הלכה: הַמַּכֶּה אֶת חֲבֵרוֹ כול'. כֵּינִי מַתְנִיתָא. רִבִּי נְחֶמְיָה פוֹטֵר וַחֲכָמִים מְחַייְבִין. שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר. רַבָּנִין אָֽמְרִין. שְׁנֵי אֲמוּדִין רָבִים עַל עוֹמֶד אֶחָד. רִבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר. עוֹמֶד הָאֶמְצָאִי רָבָה עַל שְׁנֵיהֶן. מַה טַעֲמָה דְּרִבִּי נְחֶמְיָה. אִם יָק֞וּם וְהִתְהַלֵּ֥ךְ בַּח֛וּץ עַל מִשְׁעַנְתּ֖וֹ וְנִקָּ֣ה הַמַּכֶּ֑ה. וְכִי עָֽלְתָה עַל דַּעְתָּךְ שֶׁיְּהֵא זֶה מְהַלֵּךְ בַּשּׁוּק וַהֲלָה נֶהֱרַג עַל יָדוֹ. אֶלָּא אֲפִילוּ מֵת בָּעֲמִידָה רִאשׁוֹנָה פָּטוּר. 47a מַה טַעֲמוֹן דְּרַבָּנִין. וְלֹ֥א יָמ֖וּת וְנָפַ֥ל לְמִשְׁכָּֽב. וְכִי אֵין אָנוּ יוֹדְעִין שֶׁאִם לֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב. אֶלָּא בְּשֶׁלֹּא עֲמָדוּהוּ לְמִיתָה. אִם בְּשֶׁלֹּא עֲמָדוּהוּ לְמִיתָה בְדָא כְתִיב אִם יָק֞וּם וְהִתְהַלֵּ֥ךְ בַּח֛וּץ עַל מִשְׁעַנְתּ֖וֹ וְנִקָּ֣ה הַמַּכֶּ֑ה. הָא אִם לֹא קָם חַייָב. אֶלָּא בְּשֶׁעֲמָדוּהוּ לְמִיתָה. אִם בְּשֶׁעֲמָדוּהוּ לְמִיתָה בְדָא כְתִיב רַ֥ק שִׁבְתּ֛וֹ יִתֵּן֭ וְרַפֹּ֥א יְרַפֵּֽא׃ רִבִּי הִילָא בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. חִידּוּשׁ מִקְרָא הוּא שֶׁיִּתֵּן. רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָה. עוֹמֶד שֶׁלְּטָעוּת הָֽייְתָה. מַה מַפְקָה מִבֵּינֵיהוֹן. הֵקַל מִמַּה שֶּׁהָיָה וְאַחַר כָּךְ הִכְבִּיד וָמֵת חַייָב. רִבִּי נְחֶמְיָה פוֹטֵר. שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר. מָאן דְּאָמַר. חִידּוּשׁ מִקְרָא הוּא שֶׁיִּתֵּן. נָתַן נָתַן. לֹא נָתַן מָהוּ שֶׁיִּתֵּן. מָאן דְּאָמַר. עוֹמֶד שֶׁלְּטָעוּת הָֽיָה. לֹא נָתַן אֵין אוֹמְרִים לוֹ שֶׁיִּתֵּן. נָתַן מָהוּ שֶׁיִּטּוֹל. מַתְנִיתָא מְסַייְעָה לְדֵין וּמַתְנִיתָא מְסַייְעָה לְדֵין. מַתְנִיתָא מְסַייְעָה לְרִבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָה. אֲמָדוּהוּ לְחַיִים וָמֵת. מֵאֵימָאַי מוֹנִין לוֹ. מִשֶׁיַכְבִּיד. הָדָא אָֽמְרָה. עוֹמֶד שֶׁלְּטָעוּת הָֽיְתָה. וְאִין תֵּימַר. חִידּוּשׁ מִקְרָא הוּא שֶׁיִּתֵּן. יִתֵּן מִשָּׁעָה הָרִאשׁוֹנָה. מַתְנִיתָא מְסַייְעָא לְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. עֲמָדוּהוּ לְמִיתָה וְחָיָה. מֵאֵימָאַי מוֹנִין לוֹ. מִשֶׁיַכְבִּיד. אָמַר רִבִּי יסֵי. לֵית כָּאן מִשֶׁיַכְבִּיד אֶלָּא מִשָּׁעָה הָרִאשׁוֹנָה. הָדָא אָֽמְרָה. חִידּוּשׁ מִקְרָא הוּא שֶׁיִּתֵּן. וְאִין תֵּימַר. עוֹמֶד שֶׁלְּטָעוּת הָייָת. נוֹתֵן עַד שָׁעָה שֶׁיָּמוּת.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
גמ' כיני מתניתא ר' נחמיה פוטר וחכמים מחייבין שרגלים לדבר. כלומר דמפרש דלא תימא שרגלים לדבר אדברי ר' נחמיה קאי אלא אדברי חכמים דמחייבין קאי לפי שרגלים לדבר שמחמת המכה מת שהרי אמדוהו למיתה בתחלה וגרסי' להאי. סוגיא כולה בסוף מסכת נזיר:
א''י. יוסי לית כאן משעה שיכביד אלא משעה שיקל. כלומר דר' יוסי מדחי לה להאי סייעתא אליבא דר''ל דסמי מיכן משעה שיכביד וע''כ האי ברייתא משבשתא היא דהא לכ''ע בשלא נתן קודם שהכביד אין אומרים לו בפשיטו' שיתן ואפי' לר''ל הא אמרינן דמספקא לן מהו שיתן אחר שהכביד והיכי נקט לה בברייתא בפשיטות דנותן משהכביד ועוד שהרי אומד הראשון לחיים היה ונתחייב ממון ולא שייך הכא לומר מאימתי נותנין לו משעה שיכביד אלא תני משעה שיקל דאז הוא נותן ולא תסייע מהאי ברייתא לר''ל מידי. ע''כ הגיר' בנזיר והיא נכונה ומה שכתוב כאן טעות אגב שטפא הוא:
מתניתא מסייע לדין ומתניתא מסייעא לדין. תניא כוותיה דר''י בר חנינא ותניא כוותיה דר''ל. והגי' בכאן נשתבשה וה''ג כמו שהיא בנזיר. מתניתא מסייעא לר' יוסי בר חנינא אמדוהו למיתה וחיה מאימתי נותנין לו משעה שיקל. כלומר שהקל וחיה ואח''כ הכביד ומת מאימתי אמרינן דנותנין לו משעה שיקל דפשיטא ליה להאי תנא דדוקא משעה שהקל הוא דנותנין לו אבל אם לא נתן עד שעה שהכביד שוב לא יתן וש''מ דלאו מגזירת הכתוב הוא אלא מטעמא דאומד טעות הוא וכר''י בן חנינה דאם לא נתן אין אומרין לו שיתן. מתניתא מסייעא לרשב''ל אמדוהו לחיים ומת מאימתי נותן לו משעה שיכביד כלומר אפי' לא נתן לו מקודם נותן משעה שיכביד וש''מ דלאו טעמא משום אומד טעות הוא דא''כ איפכא מיבעי ליה דאחר שהכביד לא יתן דהא אגלאי מילתא שאומד הראשון בטעות הוי וחייב מיתה הוא ואינו נותן ממון אלא לאו ש''מ דגזירת הכתוב הוא ולעולם הוא. נותן ואפי' הכביד:
נתן מהו שיטול. כי קא מיבעיא לן להאי מאן דאמר אם כבר נתן קודם שהכביד אם יחזור ויטול מן היורשין שהרי זה לא נתחייב בממון מגזרת הכתוב אלא משום דבשעה שהקל הוי מיחשב אומד הראשון אומד של טעות וכיון דאגלאי השתא דאומד גמור הוה א''כ אפי' כבר נתן יחזיר ויטול שהרי אי אפשר לחייבו מיתה וממון או דילמא הואיל ונתן נתן ומספק אין יכול להוציא מידו:
מאן דאמר. ולמ''ד דטעמא משום אומד של טעות היה איפכא הויא שאם לא נתן עד שהכביד ומת בהא פשיטא לן שאין אומרין לו שיתן דהא השתא אגלאי מילתא דאומד הראשון שלא בטעות הוי:
לא נתן מהו שיתן. כלומר מיהו הא קמיבעיא לן להאי מאן דאמר דסבירא ליה מגזירת הכתוב שיתן היינו קודם שהכביד אבל עכשיו שהכביד ומת אגלאי מילתא דאומד הראשון למיתה אומד הוי והרי חייב מיתה ופטור מממון הוא או דילמא דאמרינן דכיון דגזירת הכתוב שיתן ממון בשהקל כבר נתחייב בממון הוא ואף על פי שלאחר מיכן הכביד ומת יתן הממון להיורשין:
מאן דאמר חידוש מקרא הוא שיתן. א''כ בהא פשיטא לן אם נתן קודם שהכביד הרי כבר נתן דגזירת הכתוב הוא דמשהקל יתן אף על פי שלא אמדוהו לממון:
היקל ממה שהיה ואח''כ הכביד ומת. כצ''ל ומה שכתוב כאן יותר ט''ס הוא ואגב שטפא דמתני' היא וכן ל''ג לה בנזיר. וכלומר דהא איכא בינייהו דלמר חדא גיסא פשיטא לן ואידך מספקא לן ולמר איפכא הויא כדמפרש ואזיל:
מה מפקה מביניהון. מבין הני טעמי:
אומד של טעות היתה. היינו טעמא דנותן ממון דאגלאי מילתא למפרע שאומד שאמדוהו למיתה בטעות היה שהרי חיה והוי כאלו בתחלה אמדוהו לממון:
חידוש מקרא הוא שיתן. חידוש הוא שחידשה התורה כאן וגזירת הכתוב הוא אע''פ שלא אמדוהו לממון יתן:
אלא בשאמדוהו למיתה. אלא ודאי בשאמדוהו למיתה בתחילה וקשיא לא ימות דקרא הא כיצד אלא ע''כ תרווייהו משתמעי בהאי קרא וצריכי חד לאמדוהו למיתה וחד ללא אמדוהו למיתה והכי דרשינן אם יקום וגו' לאחר שאמדוהו למיתה קם והתהלך בחוץ ולא מת ונקה המכה רק שבתו יתן אבל אם הכביד אח''כ ומת חייב. וחד ללא אמדוהו למיתה והכי משמע ולא ימות כלומר שאמדוהו שלא ימות אפי' מת לאחר מיכן רק שבתו יתן מפני שכבר יצא מפי ב''ד זכאי:
אם בשאמדוהו למית'. ופריך והיכי מצית מוקמי להאי קרא דואם יקום דבשאמדוהו למיתה בתחילה מיירי א''כ קשיא בדא כתיב רק שבתו יתן ורפא ירפא ובלא מת קאמר ואמאי הא אפי' בממון לא יתחייב שהרי לא אמדוהו לממון כלל:
רבנן אמרי. ומפרש לטעם פלוגתייהו דרבנן סברי שני אמודין רבים על אומד א' שהרי בתחלה אמדוהו למיתה וכן עכשיו אנו רואין שהכביד ומת מחמת המכה הרי אלו שני אומדין ושוב אין משגיחין על אומד האמצעי שהקל ממה שהיה:
אומד האמצעי. אומד שאימדו כשהקל ממה שהי' הוא עיקר ורבה על שניהן דמכיון שהקל אין תולין לאחר מכאן שמת מחמת המכה:
מה טעמא דר' נחמיה. מהיכן למד לומר כן:
וכי עלתה על דעתך וכו'. ונקה המכה למה לי:
אלא אפי' מת באמידה ראשונה פטור. וקרא ה''ק אם יקום והתהלך בחוץ לאחר שאמדוהו למיתה הקל והתהלך בחוץ ונקה המכה לעולם ואפי' הכביד אח''כ ומת כמו שאמדוהו אומד ראשון למיתה מחמת מכה זו אפ''ה פטור:
מה טעמון דרבנן. שפיר קאמר ר' נחמיה:
וכי אין אנו יודעין שאם לא ימות ונפל למשכב. ותרתי למה לי ליכתוב ונפל למשכב או ולא ימות לחוד:
אלא בשלא אמדוהו למיתה. כלומר דהשתא משתמע דקרא ה''ק ולא ימות שלא אמדוהו למיתה אלא אמדוהו שלא ימות ואם כך אתה אומר בשלא אמדוהו למיתה קשיא בדא כתיב ואם יקום וגו' דמשמע הא אם לא קם חייב ואמאי הא לא אמדוהו בתחלה למיתה והרי יצא זה זכאי מפי ב''ד ושוב אין מחייבין אותו:
אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן. אִילֵּין דְּבֵית רִבִּי תְּנַייָן. אֲפִלּוּ נִתְכַּווֵן לַהֲרוֹג אֶת זֶה וְהָרַג אֶת זֶה פָּטוּר. וְאַתְייָא דְּבֵי רִבִּי כְּרִבִּי נָתָן. דְּתַנֵּי בְשֵׁם רִבִּי נָתָן. הָיָה עוֹמֵד בְּצַד סִיעָה שֶׁלִּבְנֵי אָדָם. אָמַר. לְאֶחָד מִכֶּם אֲנִי מִתְכַּוֵּן לַהֲרוֹג. אֲפִלּוּ נִתְכַּווֵן לַהֲרוֹג אֶת זֶה וְהָרַג אֶת זֶה פָּטוּר.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
אמר ר' שמעון. אר''ש דמתני' קאי דסבר לה כאילין דבית רבי שהיו שונין כן:
אמר לאחד מכם אני מתכוון להרוג. ואפי' לא הזכיר שמו אלא לאחד מכם סתם:
אפי' נתכוון וכו'. כלומר אפי' בכה''ג הוי כנתכוון להרוג את זה והרג את זה ופטור ומכ''ש היכא דאמר מתכוין אני לראובן והרג לשמעון:
וכא חידוש מקרא הוא שיתן דמי היד. והכא נמי ילפינן מהתם לענין זה דמשלם דמי היד אף בשאינו מתכוין:
כמה דאת אמר תמן חידוש מקרא הוא שיתן דמי היד. כלומר דמי ולדות דבהכי מישתעי התם ובנזיר הגהתי בפנים דמי ולדות ונכון הוא ושם כתוב בס' דפוס דמי העבד וט''ס הוא ואפשר דמי העובר גרסי' והיינו הך:
אלא כיני הכהו וכו'. אלא כן בא הכתוב להשמיענו לכה''ג דמשלם לו דמי היד אפי' בשאינו מתכוין והיינו שאינו מתכוין על המתכוין ליתן דין האמור בפרשת שאינו מתכוין על פרשת דכי יריבון דמיירי במתכוין וקמ''ל דלפעמים משלם הוא אף לדבר שלא היה מתכוין:
ניחא. סיומא דמילתא היא וכלומר ואי להאי דרשא אתא קשיא דהניחא דאיצטריך לאשמועינן פ' דכי ינצו ליתן דין דהמתכוין על שאינו מתכוין אלא ואת שאינו מתכוין על המתכוין קשיא מאי האי דקאמר אם בשאינו מתכוין לזה הוא חייב מיתה לכ''ש במתכוין וא''כ קרא דכי יריבון דמתכוין הוא למה לי:
אלא ליתן המתכוין וכו'. כלומר דבפרשה דכי יריבון במתכוין מישתעי שנתכוין לזה שהכהו והשמיענו הכתוב בפרשה דכי ינצון ליתן דין דהמתכוין לשאינו מתכוין דהכא בהאי פרשה מיירי נתכוין לזה והרג לזה שלא במתכוין וקמ''ל דשוין הן ואפילו נתכוין לזה והרג לזה חייב דכתיב ולא יהיה אסון ענוש יענש הא אם יהיה אסון חייב מיתה ואף על פי שלא נתכוין להאשה:
כי יריבון כי ינצו. כלומר מה דשמעינן מכי יריבון דלעיל דהיכא שמתחייב מיתה הוא אינו משלם ממון והיינו נמי בפרשה דכי. ינצו והא תו למה לי:
היא מריבה היא מצות. ומה השמיענו הכתוב בפרשה דכי ינצו מה שלא שמענו מפרשה דכי יריבון ומה תלמוד לומר שניהם כי ינצו כי יריבון:
נישמעינה מן הדא ברייתא. דדריש כפל המקראות שבפרשה וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה וגו'. וכתיב לעיל וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו וגו':
מהו שיתן לו דמי היד. מי אמרינן הואיל וזה לא נתכוון לקטוע לידו פטור הוא מלשלם לו דמי היד שדבר זה נולד הוא אח''כ ולתקנתו הוא שיחיה ואינו נותן לו אלא החמשה דברים שנתחייב כדין חובל בחבירו דממיתה פטור הוא שהרי זה חיה או דילמא מכיון שמחמת מכתו בא לו לזה שנקטע ידו משלם לו גם דמי היד:
הכהו על ידו וצבת. ומחמת מכה זו מסוכן הוא ואמדוהו למיתה ואמר הרופא שתקנתו הוא שאם יקטעו לו היד יחיה:
הלכה: נִתְכַּווֵן לְהַכּוֹתוֹ עַל מָתְנָיו כול'. חִזְקִיָּה שָׁאַל. זָרַק אֶת הָאֶבֶן וְהָיָה בָהּ כְּדֵי לְהָמִית. הֵמִית אֶת זֶה וְשִׁיבֵּר אֶת כֵּילָיו שֶׁלָּזֶה. בָּזֶה חִידֵּשׁ הַכָּתוּב וּבָזֶה לֹא חִידֵּשׁ. חִזְקִיָּה שְׁאִיל. זָרַק אֶת הָאֶבֶן וְלֹא הָיָה בָהּ כְּדֵי לְהָמִית. הֵמִית אֶת זֶה וְשִׁיבֵּר אֶת כֵּילָיו שֶׁלָּזֶה. בָּזֶה חִידֵּשׁ הַכָּתוּב וּבָזֶה לֹא חִידֵּשׁ.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
גמ' המית את זה ושיבר את כליו של זה. של אחר ונתחייב מיתה לזה ותשלומין לזה מהו מי אמרינן בכה''ג אין אדם מת ומשלם:
בזה חידש הכתוב. כלומר מי נימא דוקא אם נתחייב מיתה ותשלומין לאחד בזה חידש הכתוב דפטור מממון כדדרשינן מואם לא יהיה אסון ענוש יענש הא אם יהיה אסון לא יענש אבל בזה שנתחייב בתשלומין לאחר לא חידש הכתוב:
חזקיה שאל. בעיא שניה בדרך את''ל מיתפרשא אם תימצי לומר דאפילו מיתה לזה ותשלומין לזה פטור הוא מממון אכתי מיבעיא לי אי נימא דוקא היכי שהוא מתחייב מיתה שהיה מתכוון לו והיה בו כדי להמית אבל אם זרק את האבן ולא היה בה כדי להמית והמית את זה ושיבר כליו של זה מהו מי אמרינן הואיל ופטור ממיתה חייב בתשלומין דבזה לא חידש הכתוב או דילמא כיון שיש כאן צד מיתה פטור הוא מממון. וה''ה דבעיא השניה הזה מצי למיבעי אם נתחייב בממון בזה עצמו שזרקו להאבן עליו אלא איידי דבעיא הראשונה נקט שיבר את כליו של זה נקט להבעיא השניה נמי בהאי גוונא:
משנה: נִתְכַּווֵן לַהֲרוֹג אֶת הַבְּהֵמָה וְהָרַג אֶת הָאָדָם לַנָּכְרִי וְהָרַג אֶת יִשְׂרָאֵל לַנְּפָלִים וְהָרַג בֶּן קַייָמָא פָּטוּר. נִתְכַּווֵן לְהַכּוֹתוֹ עַל מָתְנָיו וְלֹא הָיָה בָהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל מָתְנָיו וְהָֽלְכָה לָהּ עַל לִבּוֹ וְהָיָה בָהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל לִבּוֹ וָמֵת פָּטור. נִתְכַּווֵן לְהַכּוֹתוֹ עַל לִבּוֹ וְהָיָה בָהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל לִבּוֹ וְהָֽלְכָה לָהּ עַל מָתְנָיו וְלֹא הָיָה בָהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל מָתְנָיו וָמֵת פָּטוּר. נִתְכַּווֵן לְהַכּוֹת אֶת הַגָּדוֹל וְלֹא הָיָה בָהּ כְּדֵי לְהָמִית אֶת הַגָּדוֹל וְהָֽלְכָה לָהּ עַל הַקָּטָן וְהָיָה בָהּ כְּדֵי לְהָמִית אֶת הַקָּטָן וָמֵת פָּטוּר. נִתְכַּווֵן לְהַכּוֹת אֶת הַקָּטָן וְהָיָה בָהּ כְּדֵי לְהָמִית אֶת הַקָּטָן וְהָֽלְכָה לָהּ עַל הַגָּדוֹל וְלֹא הָיָה בָהּ כְּדֵי לְהָמִית אֶת הַגָּדוֹל וָמֵת פָּטוּר. נִתְכַּווֵן לְהַכּוֹתוֹ עַל מָתְנָיו וְהָיָה בָהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל מָתְנָיו וְהָֽלְכָה לָהּ עַל לִבּוֹ וָמֵת חַייָב. נִתְכַּווֵן לְהַכּוֹת אֶת הַגָּדוֹל וְהָיָה בָהּ כְּדֵי לְהָמִית אֶת הַגָּדוֹל וְהָֽלְכָה לָהּ עַל הַקָּטָן וָמֵת חַייָב. רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אֲפִלּוּ נִתְכַּווֵן לַהֲרוֹג אֶת זֶה וְהָרַג אֶת זֶה פָּטוּר׃
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
מתני'. נתכוין להרוג את הבהמה. היה עומד אדם אצל הבהמה ונתכוון להרוג בהמה והרג את האדם פטור משום דכי אתרו ביה התראת ספק הוא אע''פ שקבל עליו התראה שאם אהרגנו אחייב פטור שמא לא יהרגנו:
לנפלים. אנפלים לא מיחייב דכמו דקטיל דמי:
והיה בה כדי להמית על לבו. האבן הזאת אם תכה על לבו ראויה להרוג. אבל על מתניו אין בה כדי להמית פטור דתרתי בעינן שיהא מתכוין למכת מיתה ושיכנו מכת מיתה דאם לא נתכוון למכת מיתה התראת ספק היא דהתרו בו אל תזרוק דשמא תלך על לבו:
ר''ש אומר אפילו נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור. לאו אסיפא דמילתא דת''ק קאי נתכוון להרוג את הגדול וכו' דא''כ ר''ש פוטר מיבעי ליה אלא ר''ש ארישא קאי נתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם פטור הא נתכוון להרוג את האדם והרג אדם חייב משום דהתראת ודאי הוי דמתכוין על בן ברית ואיכא התראה על בן ברית ועלה קאמר ר''ש אפילו נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור והלכה כרבי שמעון:
נִתְכַּווֵן לַהֲרוֹג אֶת הַבְּהֵמָה כול'. רִבִּי יִצְחָק שָׁאַל. עֲמָדוּהוּ לְחַיִים וָמֵת. וְדֶרֶךְ הַחַיִים לָמוּת. מִכֵּיוָן דִּכְתִיב רַ֥ק שִׁבְתּ֛וֹ יִתֵּן֭ וְרַפֹּ֥א יְרַפֵּֽא חַייָב לִיתֵּן לוֹ שֶׁבֶת וְרִיפּוּי. רִבִּי יִצְחָק שָׁאַל. עֲמָדוּהוּ לְמִיתָה וְחָיָה.. וְאֵין דֶּרֶךְ הַמֵּתִים לִחְיוֹת. מִכֵּיוָן דִּכְתִיב רַ֥ק שִׁבְתּ֛וֹ יִתֵּן֭ וְרַפֹּ֥א יְרַפֵּֽא חַייָב לִיתֵּן לוֹ שֶׁבֶת וְרִיפּוּי.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
רבי יצחק שאל. בסיפרי הדפוס כתוב להא אחר הלכה ד' וטעות הוא דהכא שייכא ואהני ברייתות דמייתי לעיל מדייק:
אמדוהו לחיים ומת. דקתני דמשלם ממון והלא מת הוא עכ''פ ומה בכך שאמדוהו לחיים בתחלה והא דרך החיים למות וכלומר דהשתא חזינן דבתחלה עומד למיתה היה ואי אמרת דאומד טעות היה ומתחייב זה מיתה וא''כ אמאי משלם ממון הוא:
ומשני מכיון דכתיב וכו'. כלומר מכיון שנתחייב בשעת האומד הראשון שהיה לחיים ונתחייב בממון צריך ליתן:
ר' יצחק שאל. הדר פריך על ברייתא אחריתא דתנינן לעיל אמדוהו למיתה וחיה דמשלם ממון ואמאי והלא אין דרך המתים לחיות וכלומר דנימא דודאי אומד הראשון אומד גמור הוי וכיון שאמדוהו למיתה פטור זה מממון דאין אדם מת ומשלם ואע''פ שחיה אח''כ נימא דנזדמן לו דרך נס ועכ''פ כבר נפטר ליה מממון ומשני כדלעיל דהא מיהת השתא חיה וחייב ליתן לו כמה שכתוב בתורה:
הִכָּהוּ עַל יָדוֹ וְצָבָת. אָֽמְרִין אַסָּייָא. אִין מִקְטְעָא יָדֵיהּ חַיי הוּא. מָהוּ שֶׁיִּתֵּן דְּמֵי הַיָּד. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. וְכִי יִנָּצ֨וּ אֲנָשִׁ֤ים. וְכִֽי יְרִיבוּן אֲנָשִׁ֔ים. הִיא מְרִיבָה הִיא מַצּוּת. מַה תַלְמוּד לוֹמַר כִּי יִנָּצוּ כִּי יְרִיבוּן. כִּי יְרִיבוּן כִּי יִנָּצוּ. אֶלָּא לִיתֵּן הַמִּתְכַּוֵּין עַל שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּין וְאֶת שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּין עַל הַמִּתְכַּוֵּין. נִיחָא אֶת הַמִּתְכַּוֵּין עַל שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּין. וְאֶת שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּין עַל הַמִּתְכַּוֵּין. אִם שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּין הוּא מִתְחַייֵב לֹא כָל שֶׁכֵּן עַל הַמִּתְכַּוֵּין. 47b אֶלָּא כֵינִי. הִכָּהוּ עַל יָדוֹ וְצָבָת. אָֽמְרִין אַסָּייָא. אִין מִקְטְעָא יָדֵיהּ חַיי הוּא. מָהוּ שֶׁיִּתֵּן דְּמֵי הַיָּד. כְּמַה דַּתְּ אָמַר תַּמָּן. חִידּוּשׁ מִקְרָא הוּא שֶׁיִּתֵּן דְּמֵי הַיָּד. וּמַה חִידּוּשׁ מִקְרָא הוּא שֶׁיִּתֵּן דְּמֵי הַיָּד.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
אמר ר' שמעון. אר''ש דמתני' קאי דסבר לה כאילין דבית רבי שהיו שונין כן:
אמר לאחד מכם אני מתכוון להרוג. ואפי' לא הזכיר שמו אלא לאחד מכם סתם:
אפי' נתכוון וכו'. כלומר אפי' בכה''ג הוי כנתכוון להרוג את זה והרג את זה ופטור ומכ''ש היכא דאמר מתכוין אני לראובן והרג לשמעון:
וכא חידוש מקרא הוא שיתן דמי היד. והכא נמי ילפינן מהתם לענין זה דמשלם דמי היד אף בשאינו מתכוין:
כמה דאת אמר תמן חידוש מקרא הוא שיתן דמי היד. כלומר דמי ולדות דבהכי מישתעי התם ובנזיר הגהתי בפנים דמי ולדות ונכון הוא ושם כתוב בס' דפוס דמי העבד וט''ס הוא ואפשר דמי העובר גרסי' והיינו הך:
אלא כיני הכהו וכו'. אלא כן בא הכתוב להשמיענו לכה''ג דמשלם לו דמי היד אפי' בשאינו מתכוין והיינו שאינו מתכוין על המתכוין ליתן דין האמור בפרשת שאינו מתכוין על פרשת דכי יריבון דמיירי במתכוין וקמ''ל דלפעמים משלם הוא אף לדבר שלא היה מתכוין:
ניחא. סיומא דמילתא היא וכלומר ואי להאי דרשא אתא קשיא דהניחא דאיצטריך לאשמועינן פ' דכי ינצו ליתן דין דהמתכוין על שאינו מתכוין אלא ואת שאינו מתכוין על המתכוין קשיא מאי האי דקאמר אם בשאינו מתכוין לזה הוא חייב מיתה לכ''ש במתכוין וא''כ קרא דכי יריבון דמתכוין הוא למה לי:
אלא ליתן המתכוין וכו'. כלומר דבפרשה דכי יריבון במתכוין מישתעי שנתכוין לזה שהכהו והשמיענו הכתוב בפרשה דכי ינצון ליתן דין דהמתכוין לשאינו מתכוין דהכא בהאי פרשה מיירי נתכוין לזה והרג לזה שלא במתכוין וקמ''ל דשוין הן ואפילו נתכוין לזה והרג לזה חייב דכתיב ולא יהיה אסון ענוש יענש הא אם יהיה אסון חייב מיתה ואף על פי שלא נתכוין להאשה:
כי יריבון כי ינצו. כלומר מה דשמעינן מכי יריבון דלעיל דהיכא שמתחייב מיתה הוא אינו משלם ממון והיינו נמי בפרשה דכי. ינצו והא תו למה לי:
היא מריבה היא מצות. ומה השמיענו הכתוב בפרשה דכי ינצו מה שלא שמענו מפרשה דכי יריבון ומה תלמוד לומר שניהם כי ינצו כי יריבון:
נישמעינה מן הדא ברייתא. דדריש כפל המקראות שבפרשה וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה וגו'. וכתיב לעיל וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו וגו':
מהו שיתן לו דמי היד. מי אמרינן הואיל וזה לא נתכוון לקטוע לידו פטור הוא מלשלם לו דמי היד שדבר זה נולד הוא אח''כ ולתקנתו הוא שיחיה ואינו נותן לו אלא החמשה דברים שנתחייב כדין חובל בחבירו דממיתה פטור הוא שהרי זה חיה או דילמא מכיון שמחמת מכתו בא לו לזה שנקטע ידו משלם לו גם דמי היד:
הכהו על ידו וצבת. ומחמת מכה זו מסוכן הוא ואמדוהו למיתה ואמר הרופא שתקנתו הוא שאם יקטעו לו היד יחיה:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source