ר' סימון קשייתה ור' בא בר ממל קיימה. כלומר לא כדקאמרת דר' בא הקשה זה ור' יוסי תירצה אלא ר' סימון הוא דהקשה כך ור' בא הוא דתרצה כדאמרן:

א''ר יוסי. שניא היא דתמן כדאמרן וכי איפשר לשחוטה שתעשה נבילה אבל הכא איפשר הוא לחולין לעשות תרומה כלומר לענין טומאה דאיירינן הכא דאע''ג דשם תרומה לא חל על החולין המתוקנין לענין איסור זרות וכן שלא תפטור את הטבל דהו''ל מן הפטור על החיוב מ''מ בהא דאמרינן דאיסור טומאה לא בטל ממנה לא קשיא מהא דר''י ב''ח דשפיר משכחת לה שיהו החולין כתרומה שאם נגעה בהן מאה הרי הן טמאין כאותה תרומה טמאה והרי המבטל כמו הבטל והוי כמין במינו לענין דלא בטלה הטומאה ולא דמי לשחוטה דלא משכחת לה שום טומאת נבילה בעולם:

לפי שאפשר לשחוטה שתעשה נבילה. בלשון תמיה היא. א''נ לפי שאי אפשר גרסינן דהא אי אפשר לשחוטה שיהא לה דין נבילה דלאחר שנשחטה אי אתה מוצא בה טומאת נבילה וה''ל מין בשאינו מינו ובטל ברוב וקס''ד דה''ה בתרומה טמאה שנתערבה בחולין נמי הכי דאי אפשר לחולין שיעשו תרומה שאינו יכול לקרות שם תרומה על חולין מתוקנין ולר' יוסי ב''ח דס''ל בתר מבטל אזלינן כשהרוב המבטל אינו יכול להיות כהמיעוט הבטל הו''ל מין בשאינו מינו ונתבטל המיעוט והשתא האי מ''ד לעיל דאין איסור טומאת התרומה בטל ברוב החולין לימא דפליגא מילתיה על הדא דר' יוסי בר חנינא:

בטל מגעה. כלומר והאי בטל דאמרינן היינו לענין טומאת מגע אבל בטומאת משא והסיטה לא בטל דהא מיהת נושא את הנבילה שנתערבה:

ולית הדא פליגא. הא דאמר לעיל בתרומה טמאה שנפלה למאה חולין טהורין ועלתה התרומה דאף דאיסור זרות בטל איסור טומאה לא בטל אם פליגא על הדא דאמר ר' יוסי בר' חנינא נבלה בטלה בשחוטה אם חתיכה אחת נבילה נתערבה בשתי חתיכות שחוטות בטילה ברוב. ומסיים הדין ולבתר מפרש טעמא:

תיפתר שגיבל אחת בשבע עשרה ואתיא בעיסת מאתים. כלומר דאם אחת מהחלקים שמחלק את העיסה לגבל בתחלה היא של שבע עשרה ביצים מודה בה ר' יוחנן דחיישינן לענין טומאה להבא אף בנוגעת בגומא וטעמא דמילתא דמכיון שכל החלקים הן של שש עשרה ובאחת מהן ביצה אחת יתירה שפיר חייש ר' יוחנן דמסתמא מניח לאותה ביצה יתירה לאחרונה שיוסיף אותה לחלק האחרון שבהן שבתחלה מדרך לעשות לכל החלקים שוין ומה שנתותר מוסיפין על חלק האחרון וכיון שכן אפי' אם היא בגומא איכא למיחש שמא לא יזהר בזו שמניח באחרונה ותיטמא ואח''כ תטמא את כל העיסה:

ואיזו היא גומא על ר' יוחנן. השתא דקאמרת דאף ר' יוחנן מודה בנוגעת בגומא לענין לטמא מכאן ולהבא והא לא מצית אמרת דבהך דנוגעת בגומא דאיירי בה חזקיה מודה ר' יוחנן דהא עלה קאמר ובלבד שלא תהא כביצה טמאה נוגעת בעיסה א''כ ש''מ דלהאי נוגעת בגומא דחזקיה לא חייש ר' יוחנן כלל אלא עד שתהא נוגעת בעיסה ואיזו היא גומא אליבא דרבי יוחנן דקאמרת דמטמא בה בלהבא:

א''ר יוסי לר' ירמיה וכו'. כלומר דמסתברא לן למימר דלא פליגי אלא בלכתחילה דמה דאמר חזקיה לשעבר לכתחילה צריך ליזהר בכך ואף שאינה נוגעת בעיסה בודאי ומה דא''ר יוחנן לבא כלומר בדיעבד דלא חייש אלכתחילה. א''נ לשעבר ולהבא ממש קאמר וכלומר דחזקיה מחמיר טפי ואף לטהרות שנעשו למפרע ונגעו באותה עיסה חייש אם היתה כביצה טמאה נוגעת בגומא ורבי יוחנן לא חייש לטהרות שנעשו למפרע אלא דדוקא מכאן ולהבא וזהו עיקר דלהאי פירושא אף רבי יוחנן מודה דחיישינן דנוגעת בגומא כדמפרש לקמיה אליביה אלא דאינו מטמא כ''א הטהרות שנעשו מכאן ולהבא וא''ל דאוף אנא סבר כן דבהכי פליגי:

מילתיה דר' יוחנן וכו'. ר' יוחנן פליג וס''ל דלא קפדינן אלא בלבד שלא תהא כביצה טמאה נוגעת בעיסה בודאי ולא חייש להא דחייש ר' אבהו אליבא דחזקיה:

מילתיה דחזקיה אמרה בלבד שלא תהא כביצה טמאה נוגעת בגומא. כלו' דשמעינן ממילתיה דס''ל דאע''פ שאין הביצה טמאה נוגעת בעיסה בודאי אפ''ה צריך ליזהר שלא תהא שם ביצה טמאה אף שהיא מונחת בגומא שבעריבה בין החלקים דשמא תיגע בעיסה אח''כ כדחייש ואמר יש כאן ביצה טמאה ואפי' אינו ברור שנוגעת בהעיסה וכדפרישית:

ואתיא בעיסת מאתים. והאי גוונא דכל החלקים יהיו של ט''ז כדאמר לעיל שתות מד' קבין ואחד מהן יהיה של י''ז לא משכחת לה אלא בעיסה שהיא של מאתים ביצים וכלומר דאע''ג דנהי דלא משכחת לה בעיסה של מאה וכגון ד' קבין דאמרן לעיל וכד שדינן שיעור החלה דידהו עלייהו הוו להו מאה לכלל החשבון ולהכי קרינן עיסת ד' קבין עיסת טמאה ואף דד' ביצים דשיעור החלה הן מתוך הד' קבין בעצמן שהן צ''ו ביצים ולכל הכ''ג ביצים מפריש חלה ביצה אחת שהיא אחת מכ''ד מ''מ לענין החשבון נקטינן לסימן וקרינן מאה להעיסה של ד' קבין הואיל והחלה שלהן ד' ביצים ושדינן עלייהו לסימן החשבון והשתא נהי דלא משכחת להא דאמרן בעיסת ד' קבין והיינו בעיסת מאה דלא תוכל לעשות כל שאר החלקים שוין ואחד מהן בתוספת ביצה מ''מ תיקשי הא משכחת לה בעיסה שהיא יותר ממאה ביצים עד שתוכל לעשות שאר כל החלקים של ט''ז ט''ז וא' מהן של י''ז אבל הא ל''ק דכיון דלא משכחת לה בעיסת מאה מוקמינן אעיסת מאתים ועוד דהואיל ונקט חזקיה בלישניה שתות ארבעת קבין וארבעת קבין מפרש לה ר' יוסי בר' בון נמי אליבא דר' יוחנן בעיסת מאתים והיינו שני פעמים ד' קבין וכדאמרן דלעיסת ד' קבין קרינן לה עיסת מאה ולשמונת קבין קרינן לה עיסת מאתים לרמז על השיעור חלה מהן ושפיר משכחת לה לכל שאר החלקים של ט''ז ט''ז ולא' מהן של י''ז והיינו ג''כ לסימן החשבון ודשדינן עלייהו שיעור החלה דכשאתה מוסיף להעיסה עצמה של שמונת קבין שמונה ביצים לכל ד' קבין ד' ביצים תהיה שיעור העיסה מאתים ביצים ועכשיו שדי עלייהו לחשבון השמונה ביצים של שיעור חלה משמונ' קבין יהיו ט''ז ביצים והשיעור חלה הוא מכל כ''ג ביצים שבהן ביצה אחת שהן צ''ו לכל ד' קבין עם שיעור החלה ועכשיו תוציא החלה של הח' ביצים שהוספת עליהן עד שיהו מאתים והוא לערך שליש ביצה ושדי עלייהו וזהו החלק האחרון שיש בו יותר מכל שאר החלקי' ואע''פ שאין בו י''ז ביצים ממש מ''מ יותר הוא מכל שאר החלקים לפי החשבון שאמרנו ולא דק ולחומרא הוא דלא דק:

גמ' אמרין נצא לחוץ ונלמד. ממה דנשמע משאר בני חבורה:

לא מצינו וכו'. א''כ ב''ש הן שהודו לב''ה:

שמע לה מן הדא. דתנינן בפ''ב דטבול יום המערה משקין של תרומה מכלי לכלי ונגע טבול יום בהקילוח וטבול יום פוסל את התרומה אם יש בו במשקה שנפל בו הקילוח כל כך לעלות יעלה בא' ומאה דקיי''ל הניצוק אינו חיבור לטהרה ולטומאה כדתנן בסוף פ''ח דטהרות והלכך לא נפסל כאן אלא הקילוח בלבד והוי כתרומה טמאה שנפלה לתרומה טהורה ועולה בא' ומאה והשתא אם תאמר דבמתני' ב''ה הוא דיודו לב''ש שלא תעלה א''כ מאן תנא הכי במתני' דטבול יום תעלה לא ב''ש ולא ב''ה וכך הוא בפ''ב דסוכה דמייתי להא:

א''ר חנינה בריה דרבי הלל. דמהתם לא מוכחא מידי דנאמר ב''ה שנו אותה קודם שהודו להן לב''ש ואחר שהודו חזרו בהן מההיא דטבול יום:

מתני' אמרה כן. ממתני' גופה שמעינן דב''ש הן שהודו לב''ה דקתני אחר שהודו ר''א אומר וכו' וכי ר''א לאו שמותי הוא מתלמידי ב''ש וקאמר תרום ותשרף אלמא ב''ש הודו לב''ה שתעלה:

מתני'. בתוספתא פ''ו אמרה בהדיא כן אחר שהודו וכו' תעלה. ופריך הש''ס והריב''ש מסלקין להון לב''ה בתשובתן במתני' ואינון מודיי לון בתמיה וקאמר ר' אבין יש כאן תשובה אחרת שהשיבו להן ב''ה לב''ש על תשובתן כהדא דתני רבי הושעיא וכו' ומייתי לה בתוספתא שם כדפרישית במתני':

מתני' אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון. כגון אם נפלו עשר סאין של תרומה לתשעים סאה חולין ונדמע הכל ונפל מהמדומע הזה עשר סאין לפחות ממאה חולין נדמעו לפי שיש בעשר של מדומע סאה של תרומה ואם נפל לתוכן פחות מעשר סאין אינן מדמעות:

ואין המחומץ מחמיץ אלא לפי חשבון. כהאי דתנן בפ''ב דערלה שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך העיסה לא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ ונצטרפו וחמצו דחכ''א בין שנפל האיסור בתחילה בין בסוף לעולם אינו אוסר עד שיהא בו כדי לחמץ אבל הכא זה וזה גורם הוא וקיי''ל דמותר והיינו לפי חשבון עד שיהא באותו של איסור בלבד כדי לחמץ:

ואין המים שאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון. דקיי''ל ג' לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה שאין בו ארבעים סאה ודוקא אם נפלו לתוך המקוה מן הכלי אבל אם נמשכו השאובין ע''ג קרקע או בתוך הסילון וכיוצא בו מדברים שאינן פוסלין את המקוה וירדו להמקוה אינם פוסלין את המקוה עד שיהו מחצה על מחצה כגון שהיו שם עשרים סאה מי גשמים והמשיך לתוכן עשרים סאה שאובין פוסלין אותן אבל אם היו שם עשרים סאה ומשהו מי גשמים כל שהמשיך לתוכן שאובין ואפי' עד אלף סאה אינם פוסלין והיינו לפי חשבון שאם היו מחצה על מחצה פוסלין ואם היו רוב הארבעים סאה מן הכשרים אינן פוסלין:

מתני' הגביהה ונפלה אחרת של תרומה לשם. וכן אם עוד נפלה אחרת והגביהה ה''ז הכל מותר מה שנשאר עד שתרבה תרומה לחולין כגון שנפלה סאה אחר סאה עד מאה ועוד של תרומה דאז נעשה הכל מדומע:

מתני' סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה וכו' ור''ש מתיר. הכי גריס נמי בתוספתא פ''ו ותני עלה א''ר אליעזר בר''ש בד''א בזמן שלא ידע בה ואח''כ נפלה אחרת אבל אם ידע בה ואח''כ נפלה אחרת ה''ז מותרת. ודברי ר''א בר''ש אינן מתפרשין אלא אדברי ת''ק דכשלא ידע בנפילת הראשונה עד אחר שנפלה השניה אסורה מפני דהוי כאלו נפלו שתיהן כאחת אבל אם ידע בנפילת הראשונה קודם שתפול השניה הואיל והיה לו להעלותה הרי היא כאילו עלתה ולא נדמעו החולין אלא מפריש סאתים והשאר מותר דאלו לר''ש הא קאמר ה''ז מותר ולא שייך האי בד''א ואין הלכה כר''ש:

אינה מדמעת אלא לפי חשבון. תרומה שבה ואינו אלא חלק א' ממאה לפי שהשאר חולין ואם יש באותו מקום אחר אחד ומאה לזה החלק תעלה וכגון שנתערבה עם סאה אחרת של חולין דאותו חלק א' ממאה של תרומה עולה בא' ומאה ואי אתה מוצא שתדמע אלא אם כן נתערבה אותה סאה עם פחות מסאה של חולין וכן כל כיוצא בזה:

מתני' ר''א אומר מדמעת כתרומה ודאי. לטעמיה אזיל דס''ל אותה סאה שנפלה היא סאה שעלתה:

וחכ''א אבדה במיעוטה. בטלה הטמאה בתוך מאה של טהורה ויאכל לכהנים הכל בטהרה והל' כחכמים:

ר''א אומר. דכך הוא הדין שתרום אותה סאה ותשרף דאותה סאה שנפלה היא שעלתה:

לאחר שהודו. כדקאמר בגמ' שהודו ב''ש לב''ה שהשיבו להם תשובה נצחת על תשובתן דאם החולין מעלין את התרומה שיש בה איסור מיתה לזרים לא תעלה תרומה טהורה את הטמאה שאין בה אלא איסור עשה לכהנים:

מתני' בית שמאי אוסרין. דס''ל דאין תרומה טמאה עולה באחד ומאה של טהורה כדאמרי טעמייהו הואיל ותרומה חמורה שאסורה לזרים אינה מעלה:

ובדבר שאין דרכו להבלל. כלומר דדוקא אם הוא דבר שאינו דרכו להבלל זה בזה שלא יהא ניכר כלל אבל בדבר שדרכו להבלל כגון יין של תרומה שנפל לתוך יין חולין וכיוצא בו ונדמעה שזה מדבר שדרכו להבלל ולא יהא ניכר כלל בזה הולכין אחר הרוב לענין דימוע בשנפלו מהן עוד למקום אחר אבל לא לענין תשלומין קרן וחומש דלעולם צריך שיהו חולין מתוקנין וכאן אע''פ שרוב חולין אסורין לזרם הן:

ולא ממקום אחר עליהן. אם אכל מן המדומע אינו משלם ממקום אחר אלא לפי חשבון התרומה שנדמעה בהן:

תני. בתוספתא רפ''ו ואין משלמין לה קרן וחומש על מקום אחר. אם אכל תרומה בשגגה ממקום אחר אין משלמין מהן הקרן והחומש אלא לפי חשבון החולין שבהן כדתנן בריש פרק דלקמן שאינו משלם תרומה אלא חולין מתוקנין והלכך אינו יכול לשלם מן המדומע אלא לפי חשבון החולין: