גמ' כתיב לא תכלה פאת שדך בקצרך. והאי בקצרך מיותר הוא דהא כתיב בריש' דקרא ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה וגו' אלא דבא הכתוב לומר דעודך בקצרך לא תכלה פאת שדך מכאן שהפאה ניתנת במחובר לקרקע והעניים יקצרו בעצמם את חלקם:

מה קציר מיוחד שהקטן מושל בו כגדול. שיכול הקטן להגיע אליו כמו הגדול יצאו הדלית והדקל שהן גבוהין ואין הקטן יכול להגיע אליו ובהם הבעה''ב הוא שמחלק להעניים בשוה כקטן כגדול.

מתני' הפאה ניתנת במחובר לקרקע. דכתיב לעני ולגר תעזוב אותם הנח לפניהם והם יבוזו:

בדלית. גפן המודלית ע''ג עצים או ע''ג אילנות ובדקל שהוא גבוה הרבה בעה''ב מוריד ומחלק לעניים דכתיב תעזוב אותם אותה שאין בהם סכנה אתה עוזב לפניהם ואין אתה עוזב אותם שיש סכנה בעלייתם אלא מוריד הוא מן האילן ומחלק להם:

ר''ש אומר אף בחלוקי אגוזים. אילן של אגוזים וקרי ליה חלוקי לפי שהוא חלק שאין לו קשרים ולא ענפים ואין הלכה כר''ש:

אפי' תשעים ותשעה עניים אומרים לחלק. בפאה הנותנת במחובר לקרקע וכו' לזה שומעין שאומר כהלכה ואפי' התנו ביניהן שילכו אחר הרוב אינו כלום כדאמר בגמ':

בדלית ובדקל שמצותן בתלוש אינו וכו'. דלעולם שומעין לזה שאומר כהלכה:

אפי' כן וכו'. כלומר דמהדר הש''ס דאפי' כן אמרינן בכך לעיל שאם הבעה''ב מחלק בידו חוששין אנן שלא יראה קרובו עני וישליך לפניו חלק יפה משא''כ אם מניח כל העמרים לפני כל העניים והן יבוזזו לעצמן ליכא למיחש כולי האי שכאו''א בוזז לעצמו ואין הבעה''ב יכול לעשות ערמה כזו כמו שאם היה מחלק בידו:

בעה''ב יחלק בידו. שלא יראה לעני מודעתו קרובו מל' ולנעמי מודע לאישה. וכלומר שאם אתה אומר בעה''ב יחלק בידו. חוששין אנו שלא יראה לעני קרובו וישליך לפניו חלק יפה ויאמר אח''כ אין לי יותר לחלק והעניים שלא יגיע להם שום חלק מחמת זה יפסידו והלכך לעולם אין שומעין אלא לזה שאומר כהלכה דכשיבוזו בעצמן במחובר אין כאן חששא זו דכאו''א בוזז לעצמו מה שיכול:

ר' שמואל בר אבדומא בעי כילה את שדהו וכו'. כלומר משום דמהאי דקאמר אמתני' לא שמענו אלא אם הפאה נותנת במחובר לקרקע כדין הפאה לכתחילה ועלה קאמרינן דאפי' התנו ביניהם שילכו אחר הרוב האומרים שהבעה''ב יקצור הפאה ויחלק בידו דאין שומעין להרוב ומטעמא דכשהבעה''ב מחלק איכא חששא כדאמרן וכשהן בוזזין במחובר ליכא חששא זו והשתא בעי ר' שמואל דאם כילה בעה''ב את כל השדה לקצור ולא הניח פאה במחובר לקרקע דאת אמר בזה שחזרה פאה לעומרין דכך הוא הדין כדאמרי' לעיל פ''ק לא הפריש פאה מן הקמה יפריש מן העמרים ובכה''ג דאין הפאה אלא בתלוש הכל שוה דבין בביזה ובין בחלוקה אין תקנה לחששא דאמרן דבשלמא במחובר לקרקע יש תקנה בביזה ולא בחלוק' אבל השתא מכיון דאינה כ''א בתלוש איכא למימר דאם התנו ביניהם שילכו אחר הרוב הכל לפי תנאם ואם הרוב אומרים שהבעה''ב יחלק העמרים לפניהם שומעין להרב ומאי:

התנו ביניהן. אהא דקתני אפי' תשעים ותשעה אומרים לחלק וכו' קאי דאם היה התנאי ביניהם שילכו אחר רוב האומרים כך או כך מהו וקאמר דאפי' כן אין שומעין לו כלומר אפי' יש כאן רוב נגד האומר כהלכה והתנו שילכו אחר הרוב אין שומעין להרוב:

בעה''ב שקרא שם פאה וכילה וכו'. כלומר דלא תימא דאם קרא שם פאה במחובר לקרקע כבר יצא ידי חובתו בזה וקיים אזהרת לא תכלה ואפי' כילה הוא אחר כך כל שדהו ונתן הפאה לעניים מן התלוש הלכך קמ''ל דבין קרא שם פאה במחובר ובין לא קרא שם במחובר וכילה לעולם קורא אני עליו לא תכלה פאת שדך ועובר בלאו ואפי' קרא שם במחובר דאנתינה במחובר לקרקע קפדה התורה:

תני בשם ר''מ כל האילנות סכנה. וקס''ד דבדרשא דקרא פליג דר''מ לא דריש קציר כדדרשי לעיל מה קציר מיוחד שהקטן מושל בו כגדול והלכך ס''ל דלאו דוקא בדלית ובדקל שהן גבוהין אמרו בעה''ב מוריד ומחלק אלא אף בכל האילנות כן ואפי' הקטן מושל בהם כגדול דלא אמרה תורה אלא בקצרך והיינו התבואה שתהא ניתנת במחובר לקרקע והקישא דקציר לית ליה ורבנן דרשי קציר:

כל עמא דרשי קציר. והדר הש''ס וקאמר דלא היא דכ''ע אית להו דרשא דקציר דהא מיותר הוא ולהקיש' איצטריך כי פליגי במיעוטא משום סכנה הוא דפליגי דר''מ חייש אפי' לסכנה מועטת והלכך קאמר כל האילנות סכנה ואפי' אינם גבוהין הרבה כדלית ודקל דילפינן מקציר מה קציר מיוחד שאין לו סכנה כלל יצאו אילנות דסכנה קצת מיהת איכא ורבנן לא חיישי לסכנה מועטת והלכך דלית ודקל דוקא שיש בהן סכנה מרובה ומה קציר מיוחד שהקטן וכו' יצאו אלו שהן גבוהין הרבה:

מעשה שמתו חמשה אחים בחמשה חלוקי אגוזים. טעמא דר''ש דמתני' קמפרש דבשביל מעשה שאירע שבאו לידי סכנה בחלוקי אגוזין שהיו עולין בעצמן ליטול הפאה ונפלו ומתו והלכך גזר ר''ש אף בחלוקי אגוזים שיהא הבעה''ב מוריד ומחלקן:

אין תימר מחובר הוא. דאם תימר קריאת השם במחובר הוא א''כ קורא שם פאה כשהן למעלן ואי אמרינן דקריאת שם נמי בשאינו מחובר הוא צריך שיוריד הפירות למטן ואז קורא להן שם פאה:

אין תימר קורא שם פאה למעלן. השתא מפרש לה ומאי נ''מ אם קורא השם למעלה או אחר שיוריד הפירות למטה וקאמר דההוצאה איכא בינייהו דאי תימר דקריאת שם פאה קורא הוא במחובר למעלה א''כ ההוצאה כדי להוריד הפירות למטה על העניים היא דכבר היא שלהם אחר שקרא הבעה''ב שם פאה ומנכה ההוצאה מן הפאה והשאר מחלק להם אבל אי תימר דקריאת השם ג''כ צריך שיקרא לחלק הפאה אחר שמוריד הפירות למטה ההוצאה על הבעה''ב ומאי:

ואפי' תימר. וקאמר הש''ס דלאו מילתא היא דאפי' תימר שהוא קורא שם פאה כשהפירות למעלן אפ''ה ההוצאה לעולם על הבעה''ב:

הטריחו על הבעה''ב שתהא הוצאה שלו מפני הסכנה. כלומר דאי אמרת דתהא הוצאה על העניים חיישינן דלפעמים לא יתרצו העניים להוציא איזה הוצאה וגם שלא ינכה הבעה''ב מן הפאה בשביל ההוצאה ויאמרו אנחנו בעצמנו עלה נעלה להוריד הפירות למטה ויבאו לידי סכנה ולפיכך הטריחו חכמים על הבעה''ב שתהא לעולם ההוצאה משלו:

ואינו מחובר. בעיא היא וכלומר מאי דאמרינן בדלית ובדקל שאינם ניתנים במחובר אם הוא בין בנתינה ובין בהפרשה שהבעה''ב מפריש וקורא שם זה יהיה לפאה וצריך שיהא גם קריאת השם בשאינו מחובר או דילמא לא קפיד קרא אלא על הנתינה בלבד שיתן להם באינו מחובר שלא יבואו לידי סכנה אבל קריאת שם פאה במחובר הוא וכדמסיק ואזיל בפירוש הבעיא:

שהן של סכנה. בעלייתן ולפיכך הבעה''ב מורידן ומחלק אותן להעניים.

יכול אף בדלית ובדקל כן. מיעט הכתוב אותם:

תמרים במכבדות. אם לקח הבעה''ב התמרים מן הדקל במכבדות שלהן לא ילקט תמרים של חלק הפאה מן המכבדות אלא יניח לפניהם התמרים במכבדות דמכיון שאין התמרים בראשו של דקל ואין סכנה טפי עדיף שיתלשו העניים בעצמן להתמרים מהמכבדות:

תבואה בקשיה תלתן בעמיר. הקש של תלתן נק' עמיר כדתנן עמיר כמלא פי טלה:

תעזוב. לעני ולגר תעזב ודריש הנח לפניהם והם יבזבזו:

אית דבעי נישמענה. לדינא דמתני' מן הדא כדתני בת''כ פ' קדושים: