֶׁלֹּא זָרַע תּוֹרֵם מִשֶּׁזָּרַע מְעַשֵּׂר. 25b אָמַר רִבִּי חִינְנָא תִּיקְּנוּ בִּמְקַבֵּל שֶׁלֹּא תָבוּר אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. בְּרַם הָכָא זְרוּעָה הִיא.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
א''ר חנינא תיקנו במקבל שלא תבור א''י ברם הכא זרועה היא. כלומר דר' חנינא משני וקאמר דלעולם האי ברייתא במקבל בקבלנות מיתוקמא וממתני' לא קשיא מידי דהא טעמא דתיקנו במקבל שיהא פטור מכלום אלא חילק ונותן לו משום שלא תבור א''י דאי מחייבת ליה שמעשר או אפי' בתרומ' על חלקו של בעל השדה אתי למנועי ולא יהו מקבלין שדות באריסות ותהיה א''י בורה לפי שהמקבל יאמר אני צריך לזורעה ולטפל בה עד יתבשלו פירותיה ויהו מוכנים לקצור ואם אני צריך עוד לעשר או לתרום חלקו של בעל השדה למה לי זה וימנע עצמו מאותה קבלנות ולפיכך אמרו חכמים שא''צ לא לתרום ולא לעשר חלקו של בעל השדה אלא חולק ונותן לפניו כמות שהוא טבל אבל הכא במקבל שדה לקצור בחטים כבר זרועה היא וכבר נגמרו השבלים וכן בכרם הענבים וכן באילן הזיתים וא''צ לטפל ולטרוח כ''א לעשות ולדוש החטים ומן הענבים יין ומן הזיתים שמן ולא ימנע עצמו שהרי הוא נוטל חלקו בשביל כך והלכך אמרו בזה מעשר ונותן לו דבטרחא קלה כזו והוא משתכר בחלקו לא ימנע עצמו בשביל המעשר והשתא נתבאר לן גם טעמא דרישא דהתוספתא דאם קיבל השדה לקצור שבלין והיינו שהוא יטפל בה עד שיגיעו השיבלים לקצור וכן בכרם עד שיהא בו ענבים לבצור ובאילן עד שיהא בו זיתים למסוק נותן לו כמות שהן טבל דאי אטרחית עליו המעשר או התרומה אתי לאמנועי ודמיא לרישא דמתני' והיינו נמי דמייתי הש''ס הרישא בתר הסיפא דכד מיתרצא לן הסיפא ממילא נתגלה לן נמי טעמא דהרישא:
איתא חמי. ומתמה בא וראה עד שלא זרע תורם כדתנן במתני' דהחוכר שדה מישראל תורם ונותן לו אבל אינו מעשר והרי החוכר הזה קיבל השדה בלתי זרועה והוא זורע אותה וברשותו גדלו הפירות ואפ''ה לא החמירו בו כ''א שיהא תורם בלבד והכא דמשזרע בעל השדה הוא וברשותו גדלו ואינו מקבל ממנו כ''א לקצור בחטים ואת אמרת מעשר בתמיה. הא איפכא מסתברא דכאן שלא גדלו ברשותו מכל שכן שלא יהא חיוב המעשר עליו וקא סלקא דעת' דבמקבל בקבלנות פשיטא היא דלא מתוקמא האי ברייתא דהא במקבל אנן תנן דפטור מכלום אלא חולק ונותן לפניו וע''כ בחוכר מיירי והלכך פריך אמאי הכא מעשר ונותן לו:
קיבל ממנו שדה. זה לשון התוספתא (בפ''ו) ישראל שקיבל מחבירו שדה לקצור שבלין כרמו לבצור בענבים זיתיו למסוק בזיתים נותן לו כמות שהן שדהו לקצור בחטים כרמו לבצור ביין זיתיו למסוק בשמן מעשר ונותן לו. והש''ס מייתי לסיפא דהתוספתא בתחלה ומפרש לה והדר מייתי הרישא דמינה שמעינן מאי שנא רישא ומ''ש סיפא כדלקמן:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source