עַד כְּדוֹן כְּשֶׁהָיָה יָבֵשׁ מִכָּן וּמִכָּן וְלַח בְּאֶמְצַע. הָיָה לַח מִכָּן וּמִכָּן וְיָבֵשׁ בְּאֶמְצַע.
Pnei Moshe (non traduit)
היה לח מכאן ומכאן ויבש באמצע. מאי מי נימא דבכה''ג מודו רבנן לר''ע דכיון שהוא קוצר בתחלה את היבש שהוא באמצע ומניח את מקום הלח שמכאן ומכאן מחזי כשתי שדות נחלקות והרואה יאמר דערוגות ערוגות נזרעה אותה השדה ואפי' לרבנן נותן פאה מן היבש בפ''ע ומן הלח בפ''ע או דילמא כיון דמין אחד הוא לא חיישינן להכי ואפי' בכה''ג פליגי רבנן עליה דר''ע:
עד כדין. בעיא היא ע''כ לא שמענו דפליגי רבנן עליה דר''ע במתני' אלא כשהיה יבש מכאן ומכאן ולח באמצע וטעמא דמסתברא הוא לומר דל''פ אלא בכה''ג משום דכשהמקום שנתבשל שנעשה יבש הוא מן הצדדין וקוצרו בתחלה ומניח את המקום הלח שהוא באמצע אינו נראה כשתי שדות אלא דקוצר את היבש יבש קודם וכאתחלתא דקצירה היא והלכך קסברי רבנן דנותן פאה אחת על הכל:
14b הַמְנַמֵּר שָׂדֵהוּ כו'. כְּהַדֵּין נִימְרָה. מָקוֹם הַזְּבָלִין עוֹלִין תְּחִילָּה נִמְרָה קְרִיי לָהּ.
Pnei Moshe (non traduit)
גמ' כהדין נימרה. ל' המנמר הוא דמפרש כנמר הזה שהוא נראה חברבורות חברבורות אף השדה זו שקוצר אותה מקומות מקומות ומפני שמקום הזבלין עולין תחלה מקום שהוא מזדבל יפה עולה ומתבשל בתחלה ולכן נימרדה קרי לשדה כזו לפי שקוצרין את המתבשל מתבשל מקודם ומניחין מקום הלח עד שיתבשל:
רִבִי בָּא רִבִּי חִייָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן אַתְייָא דְרִבִּי מֵאִיר כְּשִׁיטַת רִבִּי עֲקִיבָה רַבּוֹ. כְּמוֹ דְּרִבִי עֲקִיבָה אוֹמֵר לַח וְיָבֵשׁ שְׁנֵי מִינִין הֵן כֵּן רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר לַח וְיָבֵשׁ שְׁנֵי מִינִין. אָֽמְרֵי חֲבֵרָייָא קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵי וְלָמָּה לֵיהּ כְּרִבִּי עֲקִיבָה אֲפִילוּ כְּרִבָּנִין דְּתַנֵּינָן תַּמָּן הַמַחֲלִיק בְּצָלִין לַחִין לְשׁוּק וּמְקַייֵם יְבֵשִׁין לְגוֹרֶן אָמַר רִבִּי יוֹסֵי שְׁמָעִינָן שׁוּק וְגוֹרֶן שְׁנֵי מִינִין. לַח וְיָבֵשׁ שְׁנֵי מִינִין.
Pnei Moshe (non traduit)
ר' יסא בשם ר' יוחנן. קאמר טעמא אחרינא מפני שדרכן של מינין האלו לזרוע אותן ערוגות ערוגות וכל ערוגה וערוגה נחשבת כשדה בפ''ע:
שמואל אמר. ובטעמא דמודו רבנן בהא פליגי אמוראי דשמואל אמר מפני שאינן מתבשלין כאחד ואין הראשון שבהן ממתין לאחרון דלפעמים הראשון שנזרע במקום זה מתבשל מקודם להאחרון שבמקום הזה ולפיכך אין מצטרפין לפאה ונותן מכל א' וא':
כיני. כן צריך לפרש דבג' מקומות אתרוייהו קאי אשבת וחרדל וכדקאמר נמי להא בריש פרק דלעיל:
והתנינן. כעין ת''ש הוא כלומר דמהדר הש''ס למיפשט הבעיא דבעי אליבא דרבנן ממתני' דידן גופה דהא תנינן בסיפא מודין חכמים לר''ע וכו' ומעיקרא מפרש לה והדר קאמר טעמא:
חציו לח וחציו יבש אף ר''ע מודה. כלומר תדע דהא מדלא קאמר ר''ע אלא המנמר שדהו ולא קאמר סתם הקוצר את היבש ומניח את הלח נותן פאה מכל א' וא' ואפי' חציו לח וחציו יבש הוה במשמע אלא ע''כ דבהא אף ר''ע מודה דנותן פאה אחת דלח ויבש לאו כב' מינין הן וכי פליג במנמר שדהו מקומות מקומות הוא דפליג דמכיון דמחזי כמנומר במקומות הרבה נראה כזה בפ''ע וזה בפ''ע ורבנן לא ס''ל האי סברא משום דהואיל ומין אחד הן אינו נותן אלא פאה אחת לכל והשתא הא דקאמר ר' בא בשם ר' יוחנן נמי ליתא דטעמי' דר''ע לאו משום דס''ל דהוו כב' מינין אלא דלכ''ע לח ויבש מין אחד הוא וטעמיה דר''ע כדאמרן ובעיין נמי לא איפשטא דלרבנן איכא למימר דלעולם אינו נותן אלא פאה אחת הואיל ומין אחד הוא וכדפרישית לעיל בהאי בעיא:
א''ר יוסי. דלא היא דהא דקאמרי חברייא וכן הא דא''ר בא בשם ר' יוחנן מעיקרא הוא דליתא דהא מהאי מתני' דהמחליק בצלים שמעינן דשוק וגורן כשני מינין הן לח ויבש שני מינין בתמיה וכי שמעינן מהתם דגם בעלמא מחשבינן לח ויבש כשני מינין והתם שאני דכיון דמתחלה כשזרעה היה בדעתו לחלק אותן ולמכור הלחין מהן לשוק ולקיים היבשים לגורן הלכך הוו כזורע ב' מיני חטין דקיי''ל דבעשיית גורן תליא מילתא וכדתנן בפ' דלעיל וה''נ כעושה ב' גרנות הוי דזה הוא לשוק וזהו מקיימו לגורן אבל במתני' לאו טעמא משום דמחשבינן לח ויבש כב' מינין וכדמסיק ואזיל:
אמרי חבריא. ואמרו חברייא לפני ר' יוסי והקשו על הא דרבי יוחנן דאי ס''ד דטעמיה דר''מ משום דקסבר דלח ויבש שני מינין הוו והקוצר לשחת דקאמר בשלא הביא שליש איירי א''כ ולמה לי למימר דכר''ע היא דאתיא הא אפי' כרבנן דפליגי עליה דר''ע במתני' נמי אתיא דהא שמעינן להו דסברי דלח ויבש ב' מינין היו כדתנינן בסתם מתני' לקמן המחליק בצלים לחים למכרן בשוק ומקיים יבישים לגורן נותן פאה לאלו לעצמן ולאלו לעצמן אלמא דקסברי דשני מינין הן אלא דלאו היינו טעמיה דר''מ משום דכשני מינין משוי להו דלא היא אלא משום דס''ל דכל לשחת לאו קצירה הויא ואפי' בשהביא שליש והלכך הוא דקאמר דמפסיק לפאה והשתא מדקאמרי חברייא דרבנן נמי ס''ל דלח ויבש ב' מינין הן וא''כ קשיא במאי פליגי ר''ע ורבנן במתני' אלא ודאי דלא פליגי כ''א ביבש מכאן ומכאן והלח באמצע דרבנן ס''ל דמה שהוא קיצר היבש יבש קודם כאתחלתא דקצירה היא ומה שהניח הלח שבאמצע לאו כשדה אחרת חשיבא ור''ע ס''ל דהואיל וכשני מינין הן נותן פאה מכל אחת ואחת אבל בלח מכאן ומכאן והיבש באמצע דכשהוא קוצר בתחלה היבש שבאמצע ונשאר הלח שמכאן ושמכאן מחזי כשתי שדות והואיל וכשני מינין הן מודו לר''ע דנותן פאה מכל א' וא' ואיפשטא הבעיא:
אתיא דר''מ בשיטת ר''ע רבו. דר''מ מה דאמר בריש פרק דלעיל הקוצר לשחת מפסיק ומוקמינן ליה לעיל שם דבשלא הביא שליש איירי והיינו לח שלא נתבשל כל צרכו וקסבר דלאו כאתחלתא דקצירה היא מחשבינן לה וקס''ד דמשום דזה שקוצר לשחת לח הוא ומה שמניח להנשאר עד שתתבשל ותעשה יבש הוי ליה כמין אחר. והלכך קאמר נמי דמפסיק לפאה והיינו כשיטת ר''ע רבו דקאמר במתני' דלח ויבש שני מינין הן ונותן לזה פאה לעצמו ולזה פאה לעצמו וכן טעמיה דר''מ נמי משום דקסבר לח ויבש שני מינין הן וכדאמרן דמשו''ה קאמר נמי דקצירה לשחת מפסיק דלאי כאתחלתא דקצירה הויא דזה לח וזה יבש:
ר' בא וכו'. ומייתי הש''ס להאי מלתא דר' בא בשם ר' יוחנן דקא מפרש למילתיה דר''ע ובעו למיפשט בעיין מהאי שקלא וטריא דלקמן ודחי לה עד לבסוף דפשיט לה ממתני' גופה וכדלקמן:
שְׁנֵי מִינִין חֶצְיוֹ לַח וְחֶצְיוֹ יָבֵשׁ אוּף רִבִּי עֲקִיבָה מוֹדֶה. וְהָתַנֵּינָן מוֹדִין חֲכָמִים לְרִבִּי עֲקִיבָה בְּזוֹרֵעַ שֶׁבֶת אוֹ 15a חַרְדָּל בִּשְׁלֹשֶׁת מְקוֹמוֹת. כֵּינִי שֶׁבֶת בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת חַרְדָּל בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת. שְׁמוּאֵל אָמַר מִפְּנֵי שֶׁאֵין הָרִאשׁוֹן שֶׁבָּהֶן מַמְתִּין לָאַחֲרוֹן שֶׁבָּהֶן. רִבִי יָסָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן מִפְּנֵי שֶׁדַּרְכָּן לִיזָרַע עֲרוּגוֹת עֲרוּגוֹת. עַל דַּעְתֵּיהּ דִּשְׁמוּאָל מַפְרִישׁ מִכָּל קֶלַח וְקֶלַח. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן מַפְרִישׁ מִכָּל עֲרוּגָה וַעֲרוּגָה.
Pnei Moshe (non traduit)
על דעתיה דשמואל. ומפרש דאיכא בינייהו בהני טעמי דלשמואל מפריש מכל קלח וקלח כלומר מכל מה שמתבשל בתחלה ואפי' באותה ערוגה הבשל בשל קודם וקוצרו מפריש ממנו פאה ולר' יוחנן מכל ערוגה וערוג' הוא דמפריש והשתא איפשטא נמי הבעיא דלעיל דהא חזינן דלר' יוחנן היינו טעמא דמודו חכמים בשבת וחרדל מפני שדרכן לזרען ערוגות ערוגות ומשמע דאף שזרען עכשיו שדה אחת מהן כולה שבת או כולה חרדל וקצר את היבש ומתבשל בתחלה במקומות מקומות צריך להפריש מכאו''א משום שהרואה יאמר ערוגות ערוגות נזרעו וה''ה נמי ברישא במנמר שדהו לאפליגי רבנן אלא ביבש מכאן ומכאן והלח הוא באמצע דבזה כיון דקצר היבש שמכאן ושמכאן לא נשאר אלא הלח במקום אחד לא חיישינן שיאמרו ערוגות ערוגות זרע את שדהו דהכל יודעין שהתחיל זה לקצור מן הצדדין כדרך הקצירה מה שיבש מכרן ומכאן והניח את הלח באמצע עד שיתייבש ויגמור את קצירו אבל כשהיבש הוא באמצע כשקוצרו בתחלה ומניח מקומות הלח שמכאן ומכאן הרואין ששדהו חלוקה היא לשתי מקומות יאמרו שבודאי ערוגות ערוגות זרע זה את שדהו ולפיכך מודים חכמים גם ברישא דבכה''ג נותן מן היבש בפ''ע ולהלח שיקצור אח''כ בפני עצמו:
משנה: הַמַּחֲלִיק בְּצָלִים לַחִין לְשׁוּק וּמְקַייֵם יְבֵשִׁין לְגוֹרֶן נוֹתֵן פֵּיאָה לְאֵלּוּ לְעַצְמָן וּלְאֵלּוּ לְעַצְמָן וְכֵן בַּאֲפוּנִים וְכֵן בְּכֶרֶם. הַמֵּידָל נוֹתֵן מִן הַמְשׁוּאָר עַל מַה שֶׁשִּׁייֵר. וְהַמַּחֲלִיק מֵאַחַת יָד נוֹתֵן מִן הַמְשׁוּאָר עַל הַכֹּל.
Pnei Moshe (non traduit)
המדל. מל' דלדול כשהבצלים זרועין רצופין הרבה נוטל אחד או שנים מהן כדי שהנשארים יתגדלו בריוח ויעשו גסים וזהו נקרא מדל וכדתנן פ''ד דשביעית איזהו מדל א' או שנים:
מתני' המחליק בצלים. מל' ואנכי איש חלק על שם שכשנתלשו נשאר המקום חלק. א''נ המחליק כמו המחלק שנוטל חלק מן הבצלים לחים למכרם בשוק וחלק א' מניח יבשים לגורן לקיום:
וכן באפונים. אפונים השופין והן הקטנים החלקים שהן מיני זרעים וחייבין בפאה אבל אפונים הגמלונים. והן הגסים מין ירק הן כדתנן בפ''ג דכלאים:
וכן בכרם. דינן כמו המחליק בבצלים:
נותן מן המשואר על מה ששייר. מן הנשאר לבד הוא שנותן פאה אבל אותן שעקר ליתן ריוח להנשארים אינן חייבין בפאה לפי שתקנת הנשארים היא ולא חשיבא קצירה:
והמחליק מאחת יד. כלומר כולו מענין אחד או כולו לגורן או כולו לשוק. והרמב''ם פירש מאחת יד ממקום אחד שקצר או בצר הכרם מצד אחד ומכר לשוק ולא מעט מעט מכאן ומכאן יתן הפאה מן הנשאר על הכל:
הלכה: תַּנִּי הַמֵּרוֹג חַייָב בִּתְחִילָתוֹ וְחַייָב בְּסוֹפוֹ. וְאֵיי דֵינוֹ מֵירוֹג. אָמַר רִבִּי יִרְמְיָה כְּהָדָא דְתַנֵּינָן הַמַּחֲלִיק בְּצָלִים לַחִים לְשׁוּק וּמְקַייֵם יְבֵשִׁין לְגוֹרֶן. אֲמַר רבִּי יוֹסֵי הַדֵּין קִיצְחָה כַּד אַתְּ זְרַע לֵיהּ עֲבִיד בָּצֶל דַּקִּיק. כַּד אַתְּ שְׁתַל לֵיהּ עֲבִיד בָּצֶל רָב. דִּי לָא כֵן מַה נָן אָֽמְרִין הוֹאִיל וְהוּא לִזְרִיעָה יְהֵא פָּטוּר מִן הַפֵּיאָה. וְחִיטִּין לֹא לִזְרִיעָה הֵן. חִטִּין רוּבָּן לַאֲכִילָה וְזֶה רוּבּוֹ לִזְרִיעָה. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יִרְמְיָה יֶרֶק חַייָב בְּפֵיאָה. מִינוֹ מַכְנִיסוֹ לְקִיּוּם. מַה עֲבַד לָהּ רְבִּי יוֹסֵי. גָּמוּר הוּא וְאֵינוֹ מְחוּסָּר אֶלָּא לְיַבֵּשׁ.
Pnei Moshe (non traduit)
די לא כן מה אנן אמרין. כלומר דפריך ומאי קמ''ל בזה פשיטא שחייבין הן בפאה גם כששתלן פעם אחרת וכי אי לא דאשמעינן לזה הו''א הואיל והוא לזריעה יהיה פטור מן הפאה בתמיה וכי חטין לא לזריעה הן והרי ג''כ מחטין שקוצר ומפריש פאה עליהן לוקחין מהן לזריעה ומתחייב בפאה אח''כ. ומשני דלא דמי דחטין רובן לאכילה הן והמועט הוא מה שלוקחין מהן לזריעה אבל זה רובו של מין הבצל שותלין אותי שיתעבה ויעשה זרע וה''א דבפאה אחת שנתן בתחלה פוטר את הכל קמ''ל דמתחייב ג''כ בסופו:
על דעתיה דר' ירמיה. כלומר דודאי לר' ירמיה ניחא דלא תקשי ירק חייב בפאה בתמיה והא הבצלים הלחין כירק הן דאין מכניסן לקיום ופטור מפאה דר' ירמיה אמר לך מינו מכניסו לקיום הואיל וממין זה מקיים יבישין לגורן ומכניסן לקיום מתחייב ג''כ חלק הלחין בפאה דהמין מיהת מכניסו לקיום:
אלא מה עבד לה ר' יוסי. דלדידיה דמפרש הברייתא בענין אחר שלוקח חלק אחד והן הבצלים הדקין ולחים וחלק אחד מהן לשותלן קשיא ואמאי מתחייב כלל בפאה הא אין מכניסו לקיום:
גמור הוא. אמר לך ר' יוסי דאפ''ה מתחייב דהרי גמור הוא חלק הלח ואינו מחוסר אלא ליבש ויכול הוא להכניסו לקיום ואף החלק השני ששיתלו מ''מ הרי מצינו דמין בצל מכניסין אותו לקיום והואיל ובמינו מתקיים הוא מתחייב בפאה:
הדין קיצחה. הזרע בצל הזה כשאתה זורעו בתחלה הוא מגדל בצל דק דק וכשאתה שותל ונוטע להבצל הדק נעשה גדול ומתעבה בראשו ובו נעשה הזרע ג''כ והיינו המירוג דברייתא שמחלק הבצלים הדקים מקצתן לאכילה ומקצתן לשתלן ולעשות זרע וקמ''ל דחייב בתחילתו כשעוקרן בפעם ראשון ומתחייב בסופו כששתלן לזרע וצריך ליתן פאה מכאו''א:
גמ' תני. בתוספתא פ''ק והתם גריס המארג:
המירוג. מלשון הנה שמתיך למורג חרוץ והוא כלי מלא נקבים ודשין בו התבואה ומחתך את הקליפה מן הבר וכאן הוא ג''כ מענין מחתך ומחלק לשני דברים כדמפרש לקמן:
חייב בתחלתו וחייב בסופו. כלומר מכל חלק וחלק שבתחלה ושבסוף חייב ליתן פאה מכל אחד ואחד בפני עצמו:
והאיידינו מירוג. ואיזהו מירוג שאמרו ובאיזה ענין הוא מחלק:
א''ר ירמיה כהדא דתנינן. כלומר זהו הענין בעצמו ששנינו במתני' תני נמי בברייתא המחליק בצלים לחים לשוק וכו' וזהו המירוג דקתני שמחלק הלחים בפ''ע למכרן ומקיים היבישין בפ''ע:
א''ר יוסי הדין קיצחה וכו'. קצח וכמון בפסוק הם מיני זרעים דקים וכאן מכנה הוא לזרע בצל בקצח ור' יוסי פליג על ר' ירמיה בפירושא דהמירוג בברייתא ומפרש לה דכולה מיירי בבצלים לחים והמירוג והוא החילוק בענין אחר מתפרש:
תַּנִּי לֶקֶט קְצִירְךָ וְלֹא לֶקֶט קִיטוּף. רִבִי זְעִירָא רִבִּי חִייָא בְשֵׁם רִבִי יוֹחָנָן הַמְלַקֵּט שִׁבֳּלִין לְעִיסָּתוֹ אֲפִילוּ כָּל שֶׁהוּא פָּטוּר מִן הַפֵּיאָה. רִבִי אֶלְעָזָר אוֹמֵר אֲפִילוּ בְמַגָּל. אֲמַר רִבִּי יוֹסֵי וְהוּא שֶׁשִּׁייֵר. וְהָתַנִּי הָיוּ לוֹ חָמֵשׁ גְּפָנִים וְהוּא בּוֹצְרָן וּמַכְנִיסָן לְתוֹךְ בֵּיתוֹ פָּטוּר מִן הַפֶּרֶט וּמִן הָעָרְלָה וּמִן הָֽרְבָעִי וְחַייָב בְּעוֹלְלוֹת. אָמַר רִבִּי יוּדָן כָּאן בִּגְמוּרוֹת כָּאן בִּשְׁאֵינָן גְּמוּרוֹת. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי וַאֲפִילוּ תֵימָא כָאן וְכָאן בִּגְמוּרוֹת. כָּאן וְכָאן בִּשְׁאֵינָן גְּמוּרוֹת. תַּמָּן כְּשֶׁבִּיקֵּשׁ לְאוֹכְלָן עֲנָבִים. בְּרַם הָכָא כְּשֶׁבִּיקֵּשׁ לַעֲשׂוֹתָן יַיִן עוֹשֶׂה. הָדָא יַלְפָא מִן הַהִיא וְהַהִיא יַלְפָא מִן הָדָא. הָדָא יַלְפָה מִן הַהִיא שֶׁאִים בִּיקֵּשׁ לְאוֹכְלָן מְלִילוֹת וַאֲפִילוּ לֹא שִׁייֵר. וְהַהִיא יַלְפָא מִן הָדָא שֶׁאִים בִּיקֵּשׁ לִשְׁתוֹתָן יַיִן וְהוּא שֶׁשִּׁייֶר.
Pnei Moshe (non traduit)
וההיא ברייתא דגפנים ילפא נמי מן הדא שאם בקש לעשות מהן יין לשתות בעינן ג''כ והוא ששייר כמו בשבלים לעיסתו.
תני וכו'. ברייתא היא בספרי פ' כי תצא וכן תני לה בתוספתא פ''ק והבאתי לעיל פ''ק בהלכה ד' היה מקטף ומכניס לתוך ביתו אפי' כל שדהו פטור מן הלקט שכחה ופאה וחייב במעשרות:
המלקט שבלין לעיסתו. המלקט מעט מעט וזהו דרך קיטוף שקוטף שבלים שבלים לעיסתו וכלומר אפי' לעשות מהן עיסה ולא נאכלן מלילות מלילות:
אפי' כל שהוא. כלומר אפי' מה שהוא מלקט מהן ואף אם הן מצטרפין להרבה אלא שבתחלה היה דרך קיטוף להשבלים מעט מעט פטור מן הפאה דאין דרך קצירה בכך כ''א לקצור הרבה שבלים ביחד ולעשות מהן עמרים:
אפי' במגל. אפי' לא קטפן ביד אלא שקצרן במגל אבל בדרך הקיטוף שהוא שבלים שבלים.
והוא ששייר. בשדהו ולא לקט את כל השדה בדרך הזה כ''א שייר שבלים לקצרן בדרך קצירה ולהפריש מהן פאה לפי השיעור ששייר דאז פטור מן הפאה מאותן שלקטן שבלים שבלים:
והתני. בתוספתא שם לעיל מינה:
היו לו ד' וה' גפנים והוא בוצרן ומכניסן לתוך ביתו. כלומר מעט מעט ולא כדרך הבוצרים לגת:
פטור מן הפרט ומן הערלה ומן הרבעי. ובתוספתא גריס פטור מן הפרט ומן השכחה ומן הפאה וחייב בעוללות. אלמא דאפי' בצרן כולם ולא שייר כלום פטור מן הפאה והכי משמע נמי מהסיפא דקתני התם ואם שייר נותן מן המשוייר על מה ששייר וא''כ רישא אפי' בדלא שייר איירי וקשיא לר' יוסי דקאמר והוא ששייר:
כאן בגמורות. הא דאמר ר' יוחנן המלקט שבלים לעיסתו פטור וקאמר עלה ר' יוסי והוא ששייר בגמורות ועומדות לקצור אלא שהוא לקטן דרך קיטוף וברייתא בשאינן גמורות ופטור אפי' קטף את הכל:
א''ר יוסי. דלא היא אלא דאפי' תימא כאן וכאן בגמורות או בשאינן גמורות ולא קשיא:
תמן. בברייתא כשבקש לאוכלן ענבים ולא לעשות מהן יין ואין זה גמר מלאכתן ולפיכך פטור הוא אפי' בצר כך את כולן:
ברם הכא. הא דר' יוחנן כשבקש לעשות יין עושה. כלומר ר' יוחנן קמ''ל דכשביקש לעשות יין מהן עושה דקאמר בשבלים לעיסתו וה''ה בגפנים ליין דחד דינא אית להו וכדמסיים לקמיה ובהא קאמרי והוא ששייר:
הדא ילפא מן ההוא וכו'. כלומר וחד דינא אית להו וכל א' נלמד מחבירו דהדא דר' יוחנן ילפא מן ההיא דברייתא דכמו דהתם דמיירי בשאוכלן ענבים והלכך פטור הוא ואפי' לא שייר וה''ה הכא שאם בקש לאוכלן מלילות ולא לעשות מהן עיסה פטור הוא ואפי' לא שייר והואיל דר' יוחנן לעיסתו קאמר ולפיכך אמרינן בה והוא ששייר:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source