חַד טְעִין דְּצִימּוּקִין עָאַל לְטִיבֵּרִיָּא שְׁאַל גַּמְלִיאֵל זוּגָא לְרִבִּי בָּא בַּר כַּהֲנָא. אָמַר לֵיהּ אֵין כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עָשׂוּי מַשּׂוּי אֶחָד שֶׁל צִימּוּקִין. וְאֵין כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עָשׂוּי מַשּׂוּי אֶחָד שֶׁל צִימּוּקִין אֶלָּא כֵן אָמַר לֵיהּ אֵין מָקוֹם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עוֹשֶׂה מַסּוּי שֶׁל צִימּוּקִין.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
חד טעון צימוקין. משאוי אחד של צימוקין נכנס לטבריא:
שאל גמליאל זוגא לר' בא:
אם חוששין עליהם משום דמאי או בשביעית משום פירות שביעית:
א''ל אין כל א''י וכו' ומתמה הש''ס ואין כל א''י עשוי משאוי אחד של צימוקין אלא כן אמר ליה אין מקום אחד שבארץ ישראל עושה משאוי של צימוקין ואין חוששין שמא מסמוך לטבריא הן אלא ממקומות הרבה הביאו והלכך תלינן לקולא שמא מחו''ל הן. וגרסי' להא בפרק ח' דנדרים (בהלכה ד'):
אֵילּוּ עַייָרוֹת שֶׁהָיוּ מוּתָּרוֹת בִּתְחוּם נַבִּי. צור וצייר 9a וגשמיו וזיויון ויגדי חטם ודבב חרבתיה וכרכה דבר הזרג.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
אלו עיירות וכו'. ושם גריס כעין עיירות אלו וקאמר מותרות ונאסרו:
חַד בַּר נַשׁ אַייְתֵי הָדָא אַפְשָׁלָא דְקֵפַלּוֹטִין לְרִבִּי יִצְחָק בַּר טֶבְלַיי. שְׁאַל לְרִבִּי יוֹחָנָן. אָמַר לֵיהּ פּוּק שְׁאַל לַחֲנַנְיָה בֶּן שְׁמוּאֵל דְּתַנִּתָהּ. נְפַק וּשְׁאַל לֵיהּ. אָמַר מַתְנֵי לָא יַחְמֵי לִי שְׁמוּעָה אָמַר לִי. דְּאָמַר רִבִּי יָסָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן אִיתְפַּלְּגוּן רִבִּי וְרִבִּי אֶלְעָזָר בֵּי רִבִּי שִׁמְעוֹן חַד אָמַר אַחַר מְקוֹמוֹ וְחָרָנָא אָמַר אַחַר מַעֲמָדוֹ. רִבִּי אַבָּהוּ אָמַר רִבִּי אוֹמֵר אַחַר מְקוֹמוֹ וְהוֹרֵי לֵיהּ כְּהָדָא דְּרִבִּי אֶלְעָזָר בֵּי רִבִּי שִׁמְעוֹן אַחַר מַעֲמָדוֹ. הָדָא דְּתֵימַר בְּאִילֵּין אַפְשָׁלָתָא בְּרַם בְּאִילֵּין טוֹעֲנָיָא כָּל עַמָּא מוֹדֵיי אַחַר מְקוֹמוֹ. הָיָה מְקוֹמוֹ וּמַעֲמָדוֹ הֵיתֵר וְהוּא עָתִיד לְהַעֲבִירוֹ דֶּרֶךְ אִיסּוּר אוֹתוֹ הֵאִיסּוּר כְּמִי שֶׁלֹּא הֶעֱבִירוֹ. רִבִּי בָּא בַּר כֹּהֶן בְּעָא קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵי לֹא כֵן אָמַר רִבִּי חִייָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן רִבִּי וַחֲבֵירוֹ הֲלָכָה כְּרִבִּי. וְאָמַר רִבִּי יוֹנָה וַאֲפִילוּ רִבִּי אֶצֶל רִבִּי לָֽעְזָר בֵּי רִבִּי שִׁמְעוֹן. אָמַר לֵיהּ מַה אַתְּ בָּעֵי מֵרִבִּי יוֹחָנָן. רִבִּי יוֹחָנָן כְּדַעְתֵּיהּ. דְּרִבִּי יוֹחָנָן אָמַר קַל הֵקִילוּ בַּשְּׁבִיעִית שֶׁהִיא מִדִּבְרֵיהֶם. אִית דְּבָעֵי מֵימַר נִצְטָֽרְפָה דַעְתּוֹ שֶׁל רִבִּי יוֹחָנָן עִם רִבִּי אֶלְעָזָר בֵּי רִבִּי שִׁמְעוֹן וְרָבוּ עַל רִבִּי.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
ואית דבעי מימר. דבלא''ה נוכל לומר דנצטרפה דעתו של ר' יוחנן עם ר''א בר''ש ורבו על רבי וכי קאמר ר' יוחנן הלכה כרבי מחבירו במקום שאין מכריע ביניהם אבל הכא הכריע ר''י כראב''ש מסברא דנפשיה:
מה את בעי מר' יוחנן ר' יוחנן כדעתיה ור' יוחנן אמר קל וכו' כלומר ר' יוחנן לדעתיה אזיל במה דקאמר אליבא דרבי דס''ל קל הוא שהקילו בשביעית שהיא מדבריהם בזמן הזה והיינו טעמיה דרבי דאמר אחר מקומו דתלינן לקולא ומיהו ר' יוחנן אליבא דנפשיה לא ס''ל הכי ולפיכך הכריע כר''א בר''ש:
לא כן וכו'. ואפי' רבי אצל ר''א בר''ש הלכה כרבי ואמאי הורי ליה ר' יוחנן כר''א בר''ש:
והוא עתיד להעבירו דרך מקום איסור. לית לן בה והוי אותו מקום כמי שלא העבירו דרך שם ולא חיישינן שמא לקח גם מאותו מקום עמו:
הדא דתימר באלין אשפלתא. דהואיל ודבר מועט הוא חיישינן שמא מכאן ממקום מעמדו הביא אבל באלו משאות גדולות כ''ע מודו דאחר מקומו שאמר שהביא משם הולכין:
והורי ליה וכו'. כלומר רבי אומר דהדין הוא דתלינן לקולא ואפ''ה להלכה למעשה הורה רבי בעצמו כהדא דר''א בר''ש אחר מעמדו. א''נ והורי ליה אר' יוחנן קאי דאף דרבי ס''ל אחר מקומו אפ''ה הורי ליה כר''א בר''ש וכן נראה מדלקמן:
ר' אבהו מפרש בהדיא דרבי הוא דאמר אחר מקומו הולכין ממקום אותו אדם שהביא אם הוא ממקום איסור או ממקום היתר ור''א בר''ש אומר אחר מעמדו עכשיו אנו הולכין וכיון שהוא עומד במקום איסור אסור הוא דחיישינן שמא מכאן הביא:
מתני' לא יחמי לי. ברייתא לא הראה לי א''נ לא אמר לי אלא שמעתתא אמר לי וכך שנה ר' יסא משמיה:
חדא אשפלה. משפלה. קופה אחת של קפלוטין ושביעית היתה:
שאל לר' יוחנן. אם יכול לתלות שהובאה ממקום היתר וא''ל צא ושאל לחנניה בן שמואל ששניתי לו מדין הזה:
משנה: הַמְקַבֵּל עָלָיו לִהְיוֹת נֶאֱמָן מְעַשֵּׂר אֶת שֶׁהוּא אוֹכֵל וְאֶת שֶׁהוּא מוֹכֵר וְאֶת שֶׁהוּא לוֹקֵחַ וְאֵינוֹ מִתְאָרֵחַ אֶצֶל עַם הָאָרֶץ. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר הַמִּתְאָרֵחַ אֶצֶל עַם הָאָרֶץ נֶאֱמָן. אָֽמְרוּ לוֹ עַל עַצְמוֹ אֵינוֹ נֶאֱמָן כֵּיצַד יְהֵא נֶאֱמָן עַל שֶׁל אֲחֵרִים.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
אמרו לו חכמים על עצמו אינו נאמן. שהרי כשמתארח אצל עם הארץ אוכל הוא דבר שאינו מתוקן וכיצד יהא נאמן לאחרים ורבי יהודה כבר דיש בני אדם שאע''פ שאוכלין אצל אחרים מ''מ מה שבבתיהן מתקנין הן כדאמר בגמרא ואין הלכה כר' יהודה:
ואת שהוא מוכר. מפירות שלו שהוא מכנסן משדותיו ואת שהוא לוקח ע''מ למכור הכי מפרש לה בגמרא דאלו על מנת לאכול הא תנא ליה ברישא מעשר את שהוא אוכל:
מתני' המקבל עליו להיות נאמן. על המעשרות ולא יהיו פירותיו דמאי מכאן ואילך:
הלכה: מַה שֶׁהוּא לוֹקֵחַ עַל מְנָת לֶאֱכוֹל. וְהָא תַנֵּינָן אֶת שֶׁהוּא אוֹכֵל. אֶלָּא אֶת שֶׁהוּא לוֹקֵחַ עַל מְנָת לִמְכּוֹר. וְהָתַנֵּינָן אֶת שֶׁהוּא מוֹכֵר אֶלָּא אֶת שֶׁהוּא לוֹקֵחַ עַל מְנָת לִמְכּוֹר וְאֶת שֶׁהוּא מוֹכֵר מִפֵּירוֹת מִכְנָסוֹ.
תַּנִּי אָמַר רִבִּי יוּדָה מִימֵיהֶן שֶׁל בַּעֲלֵי בַּתִּים לֹא נִמְנְעוּ לִהְיוֹת מִתְאָֽרְחִין אֶצֶל בַּעֲלֵי בַּתִּים חֲבֵירֵיהֶם. אַף עַל פִּי כֵּן נוֹהֲגִין הָיוּ בְּפֵירוֹתֵיהֶן מְתוּקָּנִין לְתוֹךְ בָּתֵּיהֶן.
אָמַר רִבִּי יוֹנָה חֲבֵירִין אֵינָן חֲשׁוּדִין לֹא לֶאֱכוֹל וְלֹא לְהַאֲכִיל. רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר חֲבֵירִין חֲשׁוּדִין לֶאֱכוֹל וְאֵינָן חֲשׁוּדִין לְהַאֲכִיל. מַתְנִיתָא פְלִיגָא עַל רִבִּי יוֹסֵי. אָֽמְרוּ לוֹ עַל עַצְמוֹ אֵינוֹ נֶאֱמָן כֵּיצַד יְהֵא נֶאֱמָן עַל שֶׁל אֲחֵרִים. מִילֵּיהוֹן דְּרַבָּנִין מְסַייְעִין עַל רִבִּי יוֹסֵי. דְּאָמַר רִבִּי חֲנִינָא רִבִּי יָסָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן לֹא אָמַר רִבִּי יוּדָה אֶלָּא בְסוֹף אֲבָל בִּתְחִילָּה אוּף רִבִּי יוּדָה מוֹדֵי. אִין תֵימַר חֲבֵירִים אֵין חֲשׁוּדִין לֹא לוֹכַל וְלֹא לְהַאֲכִיל מַה בֵּין בִּתְחִילָּה מַה בֵּין בְּסוֹף. דְּתַנִּי הַמְקַבֵּל עָלָיו לִהְיוֹת נֶאֱמָן חוּץ מִדָּבָר אֶחָד אֵין מְקַבְּלִין אוֹתוֹ הֶחָשׁוּד עַל דָּבָר אֶחָד חָשׁוּד הוּא עַל הַכֹּל. רִבִּי יוּדָה אוֹמֵר אֵינוֹ חָשׁוּד 9b אֶלָּא עַל אוֹתוֹ דָבָר בִּלְבַד.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
דא''ר חנינא ור' יסא בשם ר' יוחנן לא אמר ר' יהודה אלא בסוף. כלומר שאם קבל עליו בתחלה שלא להתארח אצל ע''ה ואף שבסוף נתארח אצלו בהא הוא דקאמר ר''י דאפילו הכי נאמן הוא לאחרים אבל בתחלה אף ר''י מודה שצריך לקבל עליו שלא יתארח אצל ע''ה והשתא אין תימר דאין סברא כלל לומר דבפעם אחת לבד שהוא חשוד לאכול אינו חשוד להאכיל אלא דתימר דחברים אין חשודין לא לאכול לעולם דבר שאינו מתוקן ואז אין חשודין לא להאכיל א''כ מה בין בתחלה בין בסוף לר' יהודה דהא אף שקיבל עליו בתחלה כן מ''מ הרי נתארח לבסוף וכבר הפסיד נאמנות שלו ומ''ט דר' יהודה דאמר דאפ''ה נאמן אלא ודאי ר' יהודה אית ליה האי סברא דר' יוסי דמשום פעם אחת שנתארח אצל ע''ה ואכל דבר שאינו מתוקן לא הפסיד נאמנותו לאחרים. וחכמים סבירא להו דאף בפעם אחת שחשוד לאכול חשוד הוא להאכיל ובהאי סברא הוא דפליגי:
גמ' מה. הא דקתני את שהוא לוקח אם הוא לוקח ע''מ לאכול והא כבר תנינן את שהוא אוכל ומ''ש אם אוכל מפירותיו או שאוכל ממה שהוא לוקח אלא את שהוא ליקח ע''מ למכור והתנינן וכו'. אלא לעולם ע''מ למכור הוא וכך אנו מפרשין את שהוא מוכר דרישא היינו מה שהוא מוכר מפירות מכנסו מה שהוא מכניס מן שדה שלו ומשום דהו''א דוקא בפירות שלו הטריחוהו חכמים לעשר מה שהוא מוכר קמ''ל דאף הלוקח ע''מ למכור צריך הוא לעשר שלא יצא מידו דבר שאינו מתוקן:
תני. בתוספתא (ריש פ''ב) שהשיבו חכמים לר''מ וזהו ר' יהודה דמתניתן מימיהן של בעלי בתים וכו' כלומר כך מצינו שהיו בעלי הבתים נוהגין שאע''פ שלא נמנעו מלהיות מתארחין אצל חביריהם שאין נאמנין על המעשר מ''מ נוהגין היו להיות מתקנין פירותיהן בבתיהן:
חבירין אין חשודין לא לאכול ולא להאכיל. כלומר דקמ''ל דצריך שלא יהו חשודין לעולם לאכול דבר שאין מתוקן ואז אינם חשודים להאכיל לאחרים אבל אם חשודין הן אפי' פ''א לאכול דבר שאינו מתוקן שוב אין נאמנין להאכיל לאחרים. ר' יוסי פליג וס''ל דמשום פעם א' שחשוד לאכול לא הפסיד נאמנות שלו לגבי אחרים ובהא הוא דקאמר יש לך שחשודין לאכול ואין חשודין להאכיל:
מתניתא פליגא על ר' יוסי וכו'. דמשמע אפי' בפעם אחת שנתארח אצל עם הארץ שוב אינו נאמן לאחרים:
מיליהון דרבנן. דלקמן ר' חנינא ור' יסא מסייעין על ר' יוסי וכלומר דודאי אליבא דחכמים דמתני' לא מצית לאוקמי מלתיה דר' יוסי דהא בהדיא קאמרי על עצמו אינו נאמן דכשהוא מתארח אצל עם הארץ ודאי אוכל שם דבר שאינו מתוקן וכיצד יהא נאמן על של אחרים וא''כ לחכמים אפי' בפעם אחת שחשוד הוא לאכול כבר חשוד הוא להאכיל כדאמרינן דמתני' פליגא על ר' יוסי וכי קאמר הש''ס מיליהון דרבנן מסייעין לר' יוסי אליבא דר' יהודה הוא דקאמר והיינו דאיכא סברא לחלק בין חשוד לאכול פעם אחת או יותר ובהך סברא פליגי ר' יהודה וחכמים דמתני' כדלקמן:
דתני. בתוספתא שם וכלומר דתניא נמי הכי דפליגי בכה''ג:
המקבל עליו להיות נאמן חוץ מדבר אחד. שאינו מקבל עליו בתחלה אין מקבלין אותו כלל:
החשוד על דבר אחד. שבתחלה קיבל עליו כל דבר ואח''כ נמצא חשוד לדבר אחד מהם הפסיד כל נאמנות שלו וחשוד הוא על הכל:
ר' יודה אומר אינו חשוד אלא על אותו דבר בלבד. שראינו שאינו חושש כלל לאותו דבר והשתא כמו דפליגי בחשוד לבסוף על דבר אחד אם הוא חשוד לכל דבר ה''נ פליגי בכה''ג במתני' אם קיבל עליו בתחלה על הכל ולבסוף נתארח אצל עם הארץ פעם אחת ורבי יהודה סבר דאף שהוא חשוד לאכול עכשיו מכל מקום אינו חשוד להאכיל לאחרים:
תַּנִּי הַנֶּאֱמָן עַל הַטָּהֳרוֹת נֶאֱמָן עַל הַמַּעְשְׂרוֹת. תַּנִּיתָהּ רִבִּי יַנַּאי בֵּי רִבִּי יִשְׁמָעֵאל וְאָמַר טַעְמָא. הָדָא דְּתֵימַר בְּמִתְאָרֵחַ אֶצְלוֹ אֲבָל בְּרַבִּים אֵינוֹ נֶאֱמָן עַד שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו בְּרַבִּים. רִבִּי אַמִּי בְשֵׁם רִבִּי יַנַּאי אֲפִילוּ אֲנִי אֵינִי נֶאֱמָן עַד שֶׁנְּקַבֵּל עָלָיו בְּרַבִּים. רִבִּי זְעִירָא רִבִּי יָסָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן אֲפִילוּ חָבֵר שֶׁשָּׁלַח לְחָבֵר צָרִיךְ לְעַשֵּׂר. רִבִּי זְעִירָא בְּעָא קוֹמֵי רִבִּי יָסָא כְּגוֹן אֲנִי לְרִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק וְרִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק לִי. אָמַר לֵיהּ מַה אַתְּ בְּעֵי מֵרִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק דְּכָל מַה דְּהוּא אוֹכֵל מִן שׁוּקָא הוּא אוֹכֵל.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
מה את. רוצה מר' שמואל בר רב יצחק בענין הספק הלא מה שהוא אוכל מן השוק הוא אוכל ומסתמא אינו לוקח מן השוק כ''א דבר המתוקן:
כגון אני וכו'. אם אנחנו ג''כ אין לנו לסמוך זה על זה:
הנאמן על הטהרות. שאוכל חולין בטהרה ומדברי סופרים הוא:
נאמן על המעשרות. דכיון שאינו חשוד על דרבנן כ''ש דנאמן הוא על מדאורייתא:
תניתה ר' ינאי וכו'. הוא תני לה להך ברייתא בשם דבי ר' ישמעאל והוא אמר בה טעמא כדאמרן וכמסיים עלה:
הדא דתימר במתארח אצלו. שיכול לסמוך עליו ולאכול עמו דמכיון דקפיד על הטהרות ודאי אינו אוכל דבר שאינו מתוקן:
אבל ברבים. כלומר שיהא נאמן לרבים ולומר זה מעושר שיסמכו עליו אע''פ שהוא עצמו אינו אוכל עמהן:
אינו נאמן. על זה עד שיקבל עליו לפני רבים דברים אלו שנשנו במתני' להמקבל עליו להיות נאמן:
אפילו אני. כלומר אפי' תלמיד חכם כגון אני צריך שיקבל עליו ברבים:
אפי' חבר ששלח. פירות לחבר צריך לעשר ולא יסמוך על זה ששולח לו דשמא הוא יסמוך ג''כ עליו שהוא עישר ובין דין לדין יאכל דבר שאינו מתוקן וכעובדא דר' זעירא לעיל (פ''ק בהלכה ג'):
הוּא נֶאֱמָן וְאִשְׁתּוֹ אֵינָהּ נֶאֱמָנֶת לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ וְאֵין מִתְאָֽרְחִין אֶצְלוֹ. אֲבָל אָֽמְרוּ הֲרֵי כְדָר עִם נָחָשׁ בִּכְפִיפָה. אִשְׁתּוֹ נֶאֱמָנֶת וְהוּא אֵינוֹ נֶאֱמָן מִתְאָֽרְחִין אֶצְלוֹ וְאֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ אֲבָל אָֽמְרוּ תָבוֹא מְאֵירָה לְמִי שֶׁאִשְׁתּוֹ נֶאֱמָנֶת וְהוּא אֵינוֹ נֶאֱמָן.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
אשתו נאמנת וכו' דבזה איפכא הואי:
אבל אמרו. ובתוספתא הגי' אף על פי שאמרו. כלומר אף שאמרו הרי הוא כמו שדר עם הנחש בכפיפה ואינו יכול לסבול. לא יסמוך על זה שהאיש מתקוטט תמיד עמה שתהי' זהירה בכך דמ''מ כיון שהיא בעצמה אינה נאמנת לפעמים אין הבעל משגיח מה שהיא עושה:
לוקחין ממנו. שהרי הוא נאמן אבל אין מתארחין לסעוד אצלו מפני אשתו שאינה נאמנת ואינה מקפדת לערב באכילה מדבר שאינו מתוקן:
הוא נאמן וכו'. תוספתא (בפ''ג):
תַּנִּי לֹא יְשַׁמֵּשׁ חָבֵר בְּמִשְׁתֶּה עַם הָאָרֶץ וְלֹא בִסְעוּדַת עַם הָאָרֶץ אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה הַכֹּל מְתוּקָּן וּמְעוּשָּׂר מִתַּחַת יָדוֹ וַאֲפִילוּ מֵינֶקֶת שֶׁל יַיִן. וְאִם שִׁימֵּשׁ חָבֵר בְּמִשְׁתֶּה עַם הָאָרֶץ וּבִסְעוּדַת עַם הָאָרֶץ הֲרֵי זוּ חֲזָקָה לְמַעְשְׂרוֹת. רָאוּ אוֹתוֹ מֵיסַב אֵינָהּ חֲזָקָה אֲנִי אוֹמֵר עַל הַתְּנָאִין שֶׁבְּלִבּוֹ הוּא מֵיסַב. בְּנוֹ מֵיסַב אֶצְלוֹ צָרִיךְ לְעַשֵּׂר עַל יָדָיו. חֲבֵירוֹ אֵין צָרִיךְ לְעַשֵּׂר עַל יָדָיו.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
חבירו של חבר שמיסב ואוכל שם אינו צריך לעשר על ידיו לפי שבחזקת שהחבר תיקן ולא התנה עליו בלבו ואם לא היה מתוקן לא היה החבר הזה מניח לחבירו שהיה מיסב עמהם:
בנו מיסב אצלו. בן חבר שמיסב אצל ע''ה ואוכל עמו אין סומכין ג''כ שאביו תיקן הסעודה וצריך לעשר על ידו לפי שאביו החבר התנה בלבו על מה שבנו אוכל:
ראו אותו מיסב. לחבר בסעודת ע''ה ואוכל עמהם אינה חזקה לאחרים לסמוך עליו שהוא תיקן לפי שאני אומר על התנאים שבלבו הוא מיסב שעשה תנאי בלבו שיפריש אח''כ מעשר על מה שהוא אוכל עמו:
ה''ז חזקה למעשרות. שמסתמא אותו החבר תיקן הכל דאם לאו לא היה משמש שם:
ואפי' מינקת של יין. כלומר אפי' אין שם יין אלא דבר מועט הנכנס במינקת אחת ששואבין בה מן החבית אין סומכין שהבעה''ב תיקן לאותו דבר מועט:
תני. בתוספתא שם:
משנה: הַמְקַבֵּל עָלָיו לִיהְיוֹת חָבֵר אֵינוֹ מוֹכֵר לְעַם הָאָרֶץ לַח וְיָבֵשׁ וְאֵינוֹ לוֹקֵחַ מִמֶּנּוּ לַח וְאֵינוֹ מִתְאָרֵחַ אֶצֶל עַם הָאָרֶץ וְלֹא מְאָֽרְחוֹ אֶצְלוֹ בִכְסוּתוֹ. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אַף לֹא יְגַדֵּל בְּהֵמָה דַקָּה וְלֹא יְהֵא פָרוּץ בִּנְדָרִים וּבִשְׂחוֹק וְלֹא יְהֵא מִיטָּמֵא לְמֵתִים וּמְשַׁמֵּשׁ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ. אָֽמְרוּ לוֹ לֹא בָאוּ אֵלּוּ לִכְלָל.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
מתני' המקבל עליו להיות חבר. לענין טהרות שיהיו בגדיו ואוכלין ומשקין שלו טהורים וצריך שירגיל עצמו בחזקת טהרות שלשים יום ואחר ל' יום משיקבל עליו דברי חבירות בפני ג' חברים נאמן הוא על כל הטהרות כשאר כל החברים ואע''פ שהוא אינו תלמיד חכם ות''ח עצמו דינו מפורש בגמרא:
אינו מוכר לעם הארץ לח ויבש. מפני שגורם להם טומאה שכל מה שביד ע''ה בחזקת טמא הוא והאי תנא ס''ל שאסור לגרום טומאה לחולין שבא''י ואינו לוקח ממנו לח מפני שהוכשר לקבל טומאה אבל יבש מותר ליקח ממנו שכל זמן שלא בא עליו משקה לא הוכשר לקבל טומאה ונאמן ע''ה לומר הפירות הללו לא הוכשרו אבל אינו נאמן לומר הוכשרו ולא נטמאו כדאמר בגמרא:
ואינו מתארח אצל עם הארץ. שלא יטמא גופו ויבא ויטמא טהרות:
ולא מארחו אצלו בכסותו. דכסות ע''ה טמא הוא ואי אפשר לו להזהר ממגע כסותו ותנן בגדי ע''ה מדרס לפרושין:
רבי יהודה אומר אף לא יגדל בהמה דקה. שאסור לגדל בהמה דקה בא''י מפני הגזל שהן רועות בשדה אחרים:
ולא יהא פרוץ בנדרים. שלא ירבה בשבועות ונדרים כי ברוב הנדרים והשבועות אי אפשר שלא יחלל:
ובשחוק. דשחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה:
ולא יהא מיטמא למתים. במקום שיש מטפלין בהן כדי שלא יהא רגיל בטומאה:
ומשמש בבית המדרש. לתלמידי חכמים:
אמרו לו לא באו אלו לכלל. דברי חבירות שאין ענינים לכך ואין הלכה כר' יהודה:
הלכה: אֵינוֹ לוֹקֵחַ הִמֶּנּוּ לַח. הָא יָבֵשׁ מוּתָּר שֶׁעַמֵּי הָאָרֶץ נֶאֱמָנִין עַל הֶכְשֵׁירוּת. וְתַנִּי כֵן נֶאֱמָן עַם הָאָרֶץ לוֹמַר הַפֵּירוֹת הַלָּלוּ לֹא הוּכְשְׁרוּ. אֲבָל אֵינוֹ נֶאֱמָן לוֹמַר הוּכְשְׁרוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא קִיבְּלוּ אֶת הַטּוּמְאָה.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
גמ' הא יבש מותר וכו'. שנאמן הוא על הכשרו' לומר שלא הוכשרו כדפרישית במתניתי':
הָא מִכְּלָל דּוּ מוֹדֵי עַל הַקַּמָּייָתָא. לֵית הָדָא פְלִיגָא עַל דְּרִבִּי יוֹנָה דְּרִבִּי יוֹנָה אָמַר חֲבֵירִין אֵינָן חֲשׁוּדִין לֹא לֶאֱכוֹל וְלֹא לְהַאֲכִיל שֶׁלֹּא יֵלֵךְ וִיטַּמֵּא גוּפוֹ וְיָבֹא וִיטַמֵּא טָהֳרוֹת. וַאֲפִילוּ עַל דְּרִבִּי יוֹסֵי לֵית הָדָא פְלִיגָא. דְּרִבִּי יוֹסֵי אָמַר חֲבֵירִין חֲשׁוּדִין לוֹכַל וְאֵינָן חֲשׁוּדִין לְהַאֲכִיל. תַּמָּן לְטָהֳרוֹת אֲבָל הָכָא לְמַעְשְׂרוֹת. הַנֶּאֱמָן עַל הַטָּהֳרוֹת נֶאֱמָן עַל הַמַּעְשְׂרוֹת.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
הנאמן על הטהרות וכו'. כדאמרי' לעיל ומשום דטהרות חמירי ועוד שהן מדרבנן ומעשרות מדאורייתא והלכך כאן שהוא לטהרות אף ר' יהודה מודה. תני כל הבא וכו'. בתוספתא (פ''ב):
הא מכלל דהוא מודי על קמייתא. אדברי ר''י קאי מדקאמר אף לא יגדל כו' מכלל דהוא מודה באלו שנשנו מקודם ואינו מתארח אצל עם הארץ ומדייק וכי לית הדא פליגא על ר' יונה דאמר בהלכה דלעיל לר' יהודה חבירין אין חשודין לא לאכול ולא להאכיל והלכך אף המתארח אצל ע''ה נאמן דאף שהוא מתארח בביתו תלינן דאינו אוכל דבר שאינו מתוקן אלא על תנאי שבלבו אינו אוכל כדפרישית לעיל והכא הא מודה ר' יהודה דאינו מתארח אצל ע''ה. ומשני דשאני הכא דלענין טהרות מיירי וחיישינן שלא ילך ויטמא גופו ויבא ויטמא טהרות:
ואפילו על דר' יוסי לית הדא פליגא וכלומר דהא לר' יוסי דלעיל טפי קשיא דאיהו קאמר אליבא דר' יהודא דטעמיה בדלעיל משום דס''ל דאף דיש חבירין חשודין לאכול מ''מ אין חש דין להאכיל לאחרים והרי כאן מודה ר' יהודה אלא דאפילו לר' יוסי מתרצינן הכי תמן לטהרות כלומר במתני' דהכא לטהרות הוא דמיירי ומודה רבי יהודה דאין מתארח אצל ע''ה מטעמא דאמרן:
אבל הכא. במתני' דלעיל למעשרות:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source