גמ' שנאמר שדך. והכי דריש לה בת''כ פרשה קדושים שדך לחייב על כל שדה ושדה מכאן אמרו אלו מפסיקין לפאה הנחל וכו':

וחכמים אומרים אינו מפסיק. דקסברי אתחלתא דקצירה היא הלכך אינו מפסיק אא''כ חרש את המקום שקצרו לשחת והו''ל שדה ניר והלכה כחכמים:

והקוצר לשחת. תבואה שלא הביאה שליש וקוצרין אותה ממקצת השדה להאכיל השחת לבהמתו מפסיק אם הוא מעבר אל עבר דקסבר רבי מאיר כל לשחת לאו קצירה היא:

והניר. חרישה כמו נירו לכם ניר:

והבור. שדה בורה שלא נעבדה ונשארה שממה. והאדמה לא תשם. מתרגמינן וארעא לא תבור:

ושביל היחיד. ושביל הרבים. שביל זוטר טובא דשקל כרעא ומנח כרעא ואשמעינן דאפי' שביל דרבים אם הוא קבוע בימות החמה ובימות הגשמים. כלומר שמהלכין בו אפי' בזמן שהשדות זרועות בימות הגשמים אז הוא מפסיק בין השדות ואם לאו לא מפסיק:

ודרך הרבים. ט''ז אמה ולא נקט לה אלא משום הסיפא דקתני שכל אלו אין מפסיקין באילן וקמ''ל דאפי' דרך הרבים שהיא רחבה [ט''ז] אמה אינה מפסקת באילן:

ודרך היחיד. ארבע אמות.

והשלולית. אמת המים המחלקת שלל לאגפיה שהאמות אחרות של מים שותין הימנה:

הנחל. נהר מלשון נחלי מים:

מתני' ואלו מפסיקין לפאה. שדין הפאה אם יש לו שתי שדות צריך להניח מכל שדה ושדה כדדריש בת''כ ומייתי לי' בגמרא שנאמר שדך שלא יוציא משדה לחברתה ואילו מפסיקין שתהא השדה נחשבת כשתי שדות וצריך להניח פאה מכל אחת בפ''ע:

וזרע אחר. כגון ששתי שדות זרועות חטים וההפסק שמפסיק ביניהם שורה אחת זרוע מין אחר ומפרש רבי יוחנן בגמ' שיעור רוחב הבור והניר והזרע אחר כדי שלשה תלמים של פתיח שעושים בתחלת המחרישה:

אין תאמר מחובר הוא אפי' מצד אחד מפסיק. זו הוכחה אחרת הוא וכלומר ועוד דאם תאמר במחובר איירי א''כ נהי דמאי דקשיא לן מהאי דשער כותש מצית לשנויי דמכיון שהענפים מהאילן מעורבים למעלה אינו מפסיק אפי' הגדר מחובר מיהו השתא הוה קשיא לן לאידך גיסא אפי' מצד אחד מפסיק בתמיה דתני אם היה שער כותש מכאן ומכאן אינו מפסיק כלומר דהא תני עלה דוקא אם יש שער כותש מכאן ומכאן הוא דאינו מפסיק ומשמע הא אם מצד אחד בלבד הוא מפסיק ואמאי דהא קאמרת שאע''פ שהגדר מחובר הוא ונמשך על פני כל השדה מבלי הפסקה בו אפ''ה הואיל ויש שם שער כותש אינו מפסיק א''כ אמאי אם הוא מצד אחד מפסיק הא מיהת איכא שער כותש ולדידך דלא מהני הגדר להיות נחשב כשתי שדות היכא דאיכא שער כותש אף בשהגדר מחובר א''כ בדין הוא דאף שער כותש שבצד אחד יבטל הגדר אלא ע''כ דבגדר שאינו מחובר ונמשך על כל פני השדה מיירי והשתא טעמא רבה איכא שאם אין כאן שער כותש מפסיק הגדר ומשום דאיכא הכירא בהגדר דלאו שדה אחת היא ואם יש כאן שער כותש מכאן ומכאן אינו מפסיק ומשום דמכיון שאין הגדר נמשך על כל השדה מבטלו השער כותש שמן שני הצדדין ולא מיחזי הכירא דהגדר ואם מצד אחד הוא מפסיק משום דאכתי מיחזי היכירא דהגדר מצד השני והדרינן השתא דכל שהוא נמשך על פני כל השדה ונראה וניכר הרבה כמו הגדר בדין הוא שלעולם יהא מפסיק וא''כ גם בנחל שהוא רחב הרבה אם הוא נמשך על פני כל השדה בדין הוא שיהא מפסיק אפי' בשדה אילן ומדקתני שאין מפסיק בשדה האילן אלא גדר דוקא ש''מ דמתני' דידן בנחל שאינו מחובר ונמשך על כל פני השדה מיירי ובכה''ג הוא דאמרינן דלזרעים דוקא הוא דמפסיק:

אין תימר מחובר וכו'. כלומר ע''כ אתה אומר דבגדר אפי' הוא אינו מחובר בהמשך על כל השדה מפסיק הוא דאם תאמר במחובר מיירי א''כ וכי אפי' שער כותש בדין הוא שלא יפסיק בתמיה וכלומר דהוה קשה אהא דתנינן שם אם היה שער כותש שענפי האילן מעורבין זה עם זה כשער כותש אינו מפסיק ואמאי לא מפסיק הרי אם הגדר נמשך על פני כל השדה מבלי הפסק בדין הוא שאפי' בשער כותש יהא מפסיק אלא ודאי הדא אמרה דמיירי שאינו מחובר כ''א במקומות מקומות הוא והלכך מהני השער הכותש שלא יהא מפסיק:

האי גדר מחובר ואינו מחובר. כעין בעיא היא וסיומא דמלתא דהאי הוכחה היא דמכאן אתה למד שא''צ שיהא הנחל מחובר דהרי האי גדר דשדה האילן מאי אמרת לפרושי ביה אי במחובר דוקא שהוא מושך על פני כל השדה מבלי הפסק או דלמא אפי' אין הגדר מחובר על פני כל השדה אלא במקומות מקומות הוא ובין הכל נראה דכמחלק את השדה הוא:

דתנינן תמן. בהלכה ג' הכל מפסיק לזרעים כל אילו שאמרנו הנחל והשלולית וכו' לזרעים הוא דמפסיק אבל לשדה האילן אינו מפסיק אלא גדר.

ואין תאמר מחובר הוא. דאת''ל שצריך שיהא מחובר המשכתו מבלתי הפסק בו ועל כל השדה בארכה א''כ הוה קשה אפי' בשדה האילן יהא מפסיק:

ואינו מחובר. אנחל קאי. כלומר שא''צ שיהא מושך ומפסיק על כל פני השדה כולה מקצתה אל קצתה הכל בחיבור אחד בהמשכה אלא אפי' אינו מחובר כולו ופיסקי פסקי מושך הוא בכל השדה לארכה מפסיק הוא לפאה וה''ק בהדיא לקמן נחל אע''פ שאינו מושך נתכוין וכאן מכריח הש''ס להאי דינא כדמפרש ואזיל והדר קאמר לה לקמן לאשמעינן ההפרש שבין נחל לשלולית:

מכיון דתנינן דרך היחיד. א''כ ודרך הרבים מה צורכה למיתני הלא כ''ש הוא:

אלא מימר לך אפי' דרך הרבים וכו'. משום הסיפא אצטריך דצריך לאשמעינן דאפי' דרך הרבים אינו מפסיק בשדה אילן אלא גדר:

מכיון דתנינן שביל היחיד. א''כ שביל הרבים מה צורכה למיתני:

להוציא את הקבוע וכו'. וקמ''ל דאפי' שביל הרבים צריך שיהא קבוע אף בימות הגשמים:

שלולית. דקתני במתני' דוקא כל שהיא מושכת וקבועה אבל נחל כיון שהוא רחב ביותר אע''פ שאינו מושך נתכוון על כל פני השדה הוי הפסק.

חצובות. הוא חצובא והוא מין עשב שיורד ויונק כנגדו ואינו יונק מן הצדדין:

רב חסדא בעי. למימר בהן חלק יהושע את הארץ לשבטים:

אתא ר' חנינא בשם רב חסדא ואמר דבלשון הזה אמר בהן תיחם יהושע את הארץ לגבולותיה סביב:

פשיטא ליה שהוא מפסיק. הא ודאי פשיטא ליה דהמיצר הוי כהפסק בין שדה לשדה והיינו דלכתחלה צריך שיתן פאה מכאו''א כדשמעינן מהאי מתני' דפ''ג והתם לכתחלה הוא דקאמר נותן פאה מכל אחת ואחת:

לא צורכה דלא קדשה משום פאה אי לא קדשה. כי קא מספקא ליה לא צורכה אלא בדיעבד אם נתן משדה זו על חברתה אם קדשה משום פאה או לא קדשה דאע''ג דמיצר חשיב כהפסק מ''מ לא דמי להנך דמתני' הנחל והשלולית כו' דנהי דאמרי' לעיל דאף בדיעבד לא קדשה משום פאה שמא דוקא להני דמני במתני' הוא דקאמר דהפסק גדול הוו אבל המיצר מיבעיא ליה אם בדיעבד נמי אין כאן תורת פאה לפוטרה מן המעשר או לא:

ושמע מימר אפי' מצר. ושמע מינה מדתני סתם לא קידשה ולא מחלק מידי דאמרינן אפי' בהפסק מצר מחשבינן לענין דיעבד נמי כשתי שדות:

וכה הוא אומר הכן. בתמיה והכא גבי מיצר שבין שתי השדות ספוקי מספקא ליה אי הוי הפסק או לא:

ר' יסא בשם ר' יוחנן אמר. דבלאו הכי איכא טעמא אחרינא מפני שכן דרכן של מינין הללו לזרוע אותן ערוגות ערוגות וכל ערוגה וערוגה כשדה אחת בפ''ע נחשבת היא אלמא דס''ל לר' יסא שאפי' ערוגות ערוגות שהן בשדה אחת נחשבות כאו''א כשדה בפ''ע לענין פאה:

כיני מתני'. כלומר ואמרינן עלה לקמן דכן צריך לפרש להמתני' דהאי בשלשה דקתני לאו אחרדל בלחוד דסמיך ליה קאי אלא ה''ק שבת בשלשה מקומות או חרדל בג' מקומות. ופליגי התם בטעמא דמודים חכמים לר''ע באלו דשמואל אמר מפני שאין הראשון שבהן ממתין לאחרון שבהן כלומר שאין הכל מתבשל בפ''א אלא לפעמים הראשון שנזרע כאן מתבשל הוא מקודם להאחרון שנזרע אח''כ במקום אחר בשדה זו ולפיכך אין מצטרפין לפאה ונותן מכל אחת ואחת:

דתנינן תמן. לקמן (בפ''ג בהלכה ב ) מודים חכמים לר''ע דפליגי התם ברישא המנמר את שדהו וכו' ומודים חכמים לר''ע בזורע שדהו שבת הוא אניט''ו בלע''ז או חרדל בשלשה מקומות שכאו''א כמקום בפ''ע היא ונותן פאה מכאו''א וכדמסיק לטעמא:

נתכוין לזכות מן המיצר ושרע מינה. מהו מי אמרינן הא דאין נותנין פאה משדה לחברתה היינו אפילו שאין כאן הפסק אחר אלא המיצר שבין שתי השדות שנתכוין לזכות פאה לעניים משדה זו על מן המצר ולמטה הימנה ובפ''ק דקדושין (בהלכה ה) גריס נמי כעין האי גוונא לענין הקנין בנכסי הגר דבעי התם נתכוון לקנות מן המיצר ושרע מינה משום דקאמר התם לעיל המצר מפסיק בנכסי הגר שאם החזיק בשדה זו לא קנה האחרת ועלה בעי ר''ז שם אם החזיק במצר ונתכוין לקנות המצר ולמטה הימנה אם קונה הוא השדה בחזקה של המצר או לא והיינו כעין הא דהכא לפי שכל המפסיק בנכסי הגר מפסיק בפאה. וקס''ד הכא דהבעיא היא אם המצר חשיב כהפסק בין השדות או לא והיינו דפריך מחלפא שיטתיה דר' יסא דמדלא השיב ליה לר' זעירה כלום ש''מ דקיבל הבעיא מניה ולדידיה נמי ספוקי מספקא ליה והא לקמן משמע דפשיטא ליה דהוי הפסק:

לא קדשה. שתהא לה דין פאה להיות פטורה מן המעשרות כדין פאה דעלמא לפי שצריך להפריש מכל שדה ושדה בפ''ע:

הפריש פאה משדה לחברתה. שאמר הריני מפריש עוד כשיעור פאה משדה זו לפטור שדה שאצלה: