דתנינן תולה כפיפות בצואר בהמה. כלומר ולהאי תנא מתני' מסייעא ליה דהא קתני תולה הכפיפה בצואר הבהמה ונותן לתוכה מאותו המין כדי שלא יצטרך לזוממה ויהא עובר משום בל תחסום אלמא דאף בדיש שהוא אסור לך שהרי גידולי תרומה תרומה הן לאסור לזרים עובר נמי משום בל תחסום והשתא איפשטא נמי ממילא הבעיא דלעיל דהא לא משכחת לה דיש בתרומה אא''כ קרא לה שם בעודה בשבלים ואי איתא דאין שם תרומה חלה על קליפה החיצונה כלל כ''א על מה שהוא ראוי לאכילה א''כ אמאי קרי דיש אסור הא השבלים בעודן בקליפתן הח צונה הן וכ''ת נהי דקליפתן אין שם תרומה עליהן הא מ''מ שם תרומה חלה על הגרעינין שבהן ולהכי קרי ליה דיש אסור אכתי קשיא היאך יליף דבעלמא הוא עובר על דיש אסור ממתני' דילמא שאני מתני' דמן התורה דיש מותר הוא דגידולי תרומה תרומה אינו אלא מגזירת חכמים והלכך היה עובר עליו בלאו דחסימה אם לא יעשה תקנה דכפיפה אבל בעלמא לעולם אימא לך דבדיש אסור אינו עובר בלאו דחסימה אלא ע''כ דהכי הוא דיליף ממתני' מדקתני תולה וכו' ולא מאכילה אותה תרומה ואמאי צריך לתקנה זו הרי יכול להאכילה להקש מהשיבלים דהא לפי הס''ד אין שם תרומה חלה על קליפה החיצונה ואע''ג דכאן כבר היתה תרומה בשעה שזרעה והלכך מסתברא דכל הגידולין ממנה אסורין ואפי' הקש שבשבלים מ''מ כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ואי לאו דמדאורייתא לא חלה תרומה על קליפה החיצונה לא היו חכמים מחמירין כל כך והשתא תרתי שמעינן מינה דלעולם הוא עובר אף בדיש שהוא אסור דהא השתא מיהת אסרו החכמים להגידולין ואפ''ה צריך תיקון ושמעינן נמי דשם תרומה חלה גם על קליפה חיצונה מדאינו מאכילה להקש של השבלים ואיפשטא הבעיא דבצל:

מתניתא תמן דאמר אף בדיש שהוא אסור לך. ואיכא עוד ברייתא דס''ל דאף בדיש שהוא אסור עובר הוא:

אית תניי תני בדיש שהוא מותר לך. כלומר דפשיט להבעיא מהני ברייתא דמייתי לעיל כדלקמן דאיכא תנא דתני דדוקא דיש שהוא מותר לך הוא דעובר בלא תחסום:

אבל אם יש לה. מהו אם קליפה החיצונה אוסרת כמו נתינת טעם של הבצל עצמו או דילמא מכיון שאין דרך ליתן הבצל בתבשיל עם קליפה החיצונה לא חל שם תרומה על קליפה זו כלל שהרי מסירין אותה ועיקר התרומה אינה אלא הבצל עצמו לאחר שמסירין הקליפה החיצונה:

הדא דתימר בשאין בקליפה החיצונה בנ''ט. כלומר דהא ודאי שלם דקאמר היינו אם הוא בקליפה החיצונה שלו דאם הסיר אותו כבר אינו שלם הוא ועוד דבלא קליפתו החיצונה נ''ט הוא לעולם והשתא קאמר דהא דתנינן שלם מותר בשאין בקליפה החיצונה בעצמה בנותן טעם לפי שלפעמים יש איזה טעם גם בקליפה החיצונה:

העביר פטמתו. של הבצל כמחותך הוא ואסור בנ''ט וכן אם היו שנים או שלשה כמחותכין הן מפני שהן מתרככים זה בזה ונותנים טעם וכן בולעים הן:

א''ר בא בר ממל וכו'. הך דר' בא בר ממל אמתני' דריש פרק דלקמן איתמר כדגריס לה התם ומשום דמדייק לקמן עלה מהני תנאי דפליגי בדיש מייתיליה הכא דתנינן שם בצל של תרומה שנתנו לתוך עדשים של חולין או של חולין לתוך עדשים של תרומה אם שלם מותר אם מחותך בנ''ט ומפרש לה ר' בא מתניתא משהוציאו עדשים מימיהם שכבר יצאו לחלוחית המים שבהן מחמת הבישול והעדשין צופרות אותו שלא יתן כלומר מעכבות את הבצל שלא יתן טעם בהן והלכך שלם מותר. צופרות מל' מי ירא וחרד ישוב ויצפור דגבי גדעון:

אבל אם נתנו. להבצל עד שלא הוציאו עדשין מימיהן לא בדא התירו מפני שכשעדיין יש בהן לחלוחית מימיהן נותן הבצל טעם בהן:

וכמה דאת אמר וכו'. כלומר וכמו דאמרינן בבצל של תרומה שנתון לתוך עדשים של חולין שעדשים צופרות אותו שלא יתן טעם בהן אם הוא שלם והעדשים הוציאו מימיהן ודכוותה נמי איפכא שאם הבצל של חולין ונתון לתוך עדשים של תרומה העדשים צופרות אותו שלא יבלע מהן ומותר בשלם וכדמפרש ואזיל היך עבידה בצלשל חולין וכו' ומשום דבצל דמתני' בשל תרומה איירי לפיכך קמ''ל דה''ה איפכא:

הדא דתימר. דבשלם מותר אם הוציאו העדשים מימיהם ביבש הבצל אבל בלח אסור בבצל לפי שהוא נותן טעם או בולע:

ובקפלוט. שהוא בולע יותר מהבצל וכן נותן טעם הרבה לעולם אסור:

בדישו. איידי דאיירי בענינא דחסימה מייתי הא ומילתא באנפי נפשה היא דפליגי תנאי בחסימה דת''ק דריש בדישו דוקא ולא בדורכו אם דרך ענבים ע''י הבהמה אינו עובר בלאו דחסימה וגזירת הכתוב הוא ר''א בן יעקב אומר אף בדורכו שלא דיבר הכתוב אלא בהוה דדרך הדיש ע''י הבהמה וה''ה בשאר כל הדברים אם עושה המלאכה ע''י בהמה:

ר' זעירא אמר. מגופיה דקרא שמעינן דכתיב בדישו בדיש מבעיא ליה אלא ה''ק לא תדוש בשור חסום כלומר לא תחסום אותו שיהא כך בדישו:

א''ל בבואכם אל אהל מועד. כתיב גבי אזהרת שתויי יין יין ושכר אל תשת וגו' בבואכם וגו' וכי נימא נמי דאחר שבא אל אהל מועד אסור לו לשתות יין בתמיה אלא האי בבואכם כמאן דכתיב מבואכם הוא כלומר מחמת שאתם צריכין לבא אל אהל מועד אל תשתו יין מקודם שתבואו וה''נ האי בדישו כמו מדישו הוא דמחמת שהוא עוסק בדיש לא תחסום אותו אף מקודם שבא לשם שלא יהא חסום בדיש:

חסם מבחוץ. למקום הדיש והכניס אותה להדיש כשהיא חסומה מהו אם בדישו דוקא קאמר רחמנא דמשמע בשעה שהוא עוסק בדיש לא תחסום אבל אם חסם מקודם לא:

מיבדקוניה. דרך בדיקה שהיה רוצה לבדקו בשאלה זו:

אבל הטבל וכו'. כדפרישית במתני':

גמ' ותני עלה. בברייתא על אלו דתנן גידוליהן חולין וכן גידולי גידולין דתרומה בד''א בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה כגון הלוף והשום והבצלים כדתנן לקמן גבי טבל אפי' גידולי גידולין אסורין והאי ברייתא מייתי הש''ס לעיל בפ''ו דשביעית בהל''ג וכן בנדרים בפ''ו בהלכה ד' ואיידי דנקט התם בהאי לישנא ותני עלה נקט נמי הכא כן:

ר' יהודה אומר השום כשעורים. כלומר השום דבר שזרעו כלה הוא כמו השעורים ולפי שזרע השעורים ממהר להיות כלה ונאבד יותר משאר התבואות להכי נקט שעורים ואין הלכה כר' יהודה:

מתני' הטבל גידוליו מותרין. השתא מהדר התנא להא דתנינן לעיל גידולי טבל חולין וקאמר דוקא בדבר שזרעו כלה אבל דבר שאין זרעו כלה אפי' גידולי גידולין אסורין כשאר כל הטבל:

אבל בדבר שאין זרעו כלה אפי' מאה של חולין וכו' כולן אסורין. משום מדומע ולא שייך כאן להעלות באחד ומאה לפי שלא נתערבה התרומה בתוך החולין:

מתני' מאה לגינה של תרומה. אם זרע בגינה מאה ערוגות של תרומה ובצדה אחת של חולין ולא נודע איזה היא של חולין כולן מותרין דתלינן לקולא בכל אחת ואחת דשמא היא של חולין:

ופודה אותן בזמן זרעם. שאע''פ שגידוליהן חולין מ''מ צריכין לכתחילה פדייה וכשהוא פודה אותן פודה כשער שהיה בשעת הזרע אלא אם לא פדאן אעפ''כ הגידולין חולין לכל דבר ובגמרא מפרש אם פודה את כל האוצר בדמיו או אם פודה הכל בדמי אותה סאה:

גידולי הקדש ומעשר שני חולין. בגמ' קאמר דיש הפרש בין החדש לבין מעשר שני וכדמפרשינן לקמן והא דגידולי מעשר שני חולין דוקא אם זרעו קודם שהכניסו לירושלים אבל אם זרעו אחר שהכניסו לירושלים הגידולין מעשר שני:

והבכורים. לפי שאינן מצויין שאינן נוהגין אלא פ''א בשנה ודוקא אם זרען קודם שנכנסו לירושלים אבל אם זרען לאחר שנכנסו לירושלים גידוליהן אסורין הן:

והמדומע. לפי שרובו חולין:

וספיחי שביעית. שזרען אחר שביעית לא גזרו עליהן לפי שאינן מצויין כל כך מאלו העולין בעצמן או מהזרע שנפל מקודם שביעית או מן העיקרין שנקצרו מקודם שכל אלו מכלל ספיחי שביעית הן ומן התורה מותרין באכילה אלא שחכמים הוא שגזרו עליהן כדאמרינן לעיל בפרק ט' דשביעית ועל הגידולין לא גזרו דלא שכיחי וכן תרומת ח''ל אינה מצויה בארץ:

ומעשר ראשון. ג''כ רובו חולין:

אבל הטבל. שזרעו וכן אינך דקחשיב להו גידוליהן חולין ומפרש בגמ' מפני שהטבל רובו חולין דהא דאמרינן בטבל דלא בטיל מפני שדבר שיש לו מתירין הוא שהרי יכול הוא לתקנו וכיון שזרעו א''א לתקנו ודווקא בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אפי' גידולי גידולין אסורין כדתנן לקמן והיינו עד שלש גרנות והרביעי מותר כדאמרינן לקמן בגמרא:

וגידולי גידולין. אם חזר וזרע את הגידולין אותן הגידולין היוצאין מהן חולין הן ומותרין לזרים דכולי האי לא גזרינן:

מתני' גידולי תרומה תרומה. גזירת חכמים היא שגזרו משום תרומה טמאה ביד כהן שמא ישהנה אצלו עד שיזרענה כדי שתצא לחולין וימכרנה בדמים יקרים ודילמא אדהכי אתי בה לידי תקלה שיאכלנה לפיכך אמרו גידולי תרומה תרומה לענין שתהא אסורה לזרים אבל לשאר כל דברים הרי הן חולין כדאמרינן לעיל ריש פ''ו: