שהוא נותן פאה לכל או''א. לפי שאין דרך לזרוע מהן שדה אחת אלא ערוגות ערוגות וכל אחת מהן כשדה חשיבא. ושבת וחרדל חייבים בפאה ואע''פ שאין פאה לירק משום דהני לזרע עבידי וכמיני זרעים חשיבי והלכה כחכמים:

שבת. אניט''ו בלע''ז:

בשלשה מקומות. וכך היא הנוסחא הישנה במשנה:

מתני' מלבנות התבואה שבין הזתים. ערוגות מרובעות של תבואה ומפני שהן עשויין כדפוסי הלבנים קרויין מלבנות:

שבין הזתים. בגמ' מפרש מ''ש דבין הזיתים דנקט:

בש''א פאה מכל אחד ואחד. מכל מלבן ומלבן דהואיל והערוגות עומדות פסקי פסקי ואין מתערבות זו עם זו קסברי ב''ש דמפסקי זתים אבל היכא דראשי שורות מעורבין זה עם זה מודו דלא מפסקי ובזמן שהאילנות רחוקים זה מזה עד שבקרקע בית סאה שהוא מקום נ' אמה על נ' אמה אין בו עשרה אילנות מודים ב''ה שנותן פאה לכל מלבן ומלבן דהואיל והאילנות מרוחקים נראין הדברים שלא בשביל האילנות נעשו המלבנות ובזמן שהאילנות רצופין ויש עשר אילנות בפחות מבית סאה מודים ב''ש שנותן פאה אחת על הכל לא נחלקו אלא כשיש עשר אילנות בתוך בית סאה:

מתני' המנמר את שדהו. מלקט שדהו מקומות מקומות דמחזי כמנומר מל' ונמר חברברותיו שקצר את התבוא' שנתבשלה ראשון ראשון ושייר קלחים שלא נתבשלו:

קצר הגזבר חצי חציה. דבמתני' תנן והקדיש חציה הפודה הוא נותן לכל דאילו קצר הגזבר כשהיא הקדש פטור מפאה והשתא קא מבעיא ליה אם קצר הגזבר החצי של אותה חצי השדה שהקדיש זה ולא הספיק לקצור את השאר עד שפדה אחד את הכל מן ההקדש הקציר שקצר הגזבר והקמה הנשארת מהו אם צריך להפריש עכשיו מן הקציר של הקמה הנשארת גם על חלק הקציר שקצר הגזבר משום שפדה גם לאותו חלק הקציר:

וכל מה שנקצר ברשות הקדש כבר נפטר. או דלמא דאמרינן דכל מה שנקצר ברשות הקדש כבר נפטר הוא ואינו מפריש אלא על הקמה הנשארת בלבד ולא איפשיטא:

הדרן עלך ואלו מפסיקין

או אלו תניי דבית רבי. וכן אי מדבית רבי לחוד הו''א למטעי אליבא דב''ה דהייתי אומר שאר האילנות הן פטורין מפאה ובהא קאמרי דאין מפסיקין אבל בזתים שהוא מפורש בתורה לחיוב פאה אף ב''ה מודו דמפסיקין הן ונותן פאה מכל מלבן ומלבן הוי דצורכה לתרוייהו ולאשמעינן דבין בזתים ובין בשאר אילנות פליגי ב''ש וב''ה:

אילו תנן אנן. אי ממתני' לחוד הוה אמרינן דבין הזתים דוקא קתני משום דב''ש דהואיל והוא דבר שהוא חייב בפאה שמפורש בכתוב כי תחבוט זיתיך לא תפאר אחריך הלכך הזית מפסיק בין מלבן למלבן לפאה אבל דבר שהוא פטור פאה כגון שאר אילנות שאינם מפורשים בתורה לחיוב פאה אלא שלמדין מן הזית כדאמרינן בפ''ק בהלכה ד' יצא זית ולימד על כל האילנות פאה ואי לאו דשמעינן להאי ברייתא דבית רבי ה''א למטעי גם בהא ולומר דזית דוקא כתבה התורה אבל שאר אילנות הן פטורין מפאה ואף ב''ש מודו בהו שאין מפסיקין בין מלבן למלבן ונותן פאה אחת על הכל הלכך אצטריך לדבית רבי וקמ''ל דשאר אילנות שוין הן לדין דזתים:

גמ' אנן תנינן. במתני' מלבנות התבואה שבין הזתים ובברייתא דתני בבית רבי שבין האילנות וקאמר הש''ס דלא פליגי אלא דתרווייהו צריכי ומה דלא שמעינן מחדא שמעינן מחבירתה:

וב''ה עבדין להון כרצופין דהרחק של עשר אילנות לבית סאה לאו הרחק חשיבא ומפני האילנות זרע את התבואה מלבנות מלבנות והלכך כשדה אחת היא.

