ר' שמעון בן לקיש בשם ר' הושעיה היו לפניו וכו'. זה כתוב לעיל בפ''ד דתרומות בהל''ח עד הא לפתוח לכתחילה אסור ושם תמצא מפורש:

והתני ונסתמה. מאי האי ונסתמה דקאמר דהא אמרת שאע''פ שנסתמה אח''כ אצל החנווני לאו כלום היא הואיל ובשעה שנתערבה לא היתה נקראת סתומה אלא פתוחה ומכיון דלא מצית לפרושי להא אלא בהאי גוונא דאמרן א''כ מאי האי דהדר תני ונסתמה הרי זה בכלל שאמרנו ומשני תפתר שחזר בעלה ונטלה כלומר מילתא אחריתא אשמעינן בהא שאע''פ שאח''כ חזר בעל הבית ונטל אותן מהחנוני ונטלה לחבית של איסור ג''כ עמהן לא אמרינן דהשתא כסתומה בין הסתומות היא שהרי אצל בעל הבית נחשבו כולן כסתומות וטעמא משום דהואיל ואצל החנוני נתערבה ואצלו כפתוחה בין הסתומות היא שוב אינה אוסרת בכל שהוא:

תיפתר בפתוחה אצל החנוני שהיא כסתומה אצל הבעל הבית. לפי שדרך הבעל הבית כשממלא הרבה חביות סותם אותן דרך עראי בסתימה כל שהוא למסור להחנווני למכרן והחנווני הוא סותמן בסתימה יפה לפי שדרכו למכור מעט מעט וסותמן היטיב שלא יתקלקל היין בחביות והכא מיירי שאותה חבית של איסור אצל החנווני היא שנתערבה והיינו לאחר שסתם לשארי חביות שהיו לו בחנות בסתימה יפה כדרכו הניח לחבית אחת בסתימת בעל הבית ולא סתמה כמו שארי חביות וזהו כפתוחה שנתערבה בין הסתומות אלא שאינה ניכרת איזו היא של איסור משום שאח''כ סתם החנווני את כולן והשתא הא קמ''ל דאע''ג שעכשיו כולן סתומות הן מ''מ כיון שבשעה שנתערבה היתה פתוחה דהסתימה של בעל הבית לאו סתימה היא אצל החנווני ולא נקראת אצלו אלא כפתוחה ולפיכך אין לה דין חבית סתומה שנתערבה בין הסתומות:

אבל סתומה בין הפתוחות ונפתחה הסתומה או איפכא פתוחה וכו' צריכות שיעור אחר. כלומר דלאחר שנפתחה השיעור בה לפי מה שהיא אם היא של תרומה נוטל מאחד ומאה ממנה ושותה ואם של ערלה או כלאי הכרם אחד ומאתים וכן בפתוחה בין הסתומות וכו' דהעיקר אחר שעת התערובות הוא ולקמי' פריך על גוונא דהסיפא:

היך אפשר לפתוחה אצל הסתומות. לומר שנתערבו הרי ניכרת היא ביניהן דבשלמא ברישא סתומה בין הפתוחות ונפתח' איכא למימר דהכי קאמר שלאחר שנתערבה נפתחה מאיליה ושוב אינה ניכרת איזו היא של איסור וקמ''ל דאע''פ שבשעה שנתערבה סתומה היתה מ''מ כשנפתחה הלך חשיבותה והדין בזה שנוטל כדי דימועה ושותה השאר וכן כל חבית וחבית שהן בספק אלא דפתוחה בין הסתומות היך אפשר שנתערבה דאם סתמה אח''כ הרי ידע איזו היא:

מתניתא בסתומה בין הסתומות. הא דקתני חביות סתומות שנתערבה חבית סתומה של איסור בין חביות סתומות של היתר והן נשארו כולן סתומות ולאפוקי להא דמסיים ואזיל:

מה טעמא דר' יוסי. דלא קניס שוגג אטו מזיד וכר' יהודה לא ס''ל דהא במזיד מיהא קניס וקאמר דטעמיה דס''ל כהאי דתנינן לעיל בסוף פ''ה דתרומות גבי תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין וכו'. וקאמר התם עלה ר' אבהו בשם ר' יוחנן דה''ה כל איסורין שריבה עליהן לבטלן בשוגג מותר במזיד אסור:

מ''ט דר' יודה. במזיד וקאמר משום שכבר קנסו בידו כלומר שכבר קילקל הוא אותן בעצמו ולא קנסו במזיד אלא במקום שהוא רוצה לבטל האיסור כמות שהוא:

גמ' נפלו ואח''כ נתפצעו וכו'. תוספתא היא בפ''ה דתרומות שאם כבר נפלו ונתערבו בהיתר ואח''כ נתפצעו לר''מ בין בשוגג ובין במזיד לא יעלו כדמפרש טעמיה דס''ל קנסו שוגג אטו מזיד:

גמ' חד אמר דברי ר''מ עשרה דברים מקדשין. כדפרישית לעיל בהלכה ב' וזהו כהאי מ''ד דאמר התם דלא תני למתני' דצמר בכור אלא אליבא דרבי מאיר ומאן דתני לה ככ''ע מתרץ לה דלדידיה ר''מ כר''ע וחרנה אמר ואידך מינייהו הוא דאמר דברי ר''מ כל הדברים מקדשין כלומר מה דנשנה בפרקין מהדברי' המקדשין בכל שהן כולהו אליבא דר''מ א''נ דכל הדברים הנשנו בפרקין לדברי ר''מ מקדשין הן וא''כ אף ממתני' דתבשיל ותנור שהסיקוהו וכו' דתנינן בהו יעלה באחד ומאתים היינו לרבנן אבל לר''מ מקדשין הן בכל שהוא:

אמר שמועתא. כלומר שאמר זה מפי השמועה סתם דמתני' דכלים פליגא על האי מ''ד דלר''מ עשרה דברים בדוקא הן דתנינן תמן בכלים פ' י''ז הרימון שאמרו לא קטון ולא גדול אלא בינוני ולמה הוזכרו רימוני בדן שיהו מקדשין כל שהן דברי ר''מ וגריס שם דר' יהודה אמר לא הוזכרו רימוני בדן וחצירי צבע אלא שיהו מתעשרין ודאי בכל מקום מפני שאלו המקומות של כותים הן והן חשידי דלא מעשרי מאי דמזבני דלא חיישי אלפני עור לא תתן מכשול ואלו הפירות ניכרין הן שהם מאלו המקומות וצריך לעשרן ודאי בכל מקום שהן נמכרים ומדקאמר רבי יהודא לא הוזכרו רימוני בדן וכו' ש''מ דאפילו לר''מ הוא דקאמר דלא כהת''ק דגריס משמיה דהן מקדשין בכל שהן אלא דלא הוזכרו בבית המדרש לענין זה כלל אלא לענין שיהו מתעשרין ודאי ושמעינן מיהת דלר''מ לאו דוקא עשרה דברים נשנו כאן שהן מקדשין בכל שהן דהא להאי תנא חסר רימוני בדן דמתני' וזה פליגא על האי מ''ד דנקט חושבנא דעשרה דברים אליבא דר''מ:

ושאר כל הרימונין וכו'. אמתני' פריך ומאי שנא רימוני בדן דנקט וכי שאר כל הרימונין אין דרכן להמכר במנין ומשני אין דדוקא רמוני בדן על ידי שהן חביבין וחשובין דרכן להימנות אבל שאר כל הרמונים אינם חביבין כל כך ולפעמים אין דרכן להימנות:

ר' יונה בעי. על הא דחשיב במתני' אגוזי פרך ומשמע הא שקידי פרך לא ומאי שנא ולא משני מידי:

כל אילין קרייא וכו'. גרסינן להא בפ''ז דנדרים בהלכה א' לענין הנודר מן הירק דפליגי התם במתני' אם מותר בדלועים או לאו קאמר התם בגמראדלא פליגי אלא בדלעת מצרית אבל בדלעת יונית כ''ע מודים שהוא כירק ועלה קאמר שם ר' קריספא בשם ר' יוחנן דכל הני קרי וכרובייתא דאנן אכלין להון בכלל דלעת יונית אינון ולד''ה הנודר מן הירק אסור בהן ואיידי דאיירי במתני' בדלעת יונית מייתי לה הכא:

ערלה אינה נוהגת בכל. דלא שייכא אלא באילן והלכך תני לה הראוי לערלה ממה דמצינו כאן לערלה הוא והשאר לכלאי הכרם ודוקא השאר לפי שהאגוזים והרימונים אינם שייכים כלל לכלאי הכרם כ''א לערלה אבל בתרומה לא מצי למיתני הראוי וכו' כלל אלא דהכל נוהגות בה:

א''ל ר' יוסי. דמהאי טעמא גופה לא שייך הכא למיתני הראוי לתרומה תרומה שהרי תרומה נוהגת בכל אלו המינין דקחשיב במתני' ובין בירקות ובין בפירות אילן והאיך ליתני הראוי לתרומה הלא כולן ראוין הן:

ולמה לית אנן אמרין. במתני' נמי להראוי לתרומה תרומה שהרי נוהגות הן ג''כ בתרומה ואם נתערבה מהן אינה עולה בא' ומאה ואמאי לא תני אלא הראוי לערלה וכו' והוה ליה למיתני ג''כ הראוי לתרומה תרומה:

מתני' נתפצעו האגוזים וכו'. כלומר הא דאמרנו במתני' דלעיל דאלו מקדשין בכל שהן דווקא כשהן שלימין אבל אם נתפצעו האגוזים וכו' הלך מהן החשיבות וכן אם נתפרסו הככרות לר''ע ויעלו בא' ומאתים:

מה טעמא דר' יוסי. דלא קניס שוגג אטו מזיד וכר' יהודה לא ס''ל דהא במזיד מיהא קניס וקאמר דטעמיה דס''ל כהאי דתנינן לעיל בסוף פ''ה דתרומות גבי תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין וכו'. וקאמר התם עלה ר' אבהו בשם ר' יוחנן דה''ה כל איסורין שריבה עליהן לבטלן בשוגג מותר במזיד אסור:

מ''ט דר' יודה. במזיד וקאמר משום שכבר קנסו בידו כלומר שכבר קילקל הוא אותן בעצמו ולא קנסו במזיד אלא במקום שהוא רוצה לבטל האיסור כמות שהוא:

גמ' נפלו ואח''כ נתפצעו וכו'. תוספתא היא בפ''ה דתרומות שאם כבר נפלו ונתערבו בהיתר ואח''כ נתפצעו לר''מ בין בשוגג ובין במזיד לא יעלו כדמפרש טעמיה דס''ל קנסו שוגג אטו מזיד:

גמ' חד אמר דברי ר''מ עשרה דברים מקדשין. כדפרישית לעיל בהלכה ב' וזהו כהאי מ''ד דאמר התם דלא תני למתני' דצמר בכור אלא אליבא דרבי מאיר ומאן דתני לה ככ''ע מתרץ לה דלדידיה ר''מ כר''ע וחרנה אמר ואידך מינייהו הוא דאמר דברי ר''מ כל הדברים מקדשין כלומר מה דנשנה בפרקין מהדברי' המקדשין בכל שהן כולהו אליבא דר''מ א''נ דכל הדברים הנשנו בפרקין לדברי ר''מ מקדשין הן וא''כ אף ממתני' דתבשיל ותנור שהסיקוהו וכו' דתנינן בהו יעלה באחד ומאתים היינו לרבנן אבל לר''מ מקדשין הן בכל שהוא:

אמר שמועתא. כלומר שאמר זה מפי השמועה סתם דמתני' דכלים פליגא על האי מ''ד דלר''מ עשרה דברים בדוקא הן דתנינן תמן בכלים פ' י''ז הרימון שאמרו לא קטון ולא גדול אלא בינוני ולמה הוזכרו רימוני בדן שיהו מקדשין כל שהן דברי ר''מ וגריס שם דר' יהודה אמר לא הוזכרו רימוני בדן וחצירי צבע אלא שיהו מתעשרין ודאי בכל מקום מפני שאלו המקומות של כותים הן והן חשידי דלא מעשרי מאי דמזבני דלא חיישי אלפני עור לא תתן מכשול ואלו הפירות ניכרין הן שהם מאלו המקומות וצריך לעשרן ודאי בכל מקום שהן נמכרים ומדקאמר רבי יהודא לא הוזכרו רימוני בדן וכו' ש''מ דאפילו לר''מ הוא דקאמר דלא כהת''ק דגריס משמיה דהן מקדשין בכל שהן אלא דלא הוזכרו בבית המדרש לענין זה כלל אלא לענין שיהו מתעשרין ודאי ושמעינן מיהת דלר''מ לאו דוקא עשרה דברים נשנו כאן שהן מקדשין בכל שהן דהא להאי תנא חסר רימוני בדן דמתני' וזה פליגא על האי מ''ד דנקט חושבנא דעשרה דברים אליבא דר''מ:

ושאר כל הרימונין וכו'. אמתני' פריך ומאי שנא רימוני בדן דנקט וכי שאר כל הרימונין אין דרכן להמכר במנין ומשני אין דדוקא רמוני בדן על ידי שהן חביבין וחשובין דרכן להימנות אבל שאר כל הרמונים אינם חביבין כל כך ולפעמים אין דרכן להימנות:

ר' יונה בעי. על הא דחשיב במתני' אגוזי פרך ומשמע הא שקידי פרך לא ומאי שנא ולא משני מידי:

ר' שמעון בן לקיש בשם ר' הושעיה היו לפניו וכו'. זה כתוב לעיל בפ''ד דתרומות בהל''ח עד הא לפתוח לכתחילה אסור ושם תמצא מפורש:

והתני ונסתמה. מאי האי ונסתמה דקאמר דהא אמרת שאע''פ שנסתמה אח''כ אצל החנווני לאו כלום היא הואיל ובשעה שנתערבה לא היתה נקראת סתומה אלא פתוחה ומכיון דלא מצית לפרושי להא אלא בהאי גוונא דאמרן א''כ מאי האי דהדר תני ונסתמה הרי זה בכלל שאמרנו ומשני תפתר שחזר בעלה ונטלה כלומר מילתא אחריתא אשמעינן בהא שאע''פ שאח''כ חזר בעל הבית ונטל אותן מהחנוני ונטלה לחבית של איסור ג''כ עמהן לא אמרינן דהשתא כסתומה בין הסתומות היא שהרי אצל בעל הבית נחשבו כולן כסתומות וטעמא משום דהואיל ואצל החנוני נתערבה ואצלו כפתוחה בין הסתומות היא שוב אינה אוסרת בכל שהוא:

תיפתר בפתוחה אצל החנוני שהיא כסתומה אצל הבעל הבית. לפי שדרך הבעל הבית כשממלא הרבה חביות סותם אותן דרך עראי בסתימה כל שהוא למסור להחנווני למכרן והחנווני הוא סותמן בסתימה יפה לפי שדרכו למכור מעט מעט וסותמן היטיב שלא יתקלקל היין בחביות והכא מיירי שאותה חבית של איסור אצל החנווני היא שנתערבה והיינו לאחר שסתם לשארי חביות שהיו לו בחנות בסתימה יפה כדרכו הניח לחבית אחת בסתימת בעל הבית ולא סתמה כמו שארי חביות וזהו כפתוחה שנתערבה בין הסתומות אלא שאינה ניכרת איזו היא של איסור משום שאח''כ סתם החנווני את כולן והשתא הא קמ''ל דאע''ג שעכשיו כולן סתומות הן מ''מ כיון שבשעה שנתערבה היתה פתוחה דהסתימה של בעל הבית לאו סתימה היא אצל החנווני ולא נקראת אצלו אלא כפתוחה ולפיכך אין לה דין חבית סתומה שנתערבה בין הסתומות:

אבל סתומה בין הפתוחות ונפתחה הסתומה או איפכא פתוחה וכו' צריכות שיעור אחר. כלומר דלאחר שנפתחה השיעור בה לפי מה שהיא אם היא של תרומה נוטל מאחד ומאה ממנה ושותה ואם של ערלה או כלאי הכרם אחד ומאתים וכן בפתוחה בין הסתומות וכו' דהעיקר אחר שעת התערובות הוא ולקמי' פריך על גוונא דהסיפא:

היך אפשר לפתוחה אצל הסתומות. לומר שנתערבו הרי ניכרת היא ביניהן דבשלמא ברישא סתומה בין הפתוחות ונפתח' איכא למימר דהכי קאמר שלאחר שנתערבה נפתחה מאיליה ושוב אינה ניכרת איזו היא של איסור וקמ''ל דאע''פ שבשעה שנתערבה סתומה היתה מ''מ כשנפתחה הלך חשיבותה והדין בזה שנוטל כדי דימועה ושותה השאר וכן כל חבית וחבית שהן בספק אלא דפתוחה בין הסתומות היך אפשר שנתערבה דאם סתמה אח''כ הרי ידע איזו היא:

מתניתא בסתומה בין הסתומות. הא דקתני חביות סתומות שנתערבה חבית סתומה של איסור בין חביות סתומות של היתר והן נשארו כולן סתומות ולאפוקי להא דמסיים ואזיל:

החדש וכו'. מתני' דר''א בפ''ק דקדושין כדתנינן תמן כל מצוה וכו':

בכל מושבותיכם. בכל מקום שאתם יושבין משמע אפי' בח''ל:

מה מקיימין רבנן טעמא דר''א בכל מושבותיכם בחדש שכאן ויצא בחוץ. ובקדושין שם בהל''ח בחדש שבו שיצא לח''ל והיינו הך. כלומר דלדידהו קרא אתי לרבות על חדש של א''י שיצא לח''ל שבזה אתה נוהג איסור בכל מקום מושבותיכם אבל לא בחדש של ח''ל גופה:

דבי ר' ינאי שאלין. שאלה זו דלעת שלקה בבית אביה כלומר ששלקה בעודה מחוברת באיביה ולהכי נקטי דלעת מפני שדרכה להתגדל ולהתפשט ובעודה מחוברת יכולין להטות ולבשל מקצתה:

מהו שתטבול למעשרות. משום דקי''ל דהאש קובעת למעשרות כדתנינן לעיל בריש פ''ד דמעשרות הכובש והשולק והמולח חייב ומיבעיא להו אם אף בעודו מחובר מהני להיותה טבל וקבוע למעשרות שלא יאכל ממנה אפילו עראי עד שיעשר:

לוי שאל. עוד שאלה אחרת באותה דלעת ששלקה במחובר מהו שתטמא טומאת אוכלין לפי שאין טומאת אוכלין במחובר אלא בתלוש ולאחר הכשר בתלוש וזו ששלקה אם כמחובר היא או מכיון ששלקה אין שם מחובר עליה:

שלקה כמחותכת היא. כלומר דהדר פשטי להו דמכיון ששלקה כמחותכת חשיבא בין לענין קביעות מעשר ובין לטמא טומאת אוכלין:

מילתיה דשמואל אמר. וכן שמעינן ממילתיה דשמואל מה שאמר דס''ל מטמאה היא טומאת אוכלין דאמר ר' יוסי בר' בון בשם שמואל תאנים וענבים שצמקו באביהן לא חשיבי כמחובר ומטמאין טומאת אוכלין וא''כ ה''ה נמי בדלעת ששלקה באביה דלא חשיבא כמחובר דלא יהא אלא כצמקה דשוב אינה מתגדלת וכתלושה חשיבא:

והרודה מהן בשבת חייב משום קוצר. דנהי דלענין טומאת אוכלין כתלוש חשיבא משום שאינן ראוין להתגדל עוד מ''מ לענין שבת מכיון שלא נתלשו ממש כמחובר הן וחייב משום קוצר ואיידי דתני במתניתין נחתכו הדלועין מייתי להאי נמי הכא:

ולמה לא תנינן. לר''א אף החלה עמהן שנוהגת בכל מקום:

א''ל לא אתינן מיתני אלא דבר שהוא נוהג בין בישראל ובין בגוים. כמו החדש למאי דס''ל לדידי לר''א וכן הערלה והכלאים להת''ק דהתם אבל החלה אינה נוהגת אלא בשל ישראל לכ''ע:

נתפרסו הככרות. וקאמר הש''ס מתני' דר''ע דאיהו ס''ל דאף ככרות של בעה''ב מקדשין בכל שהן ולדידי' הוא דאיצטריך למיתני דאם נתפרסו יעלו וקמ''ל דסתם לן התנא כר''ע דלעיל:

כרם שהוא נטוע ירק. ויש בו כלאים מפני הכרם וירק נמכר חוצה לו ספק אם הירק מהכרם הזה או לא בא''י אסור ובסוריא מותר ובח''ל יורד ולוקט כלומר אפי' רואהו לוקט מותר ליקח ממנו ובלבד שלא ילקט האוכל בעצמו בידו:

החדש אסור מן התורה בכל מקום. אפי' בח''ל:

והערלה הלכה. מהלכה למשה מסיני נאסרה הערלה בח''ל ודוקא בודאה אבל בספקה בח''ל מותר שכך נאמרה הלכה:

והכלאים מדברי סופרים. בח''ל ודוקא כלאי הכרם דחמירי דאסירי בהנאה בא''י והלכך גזרו בהו רבנן בח''ל אבל בכלאי זרעים דאף בא''י אינן אסורין אלא בזריעה אבל באכילה ובהנאה שרו לא גזרו בהו רבנן בח''ל. והרכבת האילן בכל מקום אסור מן התורה דכתיב בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה ומה בהמתך בין בארץ ובין בח''ל אף שדך בהרכבה בין בארץ בין בח''ל:

ובח''ל יורד ולוקח. כלומר אפי' רואה הוא שענבים אלו יוצאות מהכרם הזה לוקח הוא מהן ובלבד שלא יראנו לוקט ביד מן הערלה:

מתני' ספק ערלה. כדמפרש בגמ' כגון שיש כאן כרם של ערלה וענבים נמכרות חוצה לו ספק מן זה הכרם הוא ספק מכרם אחר אם הוא בא''י אסור ובסוריא מותר:

גמ' איזהו ספק ערלה וכו'. תוספתא היא במכילתן וכדפרישית במתני':

אמר רבי יודן. הוא רבי יהודה התנא דפליג בהתוספתא וס''ל דספק זה אף בסוריא אסור ואיזהו ספק המותר בסוריא כרם וכו' דמכיון שיש כאן כרם אחר היתר נטועה בצדו תלינן לקולא בסוריא:

אמר רבי יהודא אף זה אסור בסוריא. זה קאי אסיפא כרם נטוע ירק וכך היא בתוספתא דלהת''ק ספקו בסוריא מותר אפילו אין כאן אלא הכרם נטוע ירק וירק נמכר חוצה לו ורבי יהודא פליג דזה אסור אף בסוריא ואיזהו ספק המותר בסוריא כרם נטוע ירק ושדה ירק אחר בצידו וכו':

ובח''ל יורד ולוקט וכו' אמר ר' יודן עוד היא בקדמייתא וכו'. כלומר דר' יודן תני גם בסיפא יורד ולוקח וכו' כמו בהקדמייתא ברישא:

החדש וכו'. מתני' דר''א בפ''ק דקדושין כדתנינן תמן כל מצוה וכו':

בכל מושבותיכם. בכל מקום שאתם יושבין משמע אפי' בח''ל:

מה מקיימין רבנן טעמא דר''א בכל מושבותיכם בחדש שכאן ויצא בחוץ. ובקדושין שם בהל''ח בחדש שבו שיצא לח''ל והיינו הך. כלומר דלדידהו קרא אתי לרבות על חדש של א''י שיצא לח''ל שבזה אתה נוהג איסור בכל מקום מושבותיכם אבל לא בחדש של ח''ל גופה:

דבי ר' ינאי שאלין. שאלה זו דלעת שלקה בבית אביה כלומר ששלקה בעודה מחוברת באיביה ולהכי נקטי דלעת מפני שדרכה להתגדל ולהתפשט ובעודה מחוברת יכולין להטות ולבשל מקצתה:

מהו שתטבול למעשרות. משום דקי''ל דהאש קובעת למעשרות כדתנינן לעיל בריש פ''ד דמעשרות הכובש והשולק והמולח חייב ומיבעיא להו אם אף בעודו מחובר מהני להיותה טבל וקבוע למעשרות שלא יאכל ממנה אפילו עראי עד שיעשר:

לוי שאל. עוד שאלה אחרת באותה דלעת ששלקה במחובר מהו שתטמא טומאת אוכלין לפי שאין טומאת אוכלין במחובר אלא בתלוש ולאחר הכשר בתלוש וזו ששלקה אם כמחובר היא או מכיון ששלקה אין שם מחובר עליה:

שלקה כמחותכת היא. כלומר דהדר פשטי להו דמכיון ששלקה כמחותכת חשיבא בין לענין קביעות מעשר ובין לטמא טומאת אוכלין:

מילתיה דשמואל אמר. וכן שמעינן ממילתיה דשמואל מה שאמר דס''ל מטמאה היא טומאת אוכלין דאמר ר' יוסי בר' בון בשם שמואל תאנים וענבים שצמקו באביהן לא חשיבי כמחובר ומטמאין טומאת אוכלין וא''כ ה''ה נמי בדלעת ששלקה באביה דלא חשיבא כמחובר דלא יהא אלא כצמקה דשוב אינה מתגדלת וכתלושה חשיבא:

והרודה מהן בשבת חייב משום קוצר. דנהי דלענין טומאת אוכלין כתלוש חשיבא משום שאינן ראוין להתגדל עוד מ''מ לענין שבת מכיון שלא נתלשו ממש כמחובר הן וחייב משום קוצר ואיידי דתני במתניתין נחתכו הדלועין מייתי להאי נמי הכא:

ולמה לא תנינן. לר''א אף החלה עמהן שנוהגת בכל מקום:

א''ל לא אתינן מיתני אלא דבר שהוא נוהג בין בישראל ובין בגוים. כמו החדש למאי דס''ל לדידי לר''א וכן הערלה והכלאים להת''ק דהתם אבל החלה אינה נוהגת אלא בשל ישראל לכ''ע:

נתפרסו הככרות. וקאמר הש''ס מתני' דר''ע דאיהו ס''ל דאף ככרות של בעה''ב מקדשין בכל שהן ולדידי' הוא דאיצטריך למיתני דאם נתפרסו יעלו וקמ''ל דסתם לן התנא כר''ע דלעיל:

והערלה הלכה. ופליגי שמואל ור' יוחנן מאי הלכה שמואל אמר כהלכות מדינה שמעצמן הנהיגו עליהם להלכה זו ולאסור הערלה בח''ל:

הלכה למשה מסיני ואת אמר הכין. בתמיה כלומר לדידך דאמרת הלכה למשה מסיני היא בח''ל ואת אמרת דספיקה מותר כדתנינן במתני' ואמר לו בשעה שניתנה הלכה זו כך נאמרה דודאה אסור בח''ל וספיקה מותר:

אמר ר' יסא אילו לא סלקית לא''י וכו'. דר' יסא מח''ל הוה ועלה לא''י ללמוד תורה מר' יוחנן: