הלכה: לֹא כְּיוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל הֶעֱבִיר הוֹדָייַת הַמַּעֲשֵׂר. הֶעֱבִירָן שֶׁלֹּא יִתְוַדּוּ. הָא לְבָעֵר צָרִיךְ לְבָעֵר וּבְוַדַּאי. אֲבָל בַּדְמַאי אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָעֵר.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
גמ' לא כיוחנן כה''ג העביר הודיות מעשר. כלומר לא תימא הא דתנן הדמאי אין לו ביעור דאתייא הא לבתר דהעביר יוחנן כ''ג הודיית מעשר כדתנן לקמן בסוף מעשר שני ולפיכך הקלו בביעור של דמאי הא ליתא דמה שיוחנן כ''ג העבירן שלא יתוודו הוא שהעבירן כדמפרש התם טעמא הא לבער צריך לבער שמצות ביעור לא ביטל והיינו בודאי אבל בדמאי לא תיקנו בו ביעור כלל ולעולם אפילו קודם תקנת יוחנן כ''ג א''צ לבער:
תַּנִּי נֶאֱכַל בָּאֳנִינָה וְאֵינוֹ נֵאֱכַל בְּטוּמְאָה. מַה בֵּין אֳנִינָה וּמַה בֵּין טוּמְאָה. אָמַר רַב נַחְמָן טוּמְאָה מְצוּיָה אֳנִינָה אֵינָהּ מְצוּיָה. גָּֽזְרוּ עַל דָּבָר שֶׁהוּא מָצוּי וְלֹא גָֽזְרוּ עַל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי אֲפִילוּ כְּסָפֵק טֵבֵל לֹא עָשׂוּ אוֹתוֹ. אִילּוּ בְּסָפֵק טֵבֵל נִיתְקַן מַחְמַת שֵׁנִי סָפֵק לֹא נִתְקַן שֶׁמָּא אֵינוֹ אָסוּר לְאוֹנָן. בְּרַם הָכָא מוּתָּר לְאוֹנָן.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
אפי' בספק טבל לא עשו אותו. אפילו בדין של ספק טבל שהוא טבול למעשר שני כדמפרש ואזיל דאף אם הוא ספק ניתקן ממנו מעשר שני או לא אסור הוא לאונן ואילו מע''ש של דמאי מותר הוא לאונן ולא נתנו בו חכמים דין של ספק טבל:
תני נאכל באנינה. מעשר שני של דמאי אבל אינו נאכל בטומאה כדמפרש טעמא מפני שהטומאה מצויה היא וגזרו בדמאי אטו מעשר של ודאי אבל אנינות אינה מצויה כמו טומאה ולא גזרו בשל דמאי:
משנה: 2b הַדְּמַאי אֵין לוֹ חוֹמֶשׁ וְאֵין לוֹ בִּיעוּר וְנֶאֱכַל לְאוֹנָן וְנִכְנַס לִירוּשָׁלַ.ם וְיוֹצֵא וּמְאַבְּדִין אֶת מִיעוּטוֹ בַדְּרָכִים וְנוֹתְנוֹ לְעַם הָאָרֶץ וְאוֹכְלוֹ כְנֶגְדּוֹ וּמְחַלֵּל אוֹתוֹ כֶּסֶף עַל כֶּסֶף וּנְחוֹשֶׁת עַל נְחוֹשֶׁת כֶּסֶף עַל נְחוֹשֶׁת וּנְחוֹשֶׁת עַל הַפֵּירוֹת וּבִלְבַד שֶׁיַּחֲזוֹר וְיִפְדֶּה אֶת הַפֵּירוֹת דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים יֵעָלוּ הַפֵּירוֹת וְיֵאָֽכְלוּ בִּירוּשָׁלַם.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
ונחשת על הפירות. יכול לחלל של דמאי מעות נחשת על הפירות ובלבד שיהא דעתו לחזור ולפדות את הפירות על המעות דאז יכול לחזור לחלל עליהן ולהעלותן לירושלם דברי ר''מ וחכ''א יעלו אותן הפירות עצמן ויאכלו בירושלים והלכה כחכמים:
ומחללין אותו כסף על כסף. אם יש לו מעות כסף של מעשר שני של דמאי והוא צריך לו יכול אפי' לכתחלה לחללן על כסף חולין משא''כ בודאי שאין מחללין כסף על כסף וכן נחשת על נחשת וכן כסף על נחשת מחלל בדמאי אפי' לכתחלה שלא מתוך הדחק אבל של ודאי אין מחללין כסף על נחשת אלא בשעת הדחק ואם אח''כ ימצא ריוח צריך לחזור ולחללו על כסף:
ונותנו לעם הארץ. לאכלו בירושלם ואע''פ שהוא חשוד לאכלו בטומאה. ואוכלו כנגדו. לפי מה שנתן לע''ה לוקח מנכסיו כנגדו ואוכל בטהרת מעשר בירושלים משא''כ בודאי שאין מוסרין אותו לע''ה לפי שאינו נזהר לאכלו בטהרה:
ומאבדין את מיעוטו בדרכים. אם היה מעשר שני של דמאי בדרכים במקום גדודי חיה ולסטים אפי' היה דבר מועט ויכול להביאו בלא טורח ובלא הפסד אינו חושש לו ומניח אותו ליאבד בדרך במקום שהוא שם. ורמב''ם פירש שאם בשעה שמוליך מעשר שני לירושלם נאבד ממנו מעט בדרך אינו חושש לו אבל בודאי צריך שיעלהו כולו או דמיו לירושלים ולא יהא נפסד ממנו כלום בדרכים:
ונכנס לירושלים ויוצא. לפי' שבודאי הנכנס לירושלם המחיצות קולטות אותו ושוב אין יכולין להוציאו חוץ לחומה ולפדותו אבל בדמאי לא גזרו ומעשר שני שלו נכנס ויוצא ונפדה ונאכל חוץ לירושלם:
ונאכל לאונן. דמעשר שני של ודאי אסור לאונן דכתיב לא אכלתי באוני ממנו ומע''ש של דמאי לא גזרו בו:
ואין לו ביעור. בסוף ג' שנים שחייב לבער כל מעשרותיו כדכתיב בערתי הקודש מן הבית ובדמאי לא תקנוהו רבנן:
מתני' הדמאי אין לו חומש. הפודה מעשר שני של דמאי אינו צריך להוסיף החומש משום דרוב עמי הארץ מעשרין הן והלכך קרן דמעכב בדאורייתא איתא בדרבנן חומש דלא מעכב בדאורייתא ליתיה בדרבנן:
תַּמָּן תַּנֵּינָן הַתְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי. וְהָכָא אַתְּ אָמַר הָכֵן. אָמַר רִבִּי זְעִירָא תַּמָּן תַּנֵּינָן תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי. בְּרַם הָכָא מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל דְּמַאי. אָמַר רִבִּי אִימִּי אֵין הַמִּשְׁנָה הַזֶּה יוֹצֵא יְדֵי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי. מַהוּ כְדוֹן תַּמָּן רִבִּי מֵאִיר בְּרַם הָכָא רַבָּנִין. רִבִּי זְעִירָא אָמַר בְּשֵׁם רַבָּנִין בְּדִין הָיָה תְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי שֶׁלֹּא יַפְרִישׁ עָלֶיהָ חוֹמֶשׁ וְלָמָּה אָֽמְרוּ שֶׁיַּפְרִישׁ מִפְּנֵי גְדֵירָהּ שֶׁאִם אַתְּ אוֹמֵר לוֹ שֶׁלֹּא יַפְרִישׁ אַף הוּא אֵינוֹ נוֹהֵג בָּהּ בִּקְדּוּשָׁה. כְּדוֹן הָיָה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל דְּמַאי שֶׁיַּפְרִישׁ עָלֶיהָ חוֹמֶשׁ וְלָמָּה אָמַר שֶׁלֹּא יַפְרִישׁ מִפְּנֵי גְדֵירוֹ שֶׁאִם אוֹמֵר אַתְּ לוֹ שֶׁיַּפְרִישׁ אַף 3a הוּא אֵינוֹ מַפְרִישׁ כָּל עִיקָּר.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
תמן תנינן. בפ''ד דב''מ חמשה חומשין הן האוכל תרומה ותרומת מעשר ותרו''מ של דמאי והחלה והבכורים מוסיף חומש:
והכא את אמר הכן. דהדמאי אין לו חומש:
א''ר זעירא לא קשיא תמן הוא דתנינן תרומת מעשר של דמאי שכבר הפריש ממנו תרומת מעשר והרי הוא כשאר תרומת מעשר אבל הכא במע''ש של דמאי איירי ולא גזרו חומש בפדיונו:
א''ר אימי. בהא לא מיתרצא שהרי אין המשנה הזה יוצא ידי תרומת מעשר של דמאי דהא סתמא קתני הדמאי אין לו חומש ומשמע דעל אכילת תרומת מעשר שמפרישין ממנו נמי קאי ואין המשנה מוציא ידי תרומת מעשר מן הכלל הזה:
מהו כדין. ואלא קשיא הני מתני' אהדדי:
תמן ר''מ. הא דקתני התם דחייבין עליו חומש ר''מ הוא דמחמיר הוא בדבריהם כדברי תורה והכי אמרינן נמי לקמן בפ''ב דערלה דקחשיב התרומה ותרומת מעשר של דמאי וכו' ומוקי להאי מתני' כר''מ דמצינו בו שמחמיר בדבריהם כהאי דתנינן בפ''ח דנדה הרואה כתם הרי זו מקולקלת וחוששת משום זוב דברי ר''מ ורבנן פליגי עליה התם ומתניתין דהכא כרבנן דלא מחמרינן בדבריהם כשל תורה:
ר' זעירא אמר בשם רבנין. דלא צריכין לדחוקי ולאוקמי מתני' דב''מ כר''מ אלא כד''ה אתיא וה''ט דבאמת בדין היה שלא יפריש חומש אם אכל תרומת מעשר של דמאי שאינו אלא מדבריהם ולמה אמרו שיפריש מפני הגדר שאם אתה פוטרה מן החומש אף הוא אינו נוהג בה בקדושה. שיאמר אין דין תרומת מעשר לזה וגזירה שמא לא יתננו לכהן:
בדין היה מעשר שני של דמאי וכו'. כלומר ואה''נ דלפי האי טעמא היה בדין שגם למע''ש של דמאי יפריש חומש לפדיונו שלא יזלזל בו ולא יהא נוהג בו דין מעשר שני ולמה אמרו שלא יפריש ג''כ הוא מפני הגדר שאם אתה מחמיר עליו להוסיף חומש אף הוא אינו מפריש כל עיקר לפדיונו ויאכלנו חוץ לירושלם בלא פדיון ולפיכך לא רצו חכמים להטריחו אף בחומש:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source