אלא כי אנן קיימין. פלוגתייהו בנטועין האילנות מטע עשר לבית סאה דב''ש עבדין להון כמרווחין דהא מיהת אינם תכופים כל כך זה לזה ומפני מה זרע התבואה מלבנות מלבנות אם לא לעשות לכאו''א כשדה בפני עצמה.

אם ברצופין. הרבה וקרובין זה אצל זה א''כ הדבר ניכר שמפני האילנות שהן תכופין היה צריך לעשות התבואה מלבנות מלבנות ובהא אף ב''ש מודו שהוא נותן פאה מאחד על הכל דכולהו כשדה אחת חשיבא וע''כ היה צריך לזרוע מלבנות בשביל האילנות:

מסתברא וכו'. כלומר אע''פ שאמרנו דאתיא דב''ש כר' יוסי מסתברא היא דב''ש ודאי הן שמודים להא דר' יוסי דאם אמרינן שאין מדרך להכניס זרעים לבין האילנות מכ''ש דאמרינן שאין מדרך להכניס הבצלים בין הירק דהבצלים מכניסן לקיום וירק אין דרכו להכניסו לקיום ומסתמא זורעין דבר שמכניסו לקיום בפ''ע אבל ר' יוסי לא יודי לב''ש דאע''פ שאין מדרך להכניס בצלים בין הירק מ''מ בזרעים אנו רואין שכן דרך בנ''א להיות זורעין בין האילנות:

אתיא דב''ש כר' יוסי. דלקמן בפרקין דס''ל מלבנות הבצלים שבין הירק נותן פאה מכאו''א וכמו דטעמיה דר' יוסי לפי שאין דרך להיות מכניסין הבצלים בין הירק והלכך הירק כזרע אחר דמי ומפסיק בין מלבן למלבן כך ס''ל לב''ש הכא לפי שאין מדרך להכניס זרעים בין האילנות ומש''ה מפסיקין הן בין המלבנות:

שאין דרך בנ''א. אם רוצין לזרוע שדה אחת אין מכניסין הזרעים במקום שיש אילנות ולזרוע ביניהן וכיון שזה זרע בין האילנות דעתו היה לעשות כשדה שדה בפני עצמה ולפיכך זרע מלבנות מלבנות:

כמאן דהוא אילן היה שנים. כלומר כמו בשדה אילן דהגדר מפסיק ועושה אותן כמו שהיו שנים כדתנן בפ' דלעיל ולאילן אינו מפסיק אלא גדר וה''נ במלבנות כן:

היה שם גדר. בין המלבנות:

הרי שהיו מעורבין מצד אחד מהו. שראש מלבן אחד הגיע לחבירו ואינם מעורבים הראשים כאחד זע''ז. א''נ ע''כ לא שמענו אלא שהיו מעורבין מכאן ומכאן בין כל אילן ואילן אבל הרי שהיו מעורבין מצד אחד להאילנות ומצד השני והיינו בצד שהוא בין אילן לאילן לא היו מעורבין ומהו הדין וקאמר דבזה הרי הוא כהך דשנינו בפרק דלעיל בהלכה א' גבי בור וניר וזרע אחר דבשדה בינונית שיעורן בג' תלמים של פתיח לענין הפסק בשדה וזרע אחר הוי הפסק אפי' בכל שהו ובשדה קטנה שיעור כולן בג' תלמים של פתיח וה''ה הכא נמי כן או דשיעור להפסק הוא בג' תלמים של פתיח או אפי' כל שהוא דאילן כזרע אחר דמי:

עד כדון במעורבין מכאן ומכאן. אסיפא דמתני' קאי. דקתני ומודים שאם היו ראשי השורות מעורבות שהוא נותן פאה מא' על הכל והשתא בעי דעד כאן לא שמענו ממתני' אלא אם היו מעורבין מב' הצדדין דהכי משמע אם היו ראשי השורות מעורבות זו עם זו.

ר' יסא בשם ר' יוחנן. קאמר טעמא אחרינא מפני שדרכן של מינין האלו לזרוע אותן ערוגות ערוגות וכל ערוגה וערוגה נחשבת כשדה בפ''ע:

שמואל אמר. ובטעמא דמודו רבנן בהא פליגי אמוראי דשמואל אמר מפני שאינן מתבשלין כאחד ואין הראשון שבהן ממתין לאחרון דלפעמים הראשון שנזרע במקום זה מתבשל מקודם להאחרון שבמקום הזה ולפיכך אין מצטרפין לפאה ונותן מכל א' וא':

כיני. כן צריך לפרש דבג' מקומות אתרוייהו קאי אשבת וחרדל וכדקאמר נמי להא בריש פרק דלעיל:

והתנינן. כעין ת''ש הוא כלומר דמהדר הש''ס למיפשט הבעיא דבעי אליבא דרבנן ממתני' דידן גופה דהא תנינן בסיפא מודין חכמים לר''ע וכו' ומעיקרא מפרש לה והדר קאמר טעמא:

חציו לח וחציו יבש אף ר''ע מודה. כלומר תדע דהא מדלא קאמר ר''ע אלא המנמר שדהו ולא קאמר סתם הקוצר את היבש ומניח את הלח נותן פאה מכל א' וא' ואפי' חציו לח וחציו יבש הוה במשמע אלא ע''כ דבהא אף ר''ע מודה דנותן פאה אחת דלח ויבש לאו כב' מינין הן וכי פליג במנמר שדהו מקומות מקומות הוא דפליג דמכיון דמחזי כמנומר במקומות הרבה נראה כזה בפ''ע וזה בפ''ע ורבנן לא ס''ל האי סברא משום דהואיל ומין אחד הן אינו נותן אלא פאה אחת לכל והשתא הא דקאמר ר' בא בשם ר' יוחנן נמי ליתא דטעמי' דר''ע לאו משום דס''ל דהוו כב' מינין אלא דלכ''ע לח ויבש מין אחד הוא וטעמיה דר''ע כדאמרן ובעיין נמי לא איפשטא דלרבנן איכא למימר דלעולם אינו נותן אלא פאה אחת הואיל ומין אחד הוא וכדפרישית לעיל בהאי בעיא:

א''ר יוסי. דלא היא דהא דקאמרי חברייא וכן הא דא''ר בא בשם ר' יוחנן מעיקרא הוא דליתא דהא מהאי מתני' דהמחליק בצלים שמעינן דשוק וגורן כשני מינין הן לח ויבש שני מינין בתמיה וכי שמעינן מהתם דגם בעלמא מחשבינן לח ויבש כשני מינין והתם שאני דכיון דמתחלה כשזרעה היה בדעתו לחלק אותן ולמכור הלחין מהן לשוק ולקיים היבשים לגורן הלכך הוו כזורע ב' מיני חטין דקיי''ל דבעשיית גורן תליא מילתא וכדתנן בפ' דלעיל וה''נ כעושה ב' גרנות הוי דזה הוא לשוק וזהו מקיימו לגורן אבל במתני' לאו טעמא משום דמחשבינן לח ויבש כב' מינין וכדמסיק ואזיל:

אמרי חבריא. ואמרו חברייא לפני ר' יוסי והקשו על הא דרבי יוחנן דאי ס''ד דטעמיה דר''מ משום דקסבר דלח ויבש שני מינין הוו והקוצר לשחת דקאמר בשלא הביא שליש איירי א''כ ולמה לי למימר דכר''ע היא דאתיא הא אפי' כרבנן דפליגי עליה דר''ע במתני' נמי אתיא דהא שמעינן להו דסברי דלח ויבש ב' מינין היו כדתנינן בסתם מתני' לקמן המחליק בצלים לחים למכרן בשוק ומקיים יבישים לגורן נותן פאה לאלו לעצמן ולאלו לעצמן אלמא דקסברי דשני מינין הן אלא דלאו היינו טעמיה דר''מ משום דכשני מינין משוי להו דלא היא אלא משום דס''ל דכל לשחת לאו קצירה הויא ואפי' בשהביא שליש והלכך הוא דקאמר דמפסיק לפאה והשתא מדקאמרי חברייא דרבנן נמי ס''ל דלח ויבש ב' מינין הן וא''כ קשיא במאי פליגי ר''ע ורבנן במתני' אלא ודאי דלא פליגי כ''א ביבש מכאן ומכאן והלח באמצע דרבנן ס''ל דמה שהוא קיצר היבש יבש קודם כאתחלתא דקצירה היא ומה שהניח הלח שבאמצע לאו כשדה אחרת חשיבא ור''ע ס''ל דהואיל וכשני מינין הן נותן פאה מכל אחת ואחת אבל בלח מכאן ומכאן והיבש באמצע דכשהוא קוצר בתחלה היבש שבאמצע ונשאר הלח שמכאן ושמכאן מחזי כשתי שדות והואיל וכשני מינין הן מודו לר''ע דנותן פאה מכל א' וא' ואיפשטא הבעיא:

אתיא דר''מ בשיטת ר''ע רבו. דר''מ מה דאמר בריש פרק דלעיל הקוצר לשחת מפסיק ומוקמינן ליה לעיל שם דבשלא הביא שליש איירי והיינו לח שלא נתבשל כל צרכו וקסבר דלאו כאתחלתא דקצירה היא מחשבינן לה וקס''ד דמשום דזה שקוצר לשחת לח הוא ומה שמניח להנשאר עד שתתבשל ותעשה יבש הוי ליה כמין אחר. והלכך קאמר נמי דמפסיק לפאה והיינו כשיטת ר''ע רבו דקאמר במתני' דלח ויבש שני מינין הן ונותן לזה פאה לעצמו ולזה פאה לעצמו וכן טעמיה דר''מ נמי משום דקסבר לח ויבש שני מינין הן וכדאמרן דמשו''ה קאמר נמי דקצירה לשחת מפסיק דלאי כאתחלתא דקצירה הויא דזה לח וזה יבש:

ר' בא וכו'. ומייתי הש''ס להאי מלתא דר' בא בשם ר' יוחנן דקא מפרש למילתיה דר''ע ובעו למיפשט בעיין מהאי שקלא וטריא דלקמן ודחי לה עד לבסוף דפשיט לה ממתני' גופה וכדלקמן:

היה לח מכאן ומכאן ויבש באמצע. מאי מי נימא דבכה''ג מודו רבנן לר''ע דכיון שהוא קוצר בתחלה את היבש שהוא באמצע ומניח את מקום הלח שמכאן ומכאן מחזי כשתי שדות נחלקות והרואה יאמר דערוגות ערוגות נזרעה אותה השדה ואפי' לרבנן נותן פאה מן היבש בפ''ע ומן הלח בפ''ע או דילמא כיון דמין אחד הוא לא חיישינן להכי ואפי' בכה''ג פליגי רבנן עליה דר''ע:

עד כדין. בעיא היא ע''כ לא שמענו דפליגי רבנן עליה דר''ע במתני' אלא כשהיה יבש מכאן ומכאן ולח באמצע וטעמא דמסתברא הוא לומר דל''פ אלא בכה''ג משום דכשהמקום שנתבשל שנעשה יבש הוא מן הצדדין וקוצרו בתחלה ומניח את המקום הלח שהוא באמצע אינו נראה כשתי שדות אלא דקוצר את היבש יבש קודם וכאתחלתא דקצירה היא והלכך קסברי רבנן דנותן פאה אחת על הכל:

גמ' כהדין נימרה. ל' המנמר הוא דמפרש כנמר הזה שהוא נראה חברבורות חברבורות אף השדה זו שקוצר אותה מקומות מקומות ומפני שמקום הזבלין עולין תחלה מקום שהוא מזדבל יפה עולה ומתבשל בתחלה ולכן נימרדה קרי לשדה כזו לפי שקוצרין את המתבשל מתבשל מקודם ומניחין מקום הלח עד שיתבשל